אלופת המטילות / ציפור פרומקין
הוצאת צילי
מאיירת: לירון כהן

כל ספר של ציפור פרומקין הוא חגיגה, חגיגה של צבע, של רעיון וחשיבה מקורית אחרת שמעוררת מחשבה ודמיון אצל כל הקורא בספריה.

מעבר לעליה המקסימה שעוד נגיע אליה תנו לי להתייחס לאיורים של לירון כהן.
הם פשוט נפלאים, פרועים, חופשיים, מצחיקים וכל כך שונים מרוב ספרי הילדים שאני נתקל בהם וכך גם הטיפוגרפיה ועיצוב הספר שפשוט מעורר בך חשק לצלול לתוכו ולהתענג על כך עמוד ועמוד ואיור יש לו חלק כה חשוב בספרים כאלו וכשהאיורים מוצלחים הספר עולה רמה.

אז הגיבורה בסיפור הזה זו התרנגולת מרמלד שמטילה ביצים וכולם יודעים שהיא אלופה, היא מבינה שאם לא תטיל ביצים מקומה יהיה במחבת ולכן היא הפכה להיות אלופת ה מטילות.
אבל לא הודו לה או פרגנו לה והיא המשיכה להטיל ביצים עד שיום אחד היא החליטה להטיל ספק שזה כבר מיוחד ומקסים.

ומרמלד שלנו נעלמה ופתאום כולם חיפשו אותה, דאגו לה והתעניינו בה עד שגילו שמרמלד שלנו הפכה לאלופת העולם בהטלת כידון ומרמלד ניצלה את כישוריה החדשים לא כדי לחזור ללול אלא כדי להטיל כידון הישר אל המנעול ולשחרר את חברותיה.

הסיפור המקסים הזה מעורר לא מעט שאלות אצל ילדים ומחשבות על חופש ויכולת בחירה ולא אל גורל נתון מראש.
בעיני זה פשוט ספר ילדים מיוחד במינו, שונה ומקורי.

כדאי מאוד.

אנחנו לא בקונצנזוס / אביהו רונן
הוצאת דביר
416 עמודים

לפני הרבה שנים אני ומי שהיתה זוגתי שקלנו להתקבל לקיבוץ כרם שלום, רצינו לגור בקיבוץ ולהיות חלק מקהילה. ואני אחרי שנים שבהם גדלתי בקיבוץ עמיר שבצפון והתגעגעתי לחיי הקהילה הקיבוצית ראיתי בזה הזדמנות.
אנחנו ויתרנו לבסוף על הרעיון הזה מסיבות שונות אבל כרם שלום נשאר בתודעה שלי.
ב7.10 כרם שלום נפגע כמו רוב היישובים בעוטף אבל למזלנו ולמזל תושבי הקיבוץ כיתת הכוננות ניהלה קרב הירואי והקיבוץ ניצל.
הספר הזה לא מדבר על ה7.10 הוא מדבר על הקיבוץ, על ההסטוריה שלו ועל הסיפור של האנשים שבנו אותו ועל התהפוכות שהוא עבר וזהו פרויקט נפלא של אביהו רונן.

"אנחנו לא בקונצנזוס הוא ספר עשיר מאוד שדורש השקעה בקריאתו וסבלנות ולמי שמתעניין בסיפור המרתק שהקיבוץ הזה עבר עם השנים הוא בהחלט יהנה ממנו.
מהגרעינים שהקימו אותו בסוף שנות החמישים דרך המורכבות של ההתגוררות באיזור הזה והימים הטובים אל מול הימים הקשים של המלחמות שלהם יש חלק חשוב בספר.

רונן מקפיד לכתוב ולתאר את הדיאלוגים והמחלוקות של חברי הקיבוץ והקשיים השונים.

הכתיבה של רונן מרתקת והיציאה שלו לאחר ה7.10 מעוררת מחשבה האם הספר עוד נכתב והאם יש עוד פרקים להוסיף בו שכן מה7.10 הקיבוצים בעוטף לא יהיו כפי שהיו בעבר. סביר להניח שכרגע תושבי הקיבוץ מפונים ומי יודע מתי יחזרו ואיך הקיבוץ ישתנה בעקבות כך.
מרתק ביותר.

נתראה באוגוסט / גבריאל גרסיה מרקס
הוצאת עם עובד
107 עמודים
מספרדית: משה רון

הספרון הקטן הזה, נובלה צנועה ושקטה שיש בשקט הזה המון המון סער פנימי פורסמה לאחר מותו של מרקס, יצירה קטנה ואחרונה שיש בה לא מעט מהנושאים בהם עסק מרקס לאורך ספריו, אותו חיפוש אחר אהבה, אותה התמודדות עם בדידות ומורכבות משפחתית וסודות, סודות שצפים לאט לאט וסופם לחשוף משהו כואב, משהו נסתר, איזו בגידה או איזה כאב פנימי ונסיון לחפות עליו בתשוקה אחרת.

כמה יפה הכריכה של הספר הזה בעיצוב יהודה דרי, אותו גוון צהבהב מלנכולי וברקע דמות אישה מוסתרת על ידי פרחים כאילו רואים אותה אבל היא מסתתרת תחת יופי שיש בו עצב וזה בדיוק מה שיש בספר הזה. יופי עצוב וכואב.

זה לא הספר הכי טוב של מרקס וגם לא בעשיריה הפותחת אבל מדובר בספר שמשדר את מחשבותיו של מרקס והרעיונות הספרותיים שלו וזה מציג אותם בצורה יפה בדמות נובלה שקטה ורגועה על מים סוערים.

אז מה מסופר בנובלה הזו.
בכל חודש אוגוסט אישה בשנות הארבעים לחייה בשם מגדלנה באץ' עולה על מעבורת ומפליגה לאי קטן ללא שם, שם קבורה אמא שלה, שם בחרה להיקבר.
שם באי מגדלנה מתייחדת עם קבר אימה אבל לא רק איתו היא מתייחדת, גם גברים שונים שהיא פוגשת שם מדי שנה מבקרים במיטתה והיא זוכה לרגעים של תשוקה.
אבל לא רע לה למגדלנה, היא נשואה באושר ויש להם ילדים וטוב לה ועדיין באותו אי כל שנה באוגוסט היא שם באי מתייחדת עם אימה וחווה את מה שחווה.
הרבה על חייה מעבר לכך איננו יודעים, מעט על האבא ועל הילדים אבל העיקר זה מה קורה ואיך משפיעים הביקורים האלו על חייה של אותה אישה וזה משפיע ולאט לאט אנחנו נחפשים לתהליכים הפנימיים והחיצוניים של אותם ביקורים.
לפעמים דווקא במקום בו אנחנו מוקפים באנשים אוהבים שם אנחנו חווים את הבדידות ודווקא במקום בו אנחנו נוסעים כדי להתבודד שם אנחנו חווים חיים.

נתראה באוגוסט זה ספר קטן שבהחלט אפשר להתמסר אליו ולקרוא בנסיעת רכבת אחת ולקחת את המסר שלו איתנו ולהרהר בו ובהחלט לחוות מרקס כפי שמרקס ידע לכתוב, ריאליזם מעורר מחשבה ומעניין.

מלכי שנגחאי / ג'ונתן קאופמן
הוצאת מטר
316 עמודים
מאנגלית: צילה אלעזר

הידע שלי על משפחות כדורי וששון היו קלושים מאוד.
מלבד אזכור שמם פה ושם לא שמעתי כמעט עליהם ולא קראתי עליהם ונראה לי שהרבה מאוד מהישראלים לא מכירים את המשפחות החשובות האלו שעבדו ושלטו בהרבה מאוד מהסחר במזרח הרחוק ובעיקר בהודו ובסין ולהערכתי מי שלא מכיר את משפחות ששון וכדורי כמוני זו קריאה מרתקת למדי וידע חדש ומעניין.

ג'ונתן קאופמן מדבר על היריבות בין המשפחות, אני לא ראיתי את זה כך מקריאת הספר, בעיני לא היתה יריבות אלא שושלות מקבילות שלא תץמיד התחרו זו בזו.

הספר מתאר את סיפורם של המשפחות העשירות האלו מההגירה מבגדד עקב התנכלויות ואנטישמיות ומעבר למזרח שם הם ביססו אימפריה מטורפת, חלשו על עסקים והיו מעורבים בפוליטיקה הסינית, גרפו רווחים ממלחמות האופיום, מלונאות, נדל"ן ועוד ועוד.

מדובר בספר שנעשתה בו עבודת תחקיר מעמיקה ומפורטת, אולי אפילו מפורטת מדי שכן יש בו לא מעט חלקים לא מעניינים או מתישים לקריאה, קאופמן נכנס לפרטים ולא תמיד מביא אובייקטיביות בתיאורים שלו.
במקביל לסיפורם של ההשונים והכדורים אנחנו חווים את התפתחותה של העיר שנגחאי ואיך ששנגחאי נראית היום יש למשפחות היהודיות חלק נכבד בכך.

הספר גם לא מתעלם מההשפעה או אי ההשפעה של המשפחות האלו לרעיון הציוני ולתרומה לארץ ישראל.
אפשר לומר שהכדורים הראו יותר מעורבות אבל שני המשפחות תרמו להבאת פליטים יהודים שברחו מגרמניה ואוסטריה לשנגחאי בזמן מלחמת העולם השניה.

ספר מרתק והסטורי שהיה לי מאוד מעניין וחשף אותי לעשייה הרבה של המשפחות האלו, להסטוריה המשפחתית, לדמויות הפועלות, לנשים ולגברים והוא בהחלט מרתק למרות שהוא קצת מתיש פה ושם אם מתבוננים בראיה כוללת מדובר בספר חשוב מאוד.

השמיים של חאם / אורי גרשט
הוצאת תשע נשמות
172 עמודים

בעקבות קריאת הספר לקחתי על עצמי ללמוד קצת על חאם, חאם או בשמו המקורי האם, היה שימפנזה שנחטף על ידי בני אדם ביערות קמרון, נמכר לנאס"א ושימש כשימפנזת ניסויים, אולף לשם מטרה עיקרית שהיא לטוס לחלל החיצון ולמעשה היה ההומיניד הראשון ששוגר לחלל כחלק מתכנית מרקורי של נאס"א.

עד כאן הפרטים האינפורמטיבים היבשים על האם שסיים את חייו בגן חיות.
בסוף הספר מציין אורי גרשט שיש להתייחס לשמיים של חאם כאל רומן בדיוני שמסתמך לפרקים על אירועים הסטוריים.
אני מקבל את ההערה הזו וחושב שהשמיים של חאם הוא מהספרים המפתיעים שיצאו השנה.
קשה להגדיר את הספר הזה, האם זו ביוגרפיה של שימפנזה, האם זהו סיפורו של המין האנושי שמנצל יצורים שונים למטרותיו מבלי לחשוב על ההשלכות לכך, האם זהו רומן אנושי ומורכב על בני אדם ועל חברות מיוחדת בין אדם לשימפנזה, אולי זה הכל מהכל.
מה שבטוח זה שהספר הזה לא קיבל את ההד שמגיע לו והוא צריך לקבל.

אורי גרשט שהוא צלם ואמן נחשב מאוד מחוץ לישראל, חי ועובד בלונדון רקח כאן רומן ביוגרפי מרהיב ומרגש בעיני שמתאר בעצם את כל מה שכתבתי.
הבסיס לסיפור הזה הוא חאם, אותו שימפנזה שנחטף מיערות קמרון בעודו גור, נלקח מאימו המתה אל יעד לא ידוע מבחינתו ואל חיים שישתנו מקצה אל קצה והפך לחיית ניסויים במעבדות נאס"א הוא סיפור מרגש על האנושיות שבחיה וגרשט לוקח אותו אל הקצה כשהוא מחבר אותנו אל חייו ודרכו מהרגע שנחטף ועד מותו בגן החיות.

וזהו סיפורו של בארדלי, שמסופר באופן מרגש, נוגע ומעורר מחשבה, בראדלי שהיה שם עם השימפנזה, התחבר אליו, הקשר שנוצר ביניהם הם משמעותי עבור שניהם ונתן לכל אחד מהם את הכח להתמודד עם המורכבות של אי האנושיות מחוץ לחדרי הניסויים והאימונים.
בראדלי הוא דמות טראגית בעיני, מלאת כאב וחמלה.

אורי גרשט יצר כאן רומן ביוגרפי הסטורי נוגע מאוד שיש בו מן הכתיבה החדשה והמדויקת, יש בה מן האינפורמטיביות היבשה עם אנושיות ופילוסופיה קיומית נוגעת ומעוררת מחשבה, ויש בה מן התעודיות העוצמתית.
גרשט שילב בספר צילומים של חאם, של בראדלי מה שמייצר לנו את האותנטיות בסיפור, את החיבור לטקסט ואף מייצר לנו הזדהות עם סיפורו הטראגי של חאם.
מחבר אותנו לאנושיות שבנו וקשה מאוד להתעלם מכך שבכל אחד מאיתנו יש את התחושה הזו של ניצול הטבע והחי לטובת צרכי האדם.

גמעתי את הספר הזה והרגשתי שהסיפור הזה מחבר אותנו לנפש שלנו, לאנושיות שבנו.

השמיים של חאם זהו ספר מרגש מאוד.

באומגרטנר / פול אוסטר
עם עובד
211 עמודים
מאנגלית: משה רון

אני אוהב את פול אוסטר, אוהב מאוד.
בעיני אחד הסופרים האמריקאים המעניינים והמקוריים ואחרי ספרו עב הכרס 4321 מגיע ספר צנום יחסית שנראה במידה רבה כמו ספר אחר לחלוטין ממה שאנחנו רגילים לקרוא ממנו.
ספר שמשדר רוגע וכמעט שאין בו עלילה שזה לא בהכרח דבר רע.
ספרים בלי עלילה מובנית שיש בהם מחשבות, זכרונות והשלמה מסוימת עם המצב יכולים להיות טובים והספר הזה של פול אוסטר לא רע, בכלל לא רע אבל הוא גם לא פסגת היצירה של הסופר הטוב והמיומן הזה.
אז מסתבר שגם זרם תודעה הוא יודע לכתוב ונכון שבאומגרטנר לא ייזכר כיצירת מופת של פול אוסטר ולא יכלל בין ספריו הטובים ביותר אבל הוא בהחלט ספר טוב שאפשר להתמסר אליו ולהנות ממנו.

הספר עוסק בבדידות והשלמה עם אובדן ונסיון להמשיך הלאה בחיים לאחר האובדן והגיבור שלנו הוא סיי באומגרטנר, פרופסור לפילוסופיה לקראת יציאה לגמלאות שמתמודד עם אובדן אשתו שנהרגה בתאונת שחיה, הוא לא במיטבו, מתרחשות לו כל מני תאונות מוזרות והספר נפתח עם סיר שהושאר על הכיריים וכמעט גורם נזק גדול.
אך באומגרטנר לומד לחיות מחדש, אפילו להתאהב מחדש ותוך כדי נזכר ברגעים מחייו, ברגעים עם אשתו המנוחה, חוזר אל ילדותו ואל חיי אביו בפולין וכך אנחנו למדים להכיר אותו.
אנחנו למדים גם להכיר אשתו המנוחה דרך ממואר שהשאירה ליד שולחן הכתיבה כך שיש לנו סיפור בתוך סיפור.

בסך הכל מדובר בספר לא רע.
שוב, לא מדובר ביצירת מופת של אוסטר אבל סופר מיומן כמוהו יודע לגשת לכל טקסט ולכל סיפור ולהוציא ממנו את המיטב.
בהחלט אפשר לקרוא.

אהבה בקריות / מיקי מלץ
הוצאת שתיים
285 עמודים

השנה היא 1977, אני הייתי אז בן שנתיים וגרתי בבת ים ועם השנים למדתי לשנוא את מכבי תל אביב אפילו שכולם אהבו אותה אבל גם בשנות השמונים כשהתחלתי להתעניין בכדורסל מכבי היתה הקבוצה של המדינה (עד עונת הדובדבנים הזכורה של פיני גרשון בגליל בערך 15 שנה לאחר אותה אליפות אירופה הסטורית) וכולם ידעו ודיברו על אותה עונת אליפות הסטורית והנצחונות המזהירים על צסקא מוסקבה ומובילג'ירג'י וארזה.
ניכר כי המחברת מיקי מלץ עשתה כאן עבודת תחקיר עמוקה ורצינית שכן אפילו עכבר כדורסל כמוני לא עקב אחרי כל המשחקים של מכבי אז וזה בהחלט עשה לי את הקריאה מעניינת יותר.

אבל נעזוב כרגע את מכבי, עוד נחזור אליה כי יש לה חשיבות משמעותית בספר הזה ונדבר על ג'ימי.
נער בן 17 מקרית מוצקין שיודע כבר אז שהוא הומו, בארון כי במיוחד בתקופה הזו לצאת מהארון היה מורכב הרבה יותר מאשר היום שיש מודעות גדולה יותר ותמיכה גדולה יותר.
את הסיפור מספר לנו ג'ימי במן יומן כזה, כתיבה בגוף ראשוןואנחנו עוקבים אחרי החיים שלו ואחרי ההתאהבויות שלו והנסיון למצוא את זהותו ולמצוא את אהבתו.
אבל ג'ימי מאוהב בגיא שהוא חבר של עמי שהיא חברת הילדות של ג'ימי.
מה עושים עם זה?
ג'ימי לא מסתדר עם הוריו ומרגיש לא מובן וזה מסבך אותו והוא נמצא בהמון הרהורים ומחשבות קיומיות ואנחנו עוקבים אחרי מה שמתרחש איתו בעניין רב.

אז כולם יודעים שיש רק ערוץ אחד בטלויזיה וכמובן שכשמכבי משחקת באירופה יש לה מאה אחוז רייטינג וזו עונה הסטורית והסטרית.
אנחנו עוקבים אחרי העונה של מכבי באירופה דרך הסיפור של ג'ימי ודבר מעניין קורה וזה שכשלג'ימי טוב מכבי מפסידה וכשרע לו מכבי מנצחת.

זו שנה משמעותית ומרתקת עבור ג'ימי, עבור מכבי וזהו ספר התבגרות מעניין ומרתק שכיף היה לי לצלול לתוכו.
לא הכל מעניין במידה שווה וייתכן שהייתי מוריד פה ושם בעריכה קטעים מיותרים ולפעמים קצת טרחניים אבל בסיכומו של עניין מדובר ביופי של ספר.

מומלץ.

מעשים לא טהורים, אמאדו מיו / פייר פאולו פזוליני
הוצאת אפרסמון
243 עמודים
מאיטלקית: אלון אלטרס
קודם על אני אתחיל מהכריכה ובכלל בפרגון לעיצובים המוקפדים והמדויקים בכריכות הוצאת אפרסמון שנעשות בידיה המופלאות של המעצבת טליה בר.
גם כאן הכריכה מעבירה כל כך יפה את העלילות של שתי הנובלות המקסימות והעדינות האלו בכתיבה מאוד נוגה ורגישה של פזוליני.

זו דרך מאוד יפה ופיוטית להתחבר לרגע לכתיבה של פזוליני שאותה טרם הכרתי וגם בסרטיו לא צפיתי וכאן מדובר בכתיבה מוקדמת של היוצר המוכשר והרגיש הזה.

פזוליני היה הומוסקסואל והנובלות עוסקות בהתאהבויות של גברים בוגרים לנערים צעירים מהם ובמידה רבה אני יכול להבין למה פזוליני ביקש שנובלות אלו יראו אור לאחר מותו ואני חושב שכמה טוב שנובלות אלו פורסמו ואנחנו זוכים להנות מיצירותיו המוקדמות ומהכתיבה הכנה והיפה שלו.
יש בספר סממנים אוטוביוגרפים מובהקים שמתארים דרך דמויות אחרות את קורותיו של פזוליני הצעיר במחוז פריולי שם הוא התגורר בזמן מלחמת העולם השניה.

הנובלה הראשונה והטובה מבין השניים מתארת אהבה בלתי ממומשת בין גיבור הסיפור, בחור בן 20 לנער צעיר.
כתיבה מלאת תשוקה ורגש שכתובה נפלא ומעבירה לקורא בצורה נפלאה את תחושותיו והתלבטויותיו של המחבר.

הסיפור השני הוא על מורה צעיר שמרגיש משיכה חזקה לצעירים במחוז לצד הרצון שלו להנחיל להם את אהבת השירה.
בעיני "מעשים לא טהורים" טוב יותר אבל אני חושב שהספר כיצירה שלמה מתארת בצורה נפלאה את העולם באותה התקופה, את הרצון מחד להתחבר למי שאתה וההוויה שלך בתקופה בה הומוסקסואליות היא דבר מאוד לא תקין והיית צריך להסתיר את רגשותיך ותשוקותיך.

הכתיבה הפיוטית, תיאור חיי והווי הכפר שכתובים בצורה נפלאה, תיאור המלחמה ברקע, כל אלו מייצרים אצל הקורא חוויה נהדרת שנשארת הרבה לאחר הקריאה.
מומלץ.

לא סופרים את היהודים / דייויד באדיל
פן הוצאה לאור
152 עמודים
מאנגלית: אילן פן

גזענות ושנאת יהודים קיימים אלפי שנים, זה לא חדש לנו כעם לחוות את זה ולהכיר את זה.
למדנו על הגזענות, על הפוגרומים, על האינקוויזיציות, על תאוריות וקונספירציות מופרכות וספרי שנאה ושנאה שהגיעה לשיא שלה בשואה בה הנאצים לקחו את השנאה הרבה מאוד צעדים קדימה להשמדת עם ולאחר השואה התחלנו לחוות אנטישמיות מסוג שונה ועד המלחמה הנוכחית מי שחי כאן ולא כל כך יודע מה קורה בשיח העולמי אולי לא היה מודע לאנטישמיות החדשה שמתחוללת בעולם ולשיח הזהותני הזה עד המלחמה הנוכחית בו זה התפרץ.
כן, היו בעשרות השנים האחרונות לא מעט אנטישמיות באירופה ובארצות הברית אבל בהיקף של חצי השנה האחרונה לא היה וזה גרם לנו להבין איך העולם רואה אותנו לא את הישראלים אלא את היהודים.
באדיל בספר חשוב מאוד, ספר עיון לא מורכב לקריאה בא ומביא לנו דוגמאות מתחומים רבים כדי לחשוף אותנו ולגרום לנו להבין איך נראית האנטישמיות החדשה, מה השיח בעולם כרגע כלפי היהודים.

הדוגמאות שבאדיל מביא הם מתחומים שונים כגון ספרות, קולנוע, פוליטיקה ואפילו בספורט ובכולם הוא כותב בבהירות ומביא את הדוגמאות כך שהוא מראה לנו שפוליטית הזהויות מתייחסת שונה למיעוט של היהודים מאשר למיעוטים אחרים.

המחשבה שיהודים הם עשירים ושולטים בתקשורת ובפוליטיקה היא מחשבה שנובעת מסטריאוטיפים ומדיעות לא מבוססות וכן גם משנאה.
כנ"ל לגבי עניין הצבע וכאן גם הגזענות משמעותית לכך שהיהודים תמיד נתפסים כלבנים.

איך ייתכן שבעוד שגזענות אחרת לא עוברת חלק באוזן כלפי מיעוטים או בעלי צבע עור שונה אצל היהודים זה מחליק בגרון ועוד נתפס כמשהו שהוא בסדר? זו אחת השאלות המרכזיות בספר הזה.

הספר מלא בציטוטים וצילומי מסך מציוצי טוויטר או מאמרים שונים שבאים לחזק את הטענה של באדיל בספר הזה וזה מוסיף עניין והופך את הספר לקל יותר לקריאה ומובן יותר.

דייויד באדיל כתב הקדמה מעניינת לספר במיוחד למהדורה בעברית עם התייחסות מעניינת ורלוונטית ל7.10 והאם הוא שינה משהו ביחס של יהודי העולם אל ישראל.

ספר חשוב ומעניין מאוד שחובה לקרוא אותו שכן כיהודים, לפני שאנחנו ישראלים הוא מאיר לנו את האנטישמיות המודרנית שהיא שונה ממה שהכרנו בעבר.

למה בטהובן / נורמן ליברכט
הוצאת דביר, סדרת הקיפוד והשועל
414 עמודים
מאנגלית: שאול לוין

גילוי נאות, בטהובן הוא המלחין האהוב עלי, היצירות שלו חקוקות לי בזכרון ובמחשבה ואין כמעט מלחין שהצליח להגיע אלי ולעניין אותי כמו בטהובן.
אולי זה בגלל שהוא הפך למן דמות אקסצנטרית אחרי מותו והאישיות שלו כמו סיפור חייו ואובדן השמיעה שלו הפכו לאייקוניים.
כמעט כולם יודעים על אובדן השמיעה של בטהובן ותשאלו את עצמכם כמה מלחינים מכירים אנשים שאינם עוסקים במוזיקה או לא מאזינים למוזיקה קלאסית, אם תשאלו שמות של מלחינים בטהובן יעמוד בראש הרשימה הזכורה סביר להניח.
אבל למה בכל זאת בטהובן?
לפי נורמן ליברכט לא היה מלחין שגאוניותו זוהתה בן רגע והוכרה לאורך זמן בשלמותה.

מלחין עם כריזמה, אקסצנטרי באישיותו, יצירות על זמניות, גאוניות שאין שניה לה ואופי בעייתי מאוד שגם ניכר בביוגרפיה הזו.

אבל זו לא ביוגרפיה רגילה כשם שבטהובן לא היה אדם רגיל.
הספר הזה מחולק ליצירות, כל פרק הוא יצירה שדרך הסיפור שלה אנחנו למדים על בטהובן, על הסיפור מאחוריה, על הסיפור מאחורי, על הנגנים שניגנו את היצירות.

בספר הזה יש מאה יצירות של בטהובן, לכל יצירה ולכל פרק יש ברקוד כאשר אנחנו סורקים אותו אנחנו יכולים להאזין ליצירה בשלמותה, וכך אנחנו מכירים את היצירה, את הסיפור מאחוריה ואת הסיפור של בטהובן דרך היצירות שלו כי זה מה שהוה היה, הוא והמוזיקה היו אחד, והדרך המעניינת בה בחרו להציג לנו את סיפורו של בטהובן דרך היצירות הוא נפלא ומקורי וכתוב היטב.

ביוגרפיה מרתקת, משכילה, מרעננת ומעוררת השראה.