לראות את השמיים הכחולים / הדס קלדרון
הוצאת הקיבוץ המאוחד
134 עמודים
מצרפתית: סברינה בלהסן־נימצוביץ'

יש ספרים שהם יותר מסיפור. הם עדות, הם זעקה, הם לב פועם של כאב ותקווה. "לראות את השמיים הכחולים" של הדס קלדרון הוא בדיוק ספר כזה. זהו ספר שאי אפשר להישאר אדישים אליו, ספר שמהדהד בראש גם הרבה אחרי שמניחים אותו בצד.

אי אפשר לפספס את הדס קלדרון, אי אפשר היה לפספ אותה בתקשורת מהיום הראשון והעמידה שלה אל מול המצלמות והמאבק שלה על שחרור ילדיה ובן זוגה לשעבר.
האישה הזו אמיצה וחזקה ובעיקר, נוכחת ועכשיו מתגלה שהיא יודעת לספר את הסיפור שלה בעוצמה.

הדס קלדרון לא כותבת רק על מה שקרה ב-7 באוקטובר 2023. היא כותבת על איך החיים מתהפכים בשניות, איך רגע אחד מפריד בין עולם שלם לבין תהום שלא ניתן לשער את עומקה. היא כותבת על הפחד המשתק, על האובדן, על החוסר ודאות, על התקווה שמסרבת להיעלם גם כשנראה שהכול אבוד. היא כותבת על הקיבוץ שלה, ניר עוז, ועל האנשים שחיו שם—קהילה שאיבדה רבע מחבריה ביום אחד.

הספר נכתב מתוך שבר שלא ניתן לאחות, אבל הוא לא מתמסר רק לכאב. קלדרון מצליחה לכתוב גם על אהבה, על כוח, על הרצון להילחם, על מה שנשאר אחרי שהכול נלקח. היא כותבת על אמא שלה שנרצחה, על האחיינית שלה שלא חזרה, על שני ילדיה שנחטפו לעזה, על הימים הארוכים של חוסר ידיעה, ועל הרגע שבו הצליחה סוף סוף לחבק אותם שוב. אבל החיבוק הזה לא סוגר את הפצע, כי עדיין יש חטופים, ועדיין יש משפחות שמחכות.

הקריאה בספר הזה קשה, כי הוא אמיתי. כי אי אפשר לקרוא אותו מרחוק, הוא מכריח אותך להיות שם, להרגיש את החרדה, את הכעס, את הכאב. אבל לצד זאת, יש בו גם כוח עצום. כוח של אמא שלא נכנעת. כוח של מי שמסרבת לשתוק, מי שמדברת גם בשם אלה שלא יכולים לדבר יותר.

"לראות את השמיים הכחולים" הוא ספר שכולו לב. הוא תזכורת כואבת למה שהיה, אבל גם קריאה ברורה למה שצריך להיות. כי אסור לשכוח. כי יש עוד מאבק שנמשך. כי יש עוד תקווה, למרות הכול.

בסוף הספר הדס מזכירה את שמות כל החטופים והחטופות נכון לדצמבר 24 ומאז כבר הרבה השתנה.
הספר ראה אור לראשונה בצרפת ותורגם מצרפתית.
מומלץ.

שוחים בחשיכה / תומש ידרובסקי
הוצאת כתר
262 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

יש ספרים שאינם מספרים סיפור חדש, ובכל זאת מרגישים כמו נשימה ראשונה אחרי זמן ארוך מתחת למים. שוחים בחשיכה של תומש ידרובסקי הוא בדיוק כזה – רומן על אהבה אסורה, על זהות מינית תחת דיכוי פוליטי, על שתי דרכים לחיות כשהעולם מבקש ממך לשתוק.

זה סיפורם של לודווק ויאנוש – שני צעירים פולנים שנפגשים במחנה קיץ בתחילת שנות השמונים, מתאהבים, ושבים לוורשה כשהלב שלהם פתוח, אבל החברה סגורה. סגורה מדי. זו פולין הקומוניסטית, שבה לא רק שמותר לאהוב רק בדרך אחת, אלא שכל דרך אחרת עלולה לעלות לך בחיים שאתה מנסה לבנות. מהר מאוד הקשר ביניהם הופך ממחסה לאיום – וכל אחד מהם בוחר דרך אחרת להתמודד עם הפחד: לודווק בוחר באמת, יאנוש בוחר בביטחון.

מה שמרשים בספר זה לא רק הסיפור עצמו, אלא האופן שבו הוא מסופר. ידרובסקי כותב באנגלית, שפה שאינה שפת אמו, אבל יש בכתיבה שלו עדינות שמעטים מצליחים לזקק. השפה שלו רכה אבל לא מתייפייפת, מלנכולית אבל לא מתחננת לרחמים. זו כתיבה שמודעת לעובדה שלא תמיד יש מוצא, ושגם כשיש, לא תמיד יש בו גאולה.

שוחים בחשיכה לא מתיימר לשאת דגל, אבל הוא כן ספר פוליטי. לא במובן המפלגתי, אלא במובן האינטימי ביותר – זה של הגוף, של האהבה, של הבחירה איך לחיות. הספר הזה שואל שאלה פשוטה ומחרידה בו זמנית: האם מותר לאדם לאהוב, גם כשזה בא בניגוד למה שהמדינה דורשת ממנו?

זו לא קריאה קלה. לא בגלל סגנון, אלא בגלל האמת. הספר הזה מחזיק מראה מול הקורא ושואל אותו מה הוא היה עושה במקום שבו אין בחירה בלי מחיר.

אני לא חושב שזה ספר לכל אחד. מי שמחפש עלילה שוצפת או רגעים של חסד יתקשה. אבל למי שמוכן להישאר קצת מתחת לפני המים, לבלוע את המלח, להרגיש את הלב פועם גם כשאין אוויר – זה ספר שיישאר איתו הרבה אחרי הקריאה.