טהאנו / אורסולה ק. לה גווין

טהאנו / אורסולה ק. לה גווין
הוצאת הכורסא
265 עמודים
תרגום: תומר בן אהרון

זה הספר הרביעי בסדרת הקוסם מארץ ים, והפעם הראשונה שהוא רואה אור בעברית. אבל זו לא הסיבה המרכזית לקרוא אותו. טהאנו שונה לגמרי מהספרים הקודמים גם בטון, גם בקצב, ובעיקר במבט.

אם שלושת הספרים הראשונים היו סיפורי הרפתקה קסומים לצעירים, הספר הזה פונה למבוגרים. לא כי הוא מורכב יותר להבנה, אלא כי הוא עמוק יותר רגשית. הוא לא בא להרשים – הוא בא להיות. לשבת לידך, לאט.

העלילה עוקבת אחרי טנר הנערה מהספר השני, שכעת היא אישה אלמנה, חיה בכפר ומנותקת מעולם הקסם והמקדשים. יום אחד היא מוצאת ילדה שרופה ושותקת, ומחליטה לאמץ אותה. הילדה נקראת תרו.
ככל שהסיפור מתקדם, מתברר שתרו לא רק שרדה את האימה שעברה היא נושאת סוד עמוק, לא סוד של עלילה אלא משהו קיומי, חידתי.

ובמקביל, גֵד גיבור הסדרה חוזר. אבל הוא כבר לא הקוסם האדיר מהעבר. הוא נשבר. הוא איבד את כוחותיו, את תפקידו, אפילו את שמו. גם הוא נאלץ להתחיל מחדש.

טהאנו הוא הספר הכי לא פנטסטי בסדרת פנטזיה. אין בו מפות, מסעות גדולים או קרבות קסם. רוב הזמן אנחנו פשוט בבית של טנר, עם תרו, עם השתיקות, הפחדים, רגעי השגרה.
ולמרות שנדמה לפעמים שלא קורה הרבה בעצם הכול קורה.

זה גם ספר על נשים. לא במובן של אג'נדה, אלא כזה שמסתכל אחרת: על איך נשים נושאות כאב, על מה זה לגדול בצל טראומה, על כוח שלא נמדד ביכולת לשלוט אלא ביכולת להיות. תרו – הילדה השותקת היא אולי הדמות הכי מהפכנית בכל הסדרה, דווקא כי היא מסרבת לשחק לפי הכללים. היא לא תשתמש בקסם. היא לא תדרוש. היא פשוט תהיה ובכך תערער הכול.

לה גווין חזרה אל הסדרה הזו עשרים שנה אחרי שכתבה את הספר השלישי, וזה ניכר. זו לא כתיבה של יוצרת שמביאה לנו עוד הרפתקה זו כתיבה של מי שכבר ראתה, כאבה, התבגרה. היא יודעת שחוכמה לא גרה במגדלי קוסמים, אלא בשקט שבין המילים.

התרגום של תומר בן אהרון עדין, מדויק, לא משתלט. הוא שומר על המקצב הרגשי של הספר וזה קריטי כאן.

טהאנו הוא לא ספר שקוראים בבת אחת. הוא לא מלהיב, לא בועט, לא אפי. הוא פצוע, רך, אמיתי. הוא עוסק במה שקורה אחרי שהקסם נגמר איך חיים עם השברים, איך קמים מהאפר, ואיך מוצאים משמעות דווקא במה שנשאר אחר כך.

זה ספר כמו צלקת ישנה לא כזו שצריך להסתיר, אלא אחת שכבר הפכה לחלק ממי שאתה.

מזמן לא ראיתי כוכב נופל / סיגל שובל

מזמן לא ראיתי כוכב נופל / סיגל שובל
הוצאת קתרזיס
57 עמודים
גם בספר הזה כמו הרבה ספרי שירה אחרים אני מתבונן לעומק בכריכה ומנסה להבין את ההקשר שלה לשירים שבספר. רקע כהה מאוד, כמעט שחור, שבתוכו פס בהיר דק באלכסון, לא ברור אם זו תנועה או שובל שנשאר אחרי תנועה, אולי כוכב שנפל, אולי רק הזיכרון שלו, ודווקא בזה שאין כוכב, שאין דבר ברור להיאחז בו, יש משהו עדין, צנוע, שמזמין אותך פנימה בלי להגיד לך מה תמצא שם. הכריכה מרמזת בדיוק על מה שמצפה בפנים, לא הרגע שבו משהו קורה, אלא מה שנשאר ממנו אחר כך, התהודה, ההד, השקט שבא אחרי, ומהמקום הזה מתחילים השירים.
סיגל שובל כותבת שירה שקטה, לא שירה שצועקת או מתאמצת או מנסה לרגש בכוח, אלא שירה שנכתבת ממקום אחר, עמוק יותר, פנימי יותר, שיש בו גם כאב וגם השלמה, גם מבוכה וגם צלילות, השירים מדברים על אובדן אבל לא על המוות עצמו, אלא על מה שנשאר אחרי שהמוות עבר, הם מדברים על קשרים שלא מתממשים, על בדידות בעיר, על מבטים שלא נפגשים, על הרצון לבית שהוא לא רק קירות אלא מקום בגוף ובזמן שאפשר לנוח בו, והחיפוש הזה נוכח כמעט בכל שיר, בצורת הכתיבה, באיפוק, במה שלא נאמר.
מה שמרגישים בספר זה את הזמן, הזמן שעבר בין שיר לשיר, את השנים שהשירים האלה נכתבו בהן, את ההפסקות, את השתיקות, כל שיר הוא כמו דף שנכתב לאט, מתוך מחשבה, מתוך הליכה, אין כאן דרמה ואין כאן הכרזות, יש נשימה, מרווח, ויש גם תחושת אמת, לא אמת של עובדות אלא אמת של תחושה, של מגע, של מקום רגשי שמישהו היה בו באמת וידע לכתוב אותו כמו שהוא.
ספר שירה נוגע ומרגש שעוסק בנושאים רבים ועושה אותם טוב ומעניין, גורם לך להרהר ולשקוע בהם והתחברתי לזה מאוד.


"תשמרי על עצמך", אמרת ליד הדלת
והצמדת את המצח שלך לשלי.
דווקא איבר הפנים, שלא רואה ולא שומע
ולא שואף את ריח המילים.

"תשמרי על עצמך", אמרת

והשארת אחריך
מצח חרות
בודד כמצבה."

ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה־21 / ביל מאהר

ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה־21 / ביל מאהר
הוצאת עם עובד
367 עמודים
מאנגלית: יוסי מילוא

אני עוקב אחרי ביל מאהר כבר שנים. מדי פעם אני פותח יוטיוב, שוקע ברצף מונולוגים, ותמיד יוצא עם תחושת אי-נוחות מסוימת – מהסוג הבריא. הוא לא משאיר אותך באמצע. גם כשהוא מעצבן, אתה לא סוגר את הסרטון. כי מאהר אומר את מה שאחרים רק חושבים, וגורם לך לצחוק תוך כדי שאתה שואל את עצמך: "רגע, זה בסדר שצחקתי עכשיו?"

הספר הזה הוא אוסף של קטעים מתוכניותיו הטלוויזיוניות. כלומר, זה מרגיש כמו ערב של בינג' עם מאהר, רק בלי הקהל, בלי ההפרעות, ובלי הסחות דעת. אתה מקבל אותו נטו – משפט אחרי משפט, בלי פילטרים. וזה עובד. מאוד.

אל תחפשו כאן ניתוחים פוליטיים עמוקים או תיאוריה סדורה על המציאות. מאהר הוא אדם עם מוח חד ויכולת נדירה לזהות חוסר היגיון – ולנעוץ בו סיכה.
הוא לא מתאמץ להיות מאוזן, לא מחפש לרצות. הדעה שלו ברורה, והאצבע תמיד על הדופק – או על העצב הכי חשוף.

הוא שונא חרטוטים. דתות, פוליטיקאים, תקינות פוליטית, אמריקאים מתחסדים – כולם מקבלים ממנו בעיטה. הוא לא מתרשם מסמכות ולא רוכש כבוד למה ש"אמורים" לכבד. הוא פשוט יורה מצחיק, עוקצני, ומדויק. יש בספר לא מעט רגעים שאתה עוצר וקורא לחבר: "קח, תקרא את זה. זה בדיוק מה שאנחנו אומרים כבר שנים, רק שהוא אמר את זה יותר טוב."

לא כל הקטעים באותה רמה. חלקם מתיישנים מהר, חלקם תלויים בהקשרים אמריקאים נקודתיים. אבל הקו הכללי חד וברור: מאהר לוקח את התרבות האמריקאית ומפרק אותה לגורמים. בלי כפפות, בלי סלוגנים, בלי צורך לצאת "נאור".

והוא לא נכנס לשום משבצת נוחה. הוא אולי ליברל, אבל שונא את הפוליטיקה של הזהויות. הוא בעד זכויות אדם, אבל נגד הקורבנוּת המקצועית. מצד אחד הוא תוקף דתיים כמו דוקינס עם חוש הומור, מצד שני שוחט את השמאל כאילו גדל בקבוצת וואטסאפ של מתנחלים.
זה לא בלבול זו בהירות. הוא פשוט לא מוכן להקריב את ההיגיון למען אף אידיאולוגיה.

התרגום של יוסי מילוא עושה את העבודה. הקצב נשמר, הבדיחות עוברות, והעברית לא מעבירה את זה לעולם אחר. יש תחושה שאתה עדיין שומע את מאהר מדבר, גם אם זה על הדף.

בשורה התחתונה: זה ספר שאתה לא צריך לקרוא ברצף. הוא עובד מצוין בקטעים קצרים. תיקח אותו לנסיעה, תפיל קטע לפני השינה, תקרא באמצע היום. הוא לא יבנה לך השקפת עולם – אבל הוא יפרק כמה קלישאות. ואם אתה אוהב את מאהר תקבל כאן גרסה מזוקקת, בלי קהל, בלי מסכים, בלי התנצלויות. רק הוא והעוקץ שלו מול כל מה שמעצבן (ובצדק) באמריקה של היום.

עד שתחזור אליי / אילה דקל

עד שתחזור אליי / אילה דקל
הוצאת התחנה
208 עמודים

מאז ה 7.10.23 משפחות רבות בישראל חוות את מה שהספר הזה בא לומר לנו ולהמחיש לנו.
דווקא בגלל זה הספר הזה נוגע וריאליסטי בגלל החווייה הכל כך מוחשית הזו

זה ספר על זוג שלא יודע איך להיות זוג יותר. גיא נקרא למילואים אחרי השבעה באוקטובר, ורחלי נשארת עם שלושה ילדים. כל אחד מהם מספר את הסיפור שלו בגוף ראשון. כל אחד בעולם משלו.

גיא כותב מעזה. הוא רוצה להיות משמעותי, אבל גם מפחד לפספס את הילדים שלו. רחלי כותבת מהבית. היא מנסה לשמור על שגרה, לא להתפרק ובעיקר לא להפוך ל"סתם אשת מילואימניק" שאף אחד לא רואה.

מה שעובד בספר זה שדקל לא מנסה להיות חכמה. היא לא מחפשת דרכים מתוחכמות לתאר את הכאב. היא פשוט כותבת אותו. את הקושי, את הפחד, את הכעס, את התחושה שאף אחד לא מבין אותך. אפילו לא בן הזוג שלך.

והיא מצליחה לתת לשני האנשים האלה קולות שונים ואמינים. ולהראות לא רק מה שכל אחד עובר אלא מה שהם לא מבינים אחד על השנייה. איך נפתחים פערים בלי כוונה, ואיך כל ניסיון לתקשר רק מרחיק עוד קצת.

הספר הזה חשוב לא בגלל שהוא על מלחמה. הוא חשוב כי הוא על אהבה בזמן מלחמה. איך מודדים אהבה בלי רגעים של רומנטיקה, איך מחזיקים בית כשבן הזוג רחוק, ואיך מוותרים – שוב ושוב על דברים שאף אחד אפילו לא שם לב שנמחקו.

זה הסיפור של המון זוגות מאז אוקטובר. אנשים שמנהלים מערכת יחסים דרך טלפונים, שמחלקים את הזמן בין הילדים לחדשות, שמגלים שאפשר להיות לבד גם כשאתה נשוי.

זו לא ספרות שמנסה להרשים. זו ספרות שחיה בתוך החיים ומסתכלת להם ישר בעיניים. בלי קישוטים, בלי התחכמויות. פשוט אנושית.

אם אתם רוצים להבין איך מלחמות הורסות לא רק בחזית אלא גם בבית בשיחות הקטנות, בשגרות הזוגיות, בתחושת הביחד – זה ספר שחייבים לקרוא.

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית / אהרן ברק

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית / אהרן ברק
הוצאת דביר
100 עמודים

לא תכננתי לכתוב את הסקירה הזו עכשיו. רציתי לחכות, לחזור לספר הזה של אהרן ברק כשיהיה שקט יותר גם אצלי בראש וגם סביבו. אבל יש רגעים שבהם שתיקה מרגישה כמו ויתור, וכשבחוץ שומעים שוב ושוב קולות שמבקשים למחוק את דמותו לא רק כאינטלקטואל אלא גם כבן אדם, כנער יהודי ניצול שואה שהפך לאחד מעמודי התווך של המשפט בישראל – הרגע הזה דורש התייחסות.

הספר הזה, יבש ועיוני לכאורה הוא אחד החשובים שכתב ברק. לא ספר אישי, לא ספר שופע דרמה או טיעונים חוצבי להבות – אלא טקסט מדויק, אנליטי, שנבנה כטיעון שיטתי אחד: מדינת ישראל יכולה וצריכה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית, לא כניגוד אלא כמבנה מורכב שדורש איזון מתמיד.

הספר בנוי כרצף של עשרים פרקים קצרים, שכל אחד מהם בוחן היבט אחר בשאלת זהותה החוקתית של מדינת ישראל. כבר בפרקים הראשונים ברק מציג את מקורות הסמכות החוקתית: חוקי היסוד, מגילת העצמאות, והפסיקה החוקתית שהתפתחה סביבם. הוא עוסק בשאלת "כבוד האדם" כיסוד מוסרי ומשפטי, בודק את היחס למיעוט הערבי, לערכי השוויון, לחופש הדת וכל אלה לא במנותק מהזהות היהודית, אלא בצמוד לה.

במובן הזה, ברק מציע לקורא מעין "מפת יסוד" – לא רעיונית, אלא משפטית של איך אמורה להיראות מדינה שבה הזהות הלאומית אינה מוחקת את הזכויות האזרחיות. הוא לא טוען שאין מתחים. להפך. הוא ממפה אותם בזה אחר זה: בין יהדות לדמוקרטיה, בין רוב למיעוט, בין שותפות אזרחית לזהות לאומית, בין מסורת ליברלית לחשיבה דתית. אבל בניגוד לקולות שמבקשים לבחור צד ולמחוק את השני ברק מנסה לנסח את עקרונות הגישור.

הסגנון המשפטי-טכני יוצר לעיתים ריחוק רגשי. ברק אינו מנסה "לגעת בלב" הוא פונה אל ההיגיון החוקתי. בכך הוא גם חושף את מגבלותיו: הציבור הרחב, שמבקש להרגיש הכרה ולא רק להבין עקרונות, עלול למצוא את עצמו מרוחק מהשפה הזו. אבל דווקא בשל כך הספר הזה חשוב: הוא מכריח אותנו לחשוב על מושגים כמו "ערכיה של מדינת ישראל", "רוח מגילת העצמאות" ו"שלטון החוק" לא כקלישאות אלא כעקרונות שנבחנים בכל פסק דין, בכל הצבעה בכנסת, בכל שיח אזרחי.

דווקא עכשיו, כשיש מי שרוצה להוציא את ברק מהסיפור הישראלי זה הזמן לחזור אליו. לא כדי להסכים איתו בכל שורה, אלא כדי להבין את השפה שהוא מציע לנו כדי לדבר על עצמנו כציבור. מי שרוצה להבין לעומק את הפערים, את המתח, וגם את התקווה שמונחת בצמד "יהודית ודמוקרטית", ימצא כאן תשתית הכרחית כזו שלא נבנתה על סיסמאות אלא על דקדוק, זהירות, והבנה עמוקה של ההיסטוריה והמשפט.

הספר על אמיל / מאיה בנבנישתי

הספר על אמיל / מאיה בנבנישתי
הוצאת פטל
183 עמודים

כשהתחלתי לקרוא את הספר על אמיל, נפתח בי חלון ישן. מצאתי את עצמי שוב בדרום בשולי עיר קטנה, התקופה שלימדתי בבית הספר הדמוקרטי בערד, בין שבילים מאובקים ונוף שאין בו צל, אבל יש בו חירות. הכרתי את הנערים והנערות האלה. הכרתי את השיחות, את השתיקות, את הדרך שבה מבט יכול להסגיר יותר מכל סיפור.

נעמי מגיעה למקום כזה – תיכון מבודד בשולי המדבר כזעזוע שקט. היא לא מחפשת תשומת לב, אבל לא יכולה להתחמק ממנה. הנוכחות שלה מטלטלת משהו באיזון של הקבוצה המקומית: בנות שכבר יודעות "איך צריך להתנהג", בנים שחוששים לחשוף רגש, מורים שמרגישים שהם נעים בין אידיאולוגיה לבירוקרטיה.

ובתוך כל זה אמיל. דמות עגולה, סקרנית, קצת זרה בעצמו.
הקשר ביניהם נבנה באיטיות, מלוּוה בריחוק, במתחים, בכניסות ויציאות מחיי היומיום. זה לא סיפור אהבה "מהסוג הרגיל", אלא מערכת יחסים שמחזיקה בתוכה כמיהה, התמסרות, חוסר הבנה, וגם אפשרות להשתנות. כל אחד מהם מושך את השני החוצה מעצמו לפעמים בעדינות, לפעמים בכאב.

לצד הקשר הזה, הספר מתאר בדיוק רב את חיי התיכון במרחב מבודד: חוויית הפנימייה, המרחבים הפתוחים, המסדרונות שבהם לא תמיד יודעים אם אתה תלמיד או חבר או פשוט מישהו שצריך רגע שקט. הכיתה היא רק חלק מהתמונה. יש סודות, רכילויות, השפלות, וגם רגעים נדירים של חסד.

מה שמחזיק את הספר זו לא העלילה בלבד, אלא היכולת של מאיה בנבנישתי להקשיב. היא לא מסבירה לנו את הדמויות שלה, אלא נותנת להן לדבר לפעמים בלי מילים. יש לה שפה רזה ומדויקת, שיודעת מתי לעצור. היא כותבת בגובה עיניים אבל לא מתוך ויתור, אלא מתוך כבוד.

וזה אולי מה שנשאר בי אחרי הקריאה: התחושה שמישהו זוכר מה זה להיות בן שש-עשרה במדבר. בלי להנמיך, בלי להאדיר, בלי לפחד להישאר עם סימני שאלה פתוחים.

אהבה בשש תיבות / מיכל בראון

אהבה בשש תיבות / מיכל בראון
כנרת זמורה
268 עמודים

יש לי חולשה לספרים שמוזיקה יושבת בהם בלב הסיפור. לא כמוטיב רומנטי, אלא כמקלט. כלי נגינה שבורים, תווים חסרים, רגעים של נגינה מאוחרת בלילה כל הדברים האלה אומרים לפעמים יותר ממונולוג רגשי. דניאל, הגיבור של מיכל בראון, חי בדיוק בתוך החלל הזה.

הוא אוסף כלי נגינה עתיקים בניו יורק, אבל בעצם אוסף רגעים שאבדו. הוא חי בשקט, בין קונטרבס ישן לפסנתר לא מכוון, כאילו העבר בטוח יותר מהווה. ואז מגיע הטלפון שריפה בבית של אביו, מצב רפואי. פתאום העולם שהוא בנה לעצמו נסדק.

מה שיפה אצל בראון, זה שהיא לא ממציאה את הגלגל. אין פה גאולה גדולה, אין רגע שבו דניאל משנה את חייו מן הקצה אל הקצה. הוא נשאר מהוסס, לפעמים קשה לאהוב אותו. אבל דרך הקשר המחודש עם אביו, דרך הדאגה היומיומית, דרך אישה אחת בשם ויויאן שמדברת בלי הפסקה, משהו בכל זאת משתנה בו לא כמו מהפכה, יותר כמו סדק שמתפשט לאט.

ויויאן יכולה הייתה להיות קלישאה הדמות הרעשנית שבאה לבעוט בגיבור הבודד אבל בראון חומקת מהמלכודת הזו. היא נותנת לה עומק, שבריריות, וגם קצוות מחוספסים. הקשר ביניהם נבנה בלי דרמה גדולה, בלי סצנות של "עכשיו או לעולם לא". רק שני אנשים עם הרבה היסוסים שנפגשים איפשהו באמצע הדרך.

התיאור של הדמנציה של האב חונק. לא בגלל שהוא דרמטי, אלא כי הוא מדויק. ההתפוררות האיטית, חוסר האונים, הידיעה שאתה מטפל במישהו שלא בטוח שידע מי אתה מחר. זו לא עלילה שמחפשת רגש מהיר היא נותנת לך לשהות בתוך הכאב הקטן, השחיקה היומיומית.

הספר כתוב בלי התחכמות, בשפה צלולה ומאופקת. בראון יודעת לשתוק בזמן הנכון, לתת לרווחים בין המילים לעשות את העבודה. היא לא דוחפת את הסצנות, לא מבקשת מהקורא להתרגש בכוח. ובדיוק בגלל זה זה עובד.

ספר נהדר.

נורא ובארוד / אושרת מזרחי שפירא

נורא ובארוד / אושרת מזרחי שפירא
הוצאת הקיבוץ המאוחד
318 עמודים

זריפה הייתה בת שלוש-עשרה כשהשיא של חייה כבר היה, לכאורה, מאחוריה. נישואין לגבר מבוגר, בלי בחירה, בלי שאלה. ככה זה היה וזה נשמע כמו התחלה של סיפור שאי אפשר לנשום בו. כזה שכבר ברור מה יקרה. ילדה שהופכת לאישה מוקדם מדי, ואין לה מוצא.

אבל הסיפור הזה מתעקש להיות משהו אחר.
סיפור של חיים. ככה, כמו שהם.

מה שהחזיק אותי זה הקול. מזרחי שפירא כותבת מתוך המקום ההוא – לא כאילו היא מסתכלת על הדמויות מלמעלה או מהצד, אלא כאילו היא זוכרת. כאילו היא שמעה את הריח של הלחם ואת הפחד שהתערבב בו. כאילו היא ישבה עם הנשים ההן, ושמעה אותן מדברות באופן הכי אותנטי שיכול להיות. יש כאן סיפור נשי עמוק, סיפור שלא מנסה להוכיח אלא לתעד, לספר, לתת מקום.

זריפה היא לא הגיבורה שהייתי רגיל אליה.
היא לא עושה מהפכה. לא יוצאת למרד. לא צועקת.
היא חיה.
יום אחרי יום. שנה אחרי שנה.
וזה בדיוק מה שנגע בי שהספר נותן מקום לחיים "קטנים", לקיום שמתעקש להמשיך גם כשהכול סוגר.

לאורך הספר אנחנו עוברים איתה מסע של עשרות שנים מכפר יהודי בכורדיסטן העיראקית לירושלים של שנות השישים. המסע הזה לא דרמטי, אבל הוא מלא בתנועה פנימית. הוא מראה איך אדם יכול להשתנות, להתאים את עצמו, לפעמים לשתוק, לפעמים לבחור להאמין ובכל זאת לא לאבד את עצמו לגמרי.

השם "נורא ובארוד" לקוח מארמית. אמרו את זה פעם על נשים שהיו "יותר מדי" יותר מדי דעתניות, יותר מדי נוכחות, יותר מדי חיות. במילים אחרות: נשים שלא הסכימו להיעלם.
יש משהו כמעט מתריס בבחירה של הסופרת לקרוא כך לספר. לקחת את הביטוי הזה – שהיה אמור להרתיע, להקטין ולהפוך אותו לדגל. כאילו להגיד: זה מה שקראתם לנו? יופי. עכשיו תקשיבו.

זה לא ספר קל לקריאה. לא רק בגלל התכנים, אלא גם בגלל מה שהוא פותח בפנים מחשבות על המקום של נשים, על אילמות, על העבר שלנו כחברה. אבל הוא גם מלא אהבה. אהבה לנשים חזקות, לאמהות, לשורדות. לסיפורים שנשארו בשוליים יותר מדי זמן.

ספר חשוב ומומלץ.

שכול וכשלון וזומבים / אמיר חרש, יוסף חיים ברנר

שכול וכשלון וזומבים / אמיר חרש, יוסף חיים ברנר
הוצאת עם עובד
272 עמודים

לא ציפיתי להתאהב בספר שיש בו גם זומבים וגם ברנר. זה נשמע כמו רעיון מוזר, כמעט הלצה  אבל כבר אחרי כמה עמודים הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. לא עוד גימיק ספרותי, לא עוד ניסיון "להדליק" את הקורא עם רעיון קיצוני. אמיר חרש כתב כאן ספר עמוק, מצחיק, כואב, ובעיקר  מקורי לגמרי.

הסיפור מתרחש ביקום אחר שבו מאורעות תרפ״א היו בעצם מתקפת זומבים. ברנר לא נרצח מיד  הוא נסוג עם קבוצה קטנה לבית חווה, מוקף מתים מהלכים, ושם, במקום להתייאש, הוא ממשיך לכתוב. וזה מה שהספר עושה הכי טוב: מראה איך גם כשאין סיכוי, ואפילו כשאין קורא, ברנר כותב. כי זה מה שהוא יודע לעשות. כי המילים חזקות יותר מהמוות  לפחות לזמן מה.

השפה היא חלק מהמהלך. חרש לא מוותר על הלשון הברנרית: התחביר המפותל, ההתלבטות, הרגש שנשפך בין משפטים שבורים. זה לא תמיד קל לקרוא, אבל זה עובד. השפה עצמה נהיית סצנה לא רק אמצעי, אלא לב העניין. ודווקא ככה, בתוך כתיבה שנראית מיושנת לכאורה, הספר מרגיש חי. נושם. מתייסר.

ויש גם הומור, ויש רגש, ויש כאב גדול מתחת לפני השטח. לא רק בגלל הזומבים אלא בגלל מה שהם מסמלים. תחושת קץ. עייפות מהחיים. מה שקורה כשהעבר לא מוותר, והעתיד לא באמת מגיע. ברנר כאן הוא לא רק דמות היסטורית  הוא מין סמל של מישהו שצועק מתוך השתיקה. רוצה להבין, רוצה לשרוד, אבל לא מפסיק לשאול מה הטעם.

הספר הזה גרם לי לחשוב על הספרות העברית אחרת. מה יקרה אם נפסיק לפחד מ"ז’אנרים"? מה אם דווקא דרך פנטזיה, או אימה, או מה שלא נקרא לו "רציני"  נצליח לומר משהו אמיתי, חשוף, כואב? בעיניי, חרש הצליח. הוא כתב ספר שמצד אחד לא דומה לשום דבר אחר, ומצד שני  מרגיש לגמרי שלנו.

האם זה ספר לכולם? כנראה שלא. הוא דורש סבלנות, פתיחות, ויכולת להקשיב לשפה שלא מתנצלת. אבל מי שייכנס אליו יגלה יצירה מרגשת, מוזרה וטורדת מנוחה  כזאת שנשארת איתך גם אחרי הסיום.

סתם עוד נעדרת / ג'יליאן מקאליסטר

סתם עוד נעדרת / ג'יליאן מקאליסטר
הוצאת אריה ניר
375 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק

הסיפור מתחיל כמו תעלומת מתח קלאסית: בחורה צעירה נכנסת לסמטה באמצע הלילה ולא יוצאת ממנה. מצלמות האבטחה לא משקרות, ואין לה לאן להיעלם, ובכל זאת – היא נעלמת בלי להשאיר עקבות. רב פקד ג’וליה דיי מקבלת את התיק, אבל מהר מאוד מבינה שזה לא סתם מקרה של נעדרת. יש לה מה להסתיר בעצמה. ככל שהחקירה מתקדמת, היא מגלה שמישהו יודע עליה משהו מהעבר  ומאיים לחשוף אותו. הוא לא מבקש כסף, הוא לא רוצה שתפסיק את החקירה. הוא רוצה שהיא תפליל אדם אחר.

המבנה של הסיפור מושך יש פה מתח, סחיטה, בחירה קשה בין לעשות את הדבר הנכון לבין להגן על עצמה ועל משפחתה. מקאליסטר מצליחה להציב את הקוראים בדיוק בנקודה הזו: מה אתה היית עושה במקומה? עד כמה רחוק תלך כדי להגן על הסוד שלך?

אבל עם כל הכוונות הטובות והרעיון המעניין, משהו פה לא ממש עובד. הקצב איטי מדי, הדמויות מרגישות שטוחות ברוב הזמן, ויש קטעים שלמים שמרגישים שחוזרים על עצמם. במקום להרגיש שאתה במרדף אחר האמת, אתה מוצא את עצמך שוקע לתוך מחשבות פנימיות של הדמות הראשית, בלי הרבה התקדמות. לפעמים נראה שמקאליסטר מתעכבת יותר מדי על ההסברים והתחושות  ופחות נותנת לעלילה להוביל את הדברים.

הכתיבה עצמה בסדר גמור, והתרגום של שי סנדיק קולח. אבל התחושה היא של ספר שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא בפועל. הרעיון טוב, אבל לא ממומש עד הסוף. יש כמה פיתולים מפתיעים, אבל הם מגיעים מאוחר מדי או לא משנים באמת את מה שכבר הבנו קודם.

זה לא ספר רע  יש בו עמודים טובים, ויש בו נושא מעניין. אבל הוא מרגיש כמו החמצה. כאילו התחילו לבנות משהו גדול, ולא הלכו איתו עד הסוף.

אם אתם מחפשים מותחן איטי עם רעיון מוסרי מעניין – יכול להיות שתיהנו ממנו.

בלוג בוורדפרס.קום.

למעלה ↑