אתם צריכים אותי אדמה / דנה שניצר משיח הוצאת קתרזיס 87 עמודים
דנה שניצר משיח היא פסיכותרפיסטית ומשוררת, והמפגש בין שני העולמות הללו ניכר היטב בספרה הראשון. אתם צריכים אותי אדמה הוא קובץ שירה אישי, כן, שקט ובו בזמן נוקב — כזה שמביט פנימה בלי לסטות הצידה, ועם זאת פותח דלת לקוראים להרגיש יחד איתה.
הכריכה מדייקת את הטון: ציפור מהלכת על אדמה שממנה מסתעפים שורשים שחורים, כמו עצבים חשופים. לא עץ, לא שמיים — אלא חיה שנעה בזהירות על פני הקרקע ומחוברת למשהו עמוק ממנה. הדימוי הזה מלווה את הקריאה כולה: יש כאן גוף ונפש, כאב ותנועה, ובעיקר שורשים — של אמהות, של זיכרון, של פגיעות שנשארת חיה.
השירים עצמם קצרים, חדים, מדויקים. הם לא מתייפייפים ולא מסתתרים מאחורי תחכום. בשפה פשוטה ובהירה, הם מצליחים להעביר עייפות עמוקה, געגוע, אימה, וגם רכות. יש בהם שברי יום, שברי גוף, שברי לב — ודווקא מתוך השבר הזה נולדת שירה שיש בה אמת.
את ספרו הראשון של איגי דיין קראתי בסקרנות ובהפתעה נעימה. דיין, מעבר להיותו מוזיקאי ויוצר בעל נוכחות רגשית בימתית, התגלה אז גם ככותב אינטימי, חסר פשרות, עם תעוזה לגעת בנפש הפצועה והמורכבת של האדם. היה בו משהו פרום אך כן, שנגע.
"רוח אל האור" ממשיך באותו ציר אישי וחשוף. הוא מתאר דמות גברית — יליד עיראק, לשעבר בעל בית דפוס, אדם שהתמודד עם אלכוהוליזם ויחסים מורכבים עם משפחתו — ביומו האחרון לחייו, ומשם צועד לאחור, אל מקורות הכאב, החרטה והאהבות שהיו. זו בחירה מבנית נועזת, כמעט קולנועית, שנותנת מקום לשאלה הגדולה שהספר נושא על גבו: האם יש דרך, באיחור, להאיר את האזורים החשוכים של החיים?
דיין כותב מתוך כאב. לא מנסה להחליק, לא להקל. הוא נותן לקול הדמות להדהד עם צרימות, עם שתיקות, עם כובד מצטבר. יש בספר רגעים יפים, כמעט פיוטיים, שבהם המילים נוגעות בדיוק בתחושת החמצה או צורך באינטימיות, והם מצליחים לייצר הזדהות, גם כשלא קל.
עם זאת, קשה להתעלם מהתחושה שבחלקים מסוימים הספר לא לגמרי מבושל. הוא נע בין קטעים רבי עוצמה לכאלה שמרגישים פחות מגובשים. התחבולה הכרונולוגית מעניינת, אך לא תמיד מצליחה להחזיק את המתח הדרמטי או את תשומת הלב הרגשית של הקורא. לעיתים זה מרגיש כמו ניסיון כנה לפרוק, אבל בלי עין חותכת שתברור, תזקק ותלך לעומק.
"רוח אל האור" הוא לא ספר רע, רחוק מזה. יש בו ייחוד, יושר, וניסיון כן להסתכל על החיים כפי שהם — לא דרך פילטרים אלא דרך עיניים עייפות אך עדיין מבקשות להבין. הוא פשוט ספר לא שוויוני באיכותו. היו בו רגעים שהציתו בי מחשבה, ולעומתם כאלה שחלפו לידי.
ובכל זאת, יש לי כבוד למאמץ הזה. דיין ממשיך להרחיב את הגבולות של היצירה שלו, ולמרות שמדובר ביצירה לא נטולת חסרונות, היא שומרת על קול אישי, חי ובלתי צפוי.
האם אינך רוצה בי / אסף גברון הוצאת ספרי עליית הגג 429 עמודים
הקריאה ב-האם אינך רוצה בי זרקה אותי ישר לשבילי הילדות של האייטיז. לרגעים היה נדמה שאני שוב שם – שדות ריקים, ריח של חרציות בקיץ, שעות מתות שבהן המציאות והדמיון מתערבבים. גברון יודע להחיות את התקופה ההיא בלי להפוך אותה לפוסטר ממוסגר של נוסטלגיה; להפך – הוא חופר בה, מקלף ממנה את התמימות, וחושף את כל הסדקים שתמיד היו שם – גם אם כילדים לא ידענו לקרוא להם בשם.
הספר עוקב אחרי ארבעה חברים מכפר ליד ירושלים – קרמיט, שנייד, גרשון וטראוויס – שמתחילים את דרכם כילדים סקרנים סביב תקרית טראגית של טביעה, ומתפצלים לאורך השנים לנתיבי חיים שונים מאוד. אחד מהם מת, שני מתנקם, שלישי מגשים חלום ביזארי, ורביעי לא מפסיק לברוח. על פניו – תבנית ידועה של רומן התבגרות. בפועל – זה הרבה יותר מזה.
יש כאן ניסיון אמיתי, לעיתים מרשים ולעיתים קצת עמוס מדי, לכתוב אפוס ישראלי שלם – כזה שלא רק מספר את סיפורם של הגיבורים, אלא גם את סיפור המקום. גברון תופר בחוכמה (ולפעמים גם בכבדות מסוימת) את תולדות הכפר הבדיוני עם תחנות מפתח מההיסטוריה הציונית – מהרצל ועד מלחמות ישראל, מחלוציות מתפוררת ועד גולגולת בעליית גג, וכל זה דרך סיפורו של רחבעם – מעין עוגן מיתולוגי ובלתי נסבל, שבין השאר הופך ליעד הנקמה של גרשון. הדמויות נעות סביבו כמו לוויינים סביב שמש בוערת – נמשכות, נפגעות, מתרסקות.
כמו בכל אפוס, האורך הוא גם חסרונו וגם הצדקת קיומו. אפשר היה לקצץ, כן. אבל אז היה חסר משהו מהעומק שהספר מצליח להשיג דווקא בזכות הסבלנות שהוא תובע מהקורא. זו לא ספרות שמחפשת לרוץ. היא דורשת לשבת, לנשום, לעבור תקופות.
מה שהחזיק אותי לאורך הדרך זו התחושה הברורה של היכרות – עם המקומות, עם האנשים, עם השפה. גברון כותב לא רק על "העבר הישראלי" אלא על התחושה המבלבלת של להיוולד לתוך סיפור גדול, ואז להבין שהוא אף פעם לא היה בדיוק מה שסיפרו לך. ושגם אתה, במוקדם או במאוחר, תהפוך לדמות משנית בזיכרון של מישהו אחר.
זה לא ספר מושלם. יש בו רגעים שצועקים "עריכה!", דמויות משנה שמרגישות תלושות, ושאיפה כללית להגיד "הכול" שעלולה לחנוק את "הספציפי". אבל בתוך כל זה, יש אמת, יש כאב, ויש גם לא מעט חן.
האם אינך רוצה בי הוא לא רק שאלה של אהבה נעזבת – אלא שאלה על השתייכות, על סיפור חיים שמתחיל במקום מסוים מאוד, ולא מפסיק להדהד גם כשנדמה שהתרחקת ממנו לגמרי.
הנשמה העשירית / יגאל סרנה הוצאת תשע נשמות, 215 עמודים
מאז שאני זוכר את עצמי כאדם בוגר, היה לי חתול בבית. החתולים היו שם בזוגיות, בבדידות, בלילות של שקט וימים של מהומה. הם גדלו עם הילדים שלי, התכרבלו עלי כשנרדמתי מול ספר, יצאו איתי לטיולים בשכונה וחזרו באיטיות של מי שמכתיב את הזמן. אני אוהב חתולים, באמת. והם עדיין חידה בשבילי. דווקא בגלל זה נמשכתי לספר הזה.
יגאל סרנה לא כותב כאן ספר על חתולים. או לפחות לא רק עליהם. הנשמה העשירית הוא ספר על רגש, על קרבה, על הבנה עמוקה ומוגבלת של מה שהוא אחר – החתול, האהוב, בן הזוג, הנוף, הזמן החולף. סרנה כותב בעדינות שנדירה כל כך בכתיבה המקומית – בלי לנופף, בלי להכריז, אלא פשוט ללכת בין הסיפורים כמו חתול שמכיר את הסמטאות.
הוא פוגש בעלי חתולים אחרים – דניאל עוז, ריטה קוגן, נעמה תורן – ולא מראיין אותם אלא משוחח, מקשיב. הוא מטייל, הוא זוכר, הוא מספר על גרייסי – החתולה שנכנסה לו ללב דרך אהבה אחרת – והוא מאפשר לעצמו להישאב אל תוך עולמם של חתולים כמו מי שגילה קונסוליה קטנה באמצע החיים, שבה הוא מקבל חותמת מסע.
היו רגעים בספר שנשמטו לי חיוך או מחשבה שקטה. לא כי קרה משהו דרמטי – אלא בדיוק להפך. כי מישהו סוף-סוף ידע לומר בקול רך וצלול מה שכולנו – חתולאים אמיתיים – מרגישים: שיש כאן יצור שלעולם לא נוכל להחזיק באמת, ודווקא זה מה שהופך אותו לקרוב. שהחתול, בניגוד לכלב, לא מחפש לרצות – הוא פשוט קיים. נוכח. נוגע והולך. ולפעמים נשאר.
הכתיבה של סרנה נשענת על חיים שלמים של התבוננות. היא לא ממהרת. היא לא משכנעת. היא מהסוג שכבר כמעט ונעלם – כזו שמבקשת לספר, לא לשכנע. שמניחה חוויה על הדף כמו כף חתול קטנה על אדן החלון. אם יש משהו משותף לחתולים ולכתיבה של סרנה, זו בדיוק התכונה הזאת – לא להיות במקום שבו מצפים ממך להיות, אלא בזה שנכון לך.
כמו בחתולים, גם בספר הזה לא קורה הרבה על פני השטח – אבל מתחת, נעים רגשות עמוקים. יש כאן געגוע, חמלה, חיבור, והתבוננות רגישה מאוד ביחסים שבין אדם וחיה, בין בדידות לנחמה. זה לא ספר לכולם, וזה אולי מה שעושה אותו כל כך ראוי – הוא לא מתחנף. הוא פשוט נאמן לעצמו.
קראתי את הנשמה העשירית כשהחתולה שלי, שמלווה אותי כמעט עשור נחה לידי. ובין דף לדף, חשבתי כמה מעט אנחנו באמת יודעים עליה. וכמה הרבה היא כבר אמרה לי – בלי לומר דבר.
היתוש / טימותי ויינגארד הוצאת תכלת 488 עמודים תרגום: יוסי מילוא
אני מאלה שהיתושים בוחרים בהם באופן קבוע. כל ערב על הדשא, כל לילה חם בלי מזגן – ברור מראש מי ייצא מהמפגש עם סימני עקיצה. לא משנה כמה אנשים בחדר – אני תמיד על הכוונת. ובגלל זה גם אין לילה שאני לא ישן עם תרסיס ליד המיטה או עם מכשיר חשמלי שמפיץ נוזל. זה מובן מאליו, כמו לצחצח שיניים.
אז כשנפל לידי הספר הזה, "היתוש", לא ממש ידעתי למה לצפות. אבל מה שבטוח – לא שיערתי כמה הוא יפתיע אותי.
כי זה לא ספר על יתושים. זה ספר על בני אדם. על מלחמות, על אימפריות, על תנועות שחרור, על אסונות – ועל הדרך הלא נראית שבה היתוש היה שם בכל אחד מהם. בכל עמוד כמעט מצאתי מידע חדש שלא ידעתי, או סיפור שגרם לי לעצור ולומר "וואו, באמת?".
אחת הדוגמאות הכי חזקות היא הסיפור על האיטי. נפוליאון שלח לשם כוח עצום כדי לדכא את מרד העבדים – והכוח הזה הובס לא על ידי צבא מאורגן, אלא על ידי קדחת צהובה. עשרות אלפי חיילים צרפתים מתו, לא בקרב אלא ממחלה שהועברה על ידי יתושים. התבוסה הזאת אילצה את נפוליאון לוותר על כל תוכניתיו באמריקה, ובין השאר הובילה לכך שהוא מכר את לואיזיאנה לארצות הברית – עסקת ענק שהכפילה את שטחה. במילים אחרות: היתוש שינה את המפה של אמריקה.
וזה רק סיפור אחד מתוך עשרות. ויינגארד משרטט פה היסטוריה אלטרנטיבית – שבה לא רק בני אדם מעצבים את העולם, אלא גם כוחות קטנים, כמעט בלתי נראים, כמו יתושים.
הקריאה לא תמיד הייתה קלה – לפעמים הספר עמוס בפרטים, נתונים, שמות – אבל זה שווה את זה. כי יש פה הצעה רצינית לחשוב אחרת על ההיסטוריה שאנחנו מכירים. לחשוב מחדש על כל מה שנראה לנו ברור מאליו.
ואולי הכי התחברתי דרך המקום שממנו אני בא. כמי שגדל בעמק החולה, שמעתי לא מעט סיפורים מזקני הקיבוץ – על הביצות, על המלריה, על היתושים. על ייבוש העמק לא רק כחזון חקלאי – אלא גם כמאבק קיומי. והנה פתאום, דרך הספר הזה, הסיפורים האלה מתיישבים על מפה הרבה יותר רחבה. פתאום אתה מבין שזה לא רק סיפור מקומי, אלא חלק מתופעה עולמית, עמוקה, שעדיין איתנו.
זה לא ספר מושלם – הוא יכול היה להרוויח מעריכה קצת הדוקה יותר – אבל זה ספר מעניין, מעשיר, ופותח עיניים. ובעיקר: הוא משנה קצת את האופן שבו אתה מסתכל על כל זמזום קטן בלילה.
אולי, אחרי הקריאה הזאת, לא אכעס באותה מידה על העקיצה הבאה. אולי רק קצת.
יש ספרים שלוקחים אותך רחוק. יש ספרים שמושכים אותך פנימה. "בתוך השעה" של משה אוחיון עושה דווקא את הפעולה הפחות שכיחה – הוא מושיב אותך לידו, בשולחן עץ פשוט, בתוך כיתה בדרום הארץ, ומבקש שתהיה איתו רגע. רק רגע. בתוך השעה.
זו לא שירת ראווה. לא שירה שמבקשת להרשים או לנסח אמת גדולה על החיים. להפך – זו שירה שמקשיבה למה שקורה כשהמילים יוצאות לאט, כשהתלמידים ממלמלים שורות, כשהמורה שותק כי אין מה למהר. שירה שנכתבת לא מהשראה אלא מהמציאות – החינוכית, האנושית, המדברית – שהמשורר חי בה יום-יום.
הספר נע בין רגעים אינטימיים של הוראה, הרהורים שקטים על שפה, על גוף, על טקסים קטנים של יום לימודים – לבין התבוננות מרחיבה יותר על הזמן, על המקום, על הדרום כמרחב נפשי כמעט. השירים והקטעים הפרוזאיים כתובים באותה נשימה – דקה, מדויקת, מאופקת. יש בהם רוך, וגם עצב, וגם הומור עדין שמבליח לעיתים בין השורות. התחושה היא של מורה-משורר שמנסה לא להפריע למה שכבר קורה, אלא רק לשים לב אליו טוב יותר.
משה אוחיון, שפגשתי כשהייתי מורה בדימונה, הוא קודם כול איש של הקשבה. מוזיקאי ושורשי, צנוע כמעט עד הסתרה, כזה שלא ממהר לדבר – וכשכבר מדבר, המילים שלו יושבות כמו תווים. גם בספר זה ניכר עד כמה ההוראה אינה עבורו מקצוע אלא שליחות רכה, שותפות יומיומית עם תלמידים, שירה שנולדת מתוך המפגש ולא מתוך מגדל השן של יוצר מתבודד.
ובעצם, לא מדובר רק על מורה ותלמידים – אלא על אדם שמבקש להיות תלמיד של הזמן. של ההשהיה. של ההאטה. של רגעים שנמצאים תמיד על סף היעלמות. הקריאה בספר דומה להאזנה איטית – כזו שלא ממהרת להסיק מסקנות, אלא מוכנה פשוט לשהות. בתוך השעה. בתוך החיים.
הספר הזה ייגע במיוחד בכל מי שאי פעם עמד מול כיתה. אבל לא רק. הוא מיועד לכל מי שמבקש למצוא משמעות בפעולה הפשוטה של נוכחות. של הקשבה. של לא לדעת את התשובה. שירה חינוכית – לא כשיעור שירה, אלא כדרך להיות עם האחר.
תמיד עוד פעם אחת – החיפוש אחר חלקי העצמי / עופר ספיר הוצאת שתים 145 עמודים
הקריאה ב"תמיד עוד פעם אחת" מרגישה לפעמים כמו לעמוד ליד אדם שמראה לך את אלבום התמונות הפרטי שלו – אבל במקום לצפות שתאמר "איזה יופי", הוא מבקש ממך לעצור. להתבונן. לשאול איתו שאלות. לא על התמונה עצמה, אלא על מי שהוא היה כשצילם. על מי שהוא עכשיו, כשהוא חוזר אליה. על כל מה שקרה בין לבין, ואולי בעיקר על מה שלא קרה.
עופר ספיר, פסיכולוג קליני, בונה כאן ספר חריג – לא בדיוק אוטוביוגרפיה, לא בדיוק מסה, לא בדיוק טיפול. זה טקסט שמבקש להאט, לא להכריע. בכל פרק יש צילום שפותח את הדלת – תמונה אחת, פשוטה לפעמים, כמעט אגבית – וממנה יוצאת תנועה של חשיבה: על בדידות, על זהות מינית, על זרות, על ילדות, על ניכור, על דיכאון, על הקושי לדבר ועל הצורך העיקש לנסות בכל זאת. תמיד עוד פעם אחת.
וזה, אולי, מה שהכי ריגש אותי בקריאה: לא העומק האינטלקטואלי (שיש כאן), ולא החשיפה האישית (שגם אותה לא חסר), אלא עצם הניסיון להעניק לצילום את מה שאנחנו בדרך כלל לא נותנים לו – לא "זיכרון" ולא "נוסטלגיה" אלא חקירה. התמונה אצל ספיר היא לא סיכום של מה שהיה, אלא נקודת פתיחה לתהייה מה קרה לי שם. או למה נדמה לי שקרה. או למה אני ממשיך לחשוב על זה עד היום.
הספר לא פשוט. לא בגלל השפה – הכתיבה של ספיר בהירה, אינטימית, לפעמים מהורהרת ולפעמים דווקא קפוצה או ספקנית – אלא בגלל שהקריאה בו דורשת פניות רגשית מסוימת. הוא לא מציע נחמה. לא סוגר מעגלים. להפך: הוא כל הזמן פותח. כל הזמן שואל. כמו אדם בטיפול שלא מחפש תשובה אלא רוצה להעז סוף סוף לשאול אחרת.
ויש משהו מדבק בשאלות האלה. הספר, אולי בלי להתכוון, גורם לך לסגור לרגע את העמוד, לפתוח את אלבום התמונות שלך – הממשי או זה שבראש – ולשאול את עצמך: מה אני רואה שם? מה אני לא רואה? איזה חלקים של עצמי שכחתי בדרך? וכמה מהם עוד אפשר, אם בכלל, להשיב?
העוצמה של "תמיד עוד פעם אחת" היא לא רק במה שספיר אומר – אלא באופן שבו הוא כותב: בלי הצטדקות, בלי פאתוס, ובלי לסגור את הדלת. ספר שנותן לך לשהות רגע עם עצמך, גם אם זה לא הכי נוח. גם אם לא תדע מה בדיוק לקחת ממנו. לפעמים עצם ההתבוננות כבר מספיקה.
אני עוקב אחרי לינוי אשרם המון שנים, עוד לפני האולימפיאדה בה זכתה בזהב. אשרם היא פורצת דרך, הדרך שלה לתהילה התבטאה בעבודה קשה וצניעות יוצאת דופן.
הספר הזה שהוא אלבום זכרונות ומן אוטוביוגרפיה פשוטה ומהודרת שמחולקת לקטעים קצרים בה מספרת אשרם על הדרך שלה. על איך היא הגיעה לספורט ההתעמלות אמנותית והאנשים שליוו אותה בדרך.
אשרם מספרת על האנשים שליוו אותה, על הכשלונות והקשיים וכמובן על אותה אולימפיאדה ולא רק היא, על תחרויות רבות אחרות וקשה שלא להתרשם מהאישיות שלה, מהאופי המיוחד שלה ומהעובדה שהיא באמת היתה פורצת דרך, אישה, שגם היום, כמה שנים לאחר שפרשה מספורט מקצועי היא נוכחת, היא מקדמת, היא מהווה השראה לכל כך הרבה נערות צעירות שחולמות להצליח.
הספר הזה מיועד לדעתי קודם כל להן, לאותן נערות וילדות צעירות שעוסקות בספורט ולא משנה איזה ספורט. אבל לא רק להן, לכל מי שרוצה להבין הצלחה מהי.
אני חושב שנמשיך לשמוע עליה והספר הזה שבסך הכל כתוב בשפה הפשוטה של אישה שכתיבה היא לא התחום שלה אבל האותנטיות והדרך בה היא מספרת את סיפורה זה העיקר ולשם היא מכוונת ואל האנשים הנכונים שצריכים לקרוא את זה היא גם תגיע.
משבר הקפיטליזם הדמוקרטי / מרטין וולף הוצאת מטר 511 עמודים מאנגלית: עופר קובר
מרטין וולף, הפרשן הכלכלי הבכיר של Financial Times, אינו זקוק להצגה לחובבי כלכלה ופוליטיקה. ספרו "משבר הקפיטליזם הדמוקרטי" נכתב מתוך תחושת דחיפות אמיתית, כמעט תחושת שליחות, והוא מהווה ניסיון להציע אבחנה מדויקת של המחלה הפוליטית והכלכלית שפוגעת בלב ליבו של העולם החופשי. אך יותר מכך – מדובר באזהרה מהדהדת: הדמוקרטיה, כפי שאנחנו מכירים אותה, אינה מובנת מאליה, והקפיטליזם, כפי שהוא מתנהל כיום, הופך יותר ויותר לגורם שמכרסם ביסודותיה.
הספר פורש יריעה רחבה ומרשימה, היסטורית ואנליטית, המתארת כיצד שיתוף הפעולה ההיסטורי בין שוק חופשי למשטר דמוקרטי החל להתערער בעשורים האחרונים – עד שנוצרו סדקים של ממש. וולף סוקר לעומק את השפעת הגלובליזציה, עליית האליטות הכלכליות, חוסר השוויון הגובר, משברי האמון במוסדות המדינה, והפופוליזם שממלא את הוואקום – תופעות שמובילות לדבריו את המדינות הדמוקרטיות אל עבר פי תהום.
זהו ספר רחב-יריעה, כתוב בביטחון של מי שצפה מקרוב בהתפתחות השיטה הכלכלית הגלובלית. אך דווקא מתוך עמדת הפרשן המרכזי, וולף לא מהסס לבקר את האוליגרכיזציה של השוק, את קריסת האמון הציבורי, את ריכוז הכוח אצל קומץ תאגידי-טכנולוגי, ואת ההתפוררות השקטה של ערכים דמוקרטיים בסיסיים כמו שוויון, שקיפות, ואחריות שלטונית.
למרות הכותרת הדרמטית, זהו לא מניפסט מהפכני, אלא ניתוח שקול ומאוזן – אולי אפילו שקול מדי לעיתים. וולף מציע תיקונים למערכת ולא מהפכה: יותר רגולציה, חיזוק מוסדות הדמוקרטיה, השקעה בחינוך, שיקום המוביליות החברתית, וצמצום כוחן של האליטות. האם זה יספיק? זו שאלה שהוא משאיר פתוחה במידה רבה, והקורא נדרש לחשוב בעצמו.
לצד עושר הרעיונות וההקשרים, חשוב לציין: זהו לא ספר קריאה קליל. וולף כותב בבהירות יחסית לז'אנר, אך עדיין מדובר בטקסט תובעני. מי שאינו מגיע עם מידה מסוימת של בקיאות במונחים כלכליים או רקע במדיניות ציבורית עלול להרגיש שהוא הולך לאיבוד בפרקים מסוימים. חלק מהחזרות, העומס העובדתי או ניתוחים טכניים עשויים לדלדל את רמת העניין לקורא שאינו מתמסר לחלוטין לחומר.
ובכל זאת – זהו ספר חשוב מאוד, בעיקר עבור מי שמתעניין בכוחות הגדולים שמעצבים את עולמנו כיום. הוא מספק תמונת עומק של התהליכים שמובילים לקיטוב הפוליטי, לזעם הציבורי, לאובדן הדרך של המערב, והוא עושה זאת בלי להיגרר לפופוליזם בעצמו. בעולם שבו נדמה שמדינות מתנדנדות בין קפיטליזם חזירי לדמוקרטיה נחלשת, קריאה בספר הזה היא תזכורת לא רק למה קורה – אלא גם למה זה קורה, ואיך אולי עוד אפשר לשנות.
חושך / סיגרי סנדברג הוצאת אסיה 170 עמודים תרגום: דנה כספי
יש ספרים שפורצים את הדרך כמו חרמש בשלג. כאלה שדורשים להאט, להתרגל לחושך, ולהתמסר לתנועה איטית של מחשבה. "חושך" של סיגרי סנדברג הוא בדיוק ספר כזה – יצירה חמקמקה ומורכבת שמתקיימת בשוליים שבין מסה, יומן אישי, הגות ופואטיקה. זהו לא סיפור מסע רגיל, וגם לא רק דיון פילוסופי על לילה קוטבי – אלא ניסיון כן, לא פטור מהיסוסים, להתקרב אל האימה השקטה שמביאה עמה החשכה.
סנדברג, עיתונאית וסופרת נורווגית, יוצאת אל תוך החורף האיסלנדי בשיאו – זמן שבו החושך שורר כמעט כל היום. זה מסע שנראה מבחוץ חסר תכלית: לא נופים דרמטיים במיוחד, לא עלילה גדושת אירועים. היא נוסעת, הולכת, שואלת, מקשיבה, חושבת. ככל שהיא מתקדמת צפונה, נדמה שהמסע אינו לעבר יעד, אלא לעבר מעמקי נפשה שלה.
לאורך הדפים, סנדברג מתמודדת עם שאלה אחת: מהו החושך? התשובות שלה אינן חד משמעיות – לפעמים החושך הוא מפלט, לפעמים הוא איום, לעיתים הוא מטאפורה לאובדן, ולעיתים פשוט מצב קיומי שנוכח בכל. היא חוקרת אותו כילדה שגדלה בפיורדים הצפוניים, כאישה בעולם שמקדש אור, תפקוד, ודיבור – וככותבת, שמנסה לנסח את הבלתי ניתן ללכידה.
במהלך הקריאה קשה שלא להיזכר בספר "אישה בקוטב" מאת כריסטיאנה ריטר. ריטר, שנשלחה בשנות השלושים לאי שומם באוקיינוס הארקטי לחיות עם ציידים נורווגים, תיארה את השנה שבילתה שם – מוקפת שלג, קור וחושך מוחלט – ביומן מסע פיוטי להפתיע. אך בעוד ריטר חוותה את המקום כמעט כזירה להישרדות, סנדברג חוזרת אליו כמי שמבקשת להאזין למה שרובנו מנסים להדחיק.
שתי הנשים נושאות על גבן שיח אחר – זה שמבקש לדעת מה קורה לאישה כשנשלל ממנה אור, חברה, שגרה. ריטר כתבה את המפגש הראשוני עם הזרות הפראית, והפכה אותה לחוכמה פשוטה: על החיה שבאדם, על היופי שבסבלנות, על הצורך להיכנע למרחבים. סנדברג, לעומתה, פועלת ממקום מודע ומפוכח יותר – החיפוש שלה אחרי החושך הוא כמעט רוחני, אבל גם פסיכולוגי ופוליטי. היא לא רק מתארת את מה שהיא רואה, אלא מה שהמבט שלה עצמו מייצר.
השיח ביניהן, אף שמעולם לא נפגשו, נוכח לכל אורך "חושך". סנדברג מזכירה את ריטר לא אחת, קוראת בה, מתווכחת איתה, שואלת אם ייתכן שדווקא באפלה נוצר מרחב נשי אחר – מרחב שבו מותר להיות לא ברורה, לא רציונלית, לא ממושמעת. ייתכן שכאן נולד החיבור העמוק בין שני הספרים: לא בתיעוד הקוטב, אלא בניסיון לתת מקום לרגשות שעולם האור מנסה לעיתים להסתיר – אבל החושך מגביר.
אזכור קצר ראוי גם ללונגיירביאן של היידי סבראייד – טקסט עכשווי יותר, שנכתב מנקודת מבט נשית בלב עיירה צפונית מבודדת. סבראייד חוקרת את השפה ואת האידיאולוגיה שמתחת לשקט הקוטבי, ויוצרת הד עדכני לשאלות שריטר וסנדברג כבר ניסחו. אך במכלול הזה, נדמה שהחיבור האורגני ביותר מתקיים בין "חושך" ל“אישה בקוטב” – כאילו השנייה פתחה את השער, והראשונה חזרה אליו כדי לשהות שם עוד רגע, ולשאול מה זה עושה לנשמה.
התרגום של דנה כספי מדויק ונעים, לא מאבד את האיפוק והעידון של המקור. גם ההוצאה לאור – אסיה – עשתה חסד עם הספר: עיצוב מינימליסטי, כיסוי צנוע, הד לפשטות של החורף.
"חושך" הוא לא ספר של פתרונות. הוא ספר של קיום – גולמי, רוטט, מתבונן. ספר שמזכיר לנו שהעדר אור הוא לא בהכרח ריק – לפעמים הוא נוכחות אחרת, שמאפשרת סוף סוף לשמוע את עצמנו.
snirbooks 