האברך יענקי וייסברג / דבורה ווגנר
קינמון הוצאה לאור
234 עמודים

לאחרונה יצא לי להכיר באופן אישי כמה נשים שיצאו בשאלה והתנתקו מהמשפחות החרדיות שבהם הן גדלו.
לא מרצון אלא פשוט המשפחה בחרה להתנתק מהן מהסיבות הידועות של הקושי הרב במשפחות חרדיות להתגבר על ה"עלבון" או ה"כשלון" במניעת היציאה בשאלה.

דרכן למדתי לא מעט על מה שהן עוברות ועברו ועדיין שתיהן שמרו על קשר עם חלק מבני המשפחה, פחות עם ההורים ויותר עם אחים ואחיות שנותרו חרדים ושמרו על אורח החיים שהם נולדו לתוכם.

הספר הזה עוסק בנושא המורכב הזה בין השאר, הרצון לשמור על אורח החיים שלך למרות השוני ובמקביל האהבה לבן המשפחה והרצון להתחבר מחדש למשפחתיות שכל כך חשובה.

זה הסיפור של ארי ויענקי.
יענקי הוא אברך שחלומו הוא להיות גדול בתורה אך בפועל זה לא מצליח לו כל כך הוא תלמיד בינוני שעסוק רוב הזמן בגידול הילדים שכן המפרנסת העיקרית בבית היא אשתו, חרדית משכילה שעוסדת בחברת הייטק ומפרנסת גם כדי שיענקי יוכל ללמוד בשקט ביבישה אך בפועל יענקי מטפל בילדים ומוצא עצמו מבולבל הן מהסיטואציה והן מכך שהוא לא מצליח לממש את ייעודו כתלמיד טוב.

ליענקי יש אח שיצא בשאלה, שמו ארי (אהרון) שיוצר איתו קשר לאחר שנים.
ארי נודה מבית ההורים ויצא לחיים עצמאיים ואקדמאים, הוא נשוי לדתלש"ית וחייו קיבלו תפנית שונה לגמרי ולמרות ואולי בגלל הניתוק והדרך בה הוא בחר הוא מצליח לנתב את חייו להשכלה והצלחה.
ארי שרוצה בקרבת אחיו יוצר את הקשר והספר עוקב אחרי הקשר המתפתח והמתחדש כמו גם את הדרך בה חייהם מתנהלים כמו גם הזוגיות המורכבת שלהם בהם הם נאלצים לעשות בחירות לא פשוטות.

דבורה ווגנר עסקה בין השאר בדוקטורט שעוסק בחייהם של אברכים והתאמתם לעולם המודרני בהם הם נדרשים לתמרן בין הורות ללימודים בישיבה וזהותם כאנשים דתיים בחברה מתחדשת ומשתנה והספר כתוב בצורה מעניינת ביותר.
נסחפתי לעולמם של הדמויות ונהניתי מקריאתו.
מומלץ.

בעיני היא ברה.
אנתולוגיית שירי זנות ופורנו
הוצאת מקום לשירה
325 עמודים
עורך: גלעד מאירי

קודם כל זה וואו, איזה פרויקט גם מקיף וגם אמיץ.
יש כאן עבודה מדהימה של חיפוש ואיסוף שירת שוליים כך אני מכנה זאת שעוסקת בנושא שלא הרבה משוררים רוצים לעסוק בה וגם לא הרבה סופרים עוסקים בה, נושא הזנות, נושא שיש עליו ביקורת חברתית נוקבת, מוסרית, חברתית, פוליטית, נשית, ביקורת מגדרית.
אבל הדבר המעניין כאן שהספר התמקד בשירה מקומית, שירה עברית בנושא וכאן העבודה היא יותר מורכבת, לבחור שירים טובים וראויים מתוך מבחר לא גדול של משוררית ומשוררות שכתבו על זה, על זנות ופורנוגרפיה.

אם על זנות אפשר למצוא מגוון רחב ועשיר יותר של שירים אז על פורנו נכתבו מעט מאוד גם כי כפי שגלעד מאירי מסביר באחרית הדבר, הפורנו הוא נושא יחסית צעיר בעוד שזנות היתה קיימת מימי קדם.

השם של הספר" בעיני היא ברה" לקוח משיר של ביאליק שגם הוא נוכח באנתולוגיה כך שבאמת אפשר למצוא בספר שירים עכשוויים יותר לצד שירה יותר ישנה וזה נוכח בסגנון ובשפה העברית המשתנה מתקופה לתקופה.

מאוד מעניין מחקרית לראות את ההבדל בכתיבת שירים על זנות בין משוררים למשוררות.
בעוד נשים נקטו בגישה ביקורתית יותר גברים נעו בין כתיבה ביקורתית לכתיבה חווייתית.
לא נתקלתי בהרבה שירים שמדברים על זנות גברית או זנות הומוסקסואלית ואולי היו יותר משחשבתי ופספסתי שכן יש לא מעט שירים בספר ולא כולם נחרטו בזכרוני אבל בהחלט זוהי אנתולוגיה מאוד עשירה עם שירים ממש טובים וחלקם מאוד לא קלים לעיכול.

הרבה יותר עניינה אותי הגישה הגברית בשירה לזנות שכן היא הרבה יותר רחבה ונעה בין גישה רומנטית, לגישה ביקורתית מחאתית, גישה חמלתית וכמובן גישה חווייתית של אלו שהלכו לזונה ומתארים את החוויה.
אצל משוררות יש גישה חמלתית אבל הרוב בה מנקודת מבט ביקורתית חברתית.
כך כו כך מדובר בספר מאוד עשיר שמביא לא מעט נקודות מבט על התופעה ועל העיסוק והמגוון רב וזה ספר מרתק.

קשה לנו כחברה שמרנית מטבעה לעסוק בנושא הזה, אתה יודע שברגע שאתה עוסק בזה אתה חשוף לביקורת אבל אמנות מטבעה חשופה לביקורת ועדיין צריך אומץ לעסוק בכך.
מגוו המשוררים והמשוררות בספר רב ומקיף כמעט את כל השירה העברית לדורותיה וכמעט כל המשוררים המוכרים לנו וכאלה מוכרים פחות.
כמעט כל שם שתעלו במחשבותיכם מופיע באנתולוגיה הזו וזה מה שמרשים בה.

בהחלט אסופה מרשימה במיוחד ואמיצה מאוד.
עזבו כתיבה על זנות, להוציא אסופה כזו זה דבר אמיץ מאוד

---

אריה סיון

" כְּשֶׁאֲהוּבָה הַזּוֹנָה הָיְתָה קוֹנָה לָנוּ, הַיְּלָדִים
מִן הַשְּׁכוּנָה, לֶדֶר וְסֻכָּרִיּוֹת בַּבֹּקֶר,
יָדַעְנוּ שֶׁשָּׁכְבָה בַּלַּיְלָה עִם קָצִין.
בְּדִמְיוֹנִי הַמְגֹרֶה מִמֶּלַח-יָם, מֵחֹם-הַחוֹל
רָאִיתִי אֶת אֲהוּבָה כְּמוֹ כַּלְבָּה, כּוֹרַעַת
עַל אַרְבַּע, וְהַקָּצִין עוֹלֶה עָלֶיהָ מֵאָחוֹר
כֶּלֶב לֹא-נִמּוֹל.
אַחֲרֵי אַרְבַּע שָׁנִים שֶׁל מִלְחָמָה
אַחֲרֵי כָּל הַסְּפָרִים לִבְנֵי-הַנְּעוּרִים
יָדַעְתִּי שֶׁאֲהוּבָה דָּגָה לָהּ אֶת הַקְּצִינִים שָׁלָּה
בִּשְׂפַת-הַיָּם, נוֹשֵׂאת אוֹתָם אֵלֶיהָ,
מַנִּיחָה אֶת פִּיהָ עַל שִׂפְתוֹתֵיהֶם
הַנִּפְתָּחוֹת וְנִסְגָּרוֹת. כְּשֶׁאֲהוּבָה הַזּוֹנָה הָיְתָה קוֹנָה לָנוּ, הַיְּלָדִים
מִן הַשְּׁכוּנָה, לֶדֶר וְסֻכָּרִיּוֹת בַּבֹּקֶר,
יָדַעְנוּ שֶׁשָּׁכְבָה בַּלַּיְלָה עִם קָצִין.
בְּדִמְיוֹנִי הַמְגֹרֶה מִמֶּלַח-יָם, מֵחֹם-הַחוֹל
רָאִיתִי אֶת אֲהוּבָה כְּמוֹ כַּלְבָּה, כּוֹרַעַת
עַל אַרְבַּע, וְהַקָּצִין עוֹלֶה עָלֶיהָ מֵאָחוֹר
כֶּלֶב לֹא-נִמּוֹל.
אַחֲרֵי אַרְבַּע שָׁנִים שֶׁל מִלְחָמָה
אַחֲרֵי כָּל הַסְּפָרִים לִבְנֵי-הַנְּעוּרִים
יָדַעְתִּי שֶׁאֲהוּבָה דָּגָה לָהּ אֶת הַקְּצִינִים שָׁלָּה
בִּשְׂפַת-הַיָּם, נוֹשֵׂאת אוֹתָם אֵלֶיהָ,
מַנִּיחָה אֶת פִּיהָ עַל שִׂפְתוֹתֵיהֶם
הַנִּפְתָּחוֹת וְנִסְגָּרוֹת."

היה לך טוב או היה לך רע? / יעל נאמן
הוצאת אחוזת בית
95 עמודים

כילד שהגיע לקיבוץ בגיל צעיר וכילד חוץ שלא נולד בה חוויתי את הלינה המשותפת בבית הילדים בשני קיבוצים שונים, שנה אחת בכיתה ג בקיבוץ מרום גולן ושנה אחת בכיתה ד בקיבוץ עמיר שכשהגעתי בהדרגה הפסיק את המנהג הזה שחלק רואים בו מגונה ולא תקין ובמידה רבה בצדק ולאט לאט הורגלתי לישון עם ההורים שלי בסוף היום ובית הילדים הפך למקום של בילוי אחר בית הספר ובזמן בית הספר היסודי.

כך יצא שאני לא חוויתי את זה לעומק ומגיל מאוד מאוד צעיר וזה לא השפיע עלי עמוקות.
מצד שני אני יודע עד כמה הנושא הזה העסיק ומעסיק את בוגרי החינוך המשותף והם הולכים ומזדקנים אבל המשקעים נשארו.
בספר זה יעל נאמן חוזרת לילדותה בקיבוץ בה היא נזכרת בילדותה בקיבוץ בו היא גדלה והוא הופך למן ממואר על השפעת החינוך המשותף עליה לטוב ולרע.
במקביל יעל נאמן מתחקה אחרי סיפורו של נחשון גולץ שלפני שנים רבות תבע את התנועה הקיבוצית על הנזקים שהלינה המשותפת הזו גרמה לו כאדם בוגר, על העובדה שכמעט ולא ראה את הוריו או גדל איתם ונראה שיש כאן איזה סיפור מרתק ששווה לעקוב אחריו וכך עושה יעל נאמן.
במקביל לסיפור שלה היא מתחקה אחרי גורלו של נחשון, מה עבר עליו מאז ואיפה הוא היום.

כתב האישום של נחשון כלפי החסך ההורי שזה עשה לו והעובדה שהאידיאולוגיה הקיבוצית לקחה ממנו את החוויה המשפחתית והפכה אותה לקולקטיבית גרמה לו נזקים רבים.
ועדיין הסיפור הזה עלול ליצור או עלול להשתמע מכך שכל מי שגדל כך הוא אדם נכה רגשית עם חסך הורי לכאורה וזה לא כך.

רוב חברי קיבוצניקים ורובם גדלו שנים יותר ממני בחינוך המשותף וכולם הורים ונורמטיבים שמנהלים חיים משפחתיים לחלוטין רגילים, כולם.
האם הם אהבו את זה? האם זה השפיע עליהם לטובה או לרעה? מודה שמעולם לא ניהלתי שיחה עם אף אחד מהם, זה מעולם לא היה אישיו בשיח שלנו אבל הם חוו את זה.

אבל הספר מעניין למרות שהנושא נטחן עד דק בלא מעט ספרים, דוקטורטים, מחקרים ומה לא.
ועדיין העלאת השיח מחדש על המושג בית, על המושג חברה תקינה, על חשיבותו של הבית וההורות יש בה חשיבות גם היום.

התיאורים של נחשון הם לא פשוטים לקריאה ומעוררים שאלות לגבי התפיסה החינוכית המעוות של הקיבוץ האידיאולוגי של פעם ועובדה ששיטה זו פשוט נעלמה מעולמנו ומחיינו ולא בכדי.
אבל היא לא בהכרח החוויה המשותפת של כל מי שגדל כך.

ספר קצר ומעניין מאוד שלמרות נושא שנידון אינספור ונכתב עליו לא מעט הוא עדיין מעניין ועדיין שווה לקרוא עליו עוד.
כך לתפיסתי.
כספר ובדרך בה הוא נכתב הוא מעניין ושווה קריאה.

מזמנת לי אביב / שירלי שמואל
הוצאת עושים ספרים
100 עמודים

בזמן האחרון יוצא לי לקרוא הרבה ספרי שירה שאני מכנה אותם "שירה נשית" שירה שמדברת לאו דווקא אל נשים אלא מוציאה את הנשיות החוצה וכותבת אותן, בצורה פיוטית, רגישה, אוטוביוגרפית.
שירה שיש בה חוויות, של הורות, של העצמה, של התמודדות עם המורכבות של להיות אישה.

הספר הזה הוא תהליך, הוא מסע נשי פנימי וחיצוני שהמחברת עושה איתנו הקוראים ומלווה אותנו ואיתנו שלב שלב.
זו שירה אופטימית, מאירת עיניים, אין לה יומרות להיות שירה גבוהה וגם לזה יש מקום.
זו שירה פשוטה ונגישה שכל אחת יכולה להתחבר אליה.
לא כל ספר שירה צריך להיות בשפה גבוהה ומרומז עם מבנים מורכבים ומשקלים ודימויים שונים אלא יש גם מקום לשירה שהיא נוגעת ובאה ממקום מאוד נוח ונגיש ועם זאת זה לא מבטל את המורכבות שלה ואת היופי שלה ויש הרבה יופי בשירה של שירלי שמואל.

הפורמט של הספר מעניין, הוא כרוך כמחברת ומעוטר באיורים עשינים, נשיים, פרחים וצבעים שמשתלבים ברקע הלבן.
הדמויות המאויירות קונטוריות ושקטות, לא מכבידות על הדף ומייצרות תנועה שמשתלבת עם הליריקה.

הַיּוֹם אֲנִי / שִׁירְלִי שְׁמוּאֵל
הַיּוֹם אֲנִי קַלָּה כְּנוֹצָה
נוֹתֶנֶת לָרוּחַ לְהָעִיף
אֶת כְּנָפַי.
לֹא מְפַחֶדֶת לִזְרֹם עִם הַמַּיִם.
הַיּוֹם אֲנִי מְסִירָה חֲשָׁשׁוֹת,
מְסַלֶּקֶת מִמֶּנִּי מַחֲשָׁבוֹת מַטְרִידוֹת.
אֶת כָּל מָה שֶׁהִכְבִּיד
מַשִּׁילָה מִכְּתֵפַי.
הַיּוֹם אֲנִי חֲזָקָה מֵהָרוּחַ.
לֹא מְאַפְשֶׁרֶת לְשׁוּם דָּבָר
לַעֲצֹר מִבַּעֲדִי
לְהַגְשִׁים חֲלוֹמוֹתַי.
יוֹצֵאת לְרֶגַע מִתּוֹךְ הַמֵּרוֹץ.
לֹא מְחַפֶּשֶׂת שׁוּם תֵּרוּץ.
מְפַנָּה לְעַצְמִי מָקוֹם,
בּוֹחֶרֶת לְחַיֵּךְ לִי אֶת הַיּוֹם

יפה ופיוטי..

המשפט / פרנץ קפקא
הוצאת עם עובד
246 עמודים
מגרמנית: אילנה המרמן

קריאה בפרנץ קפקא משולה לפעמים לחיים עצמם, למציאות אבסורדית של הליכה לאיבוד בסבך הבירוקרטי ואולי זו גאוניותו הגדולה ביותר של הספר הזה ושל קפקא בכלל כסופר שמביא לנו באופן מבריק את האדם הפשוט אל מול המפלצת הזו שנקראת מדינה וחוסר האונים שלו.

כשאני ניגש לספר כזה שכבר כתבו עליו הכל, קלאסיקה של הקלאסיקות, יצירה ספרותית שניתחו מכל כיוון ואני אומר לעצמי מה אני, הסוקר הפשוט, הקורא יכול להעביר למי שעוד לא קרא את קפקא ורוצה לקרוא אותו ורוצה לחוות אותו.
הרי רק תלחץ בגוגל את שם הספר ותמצא מאות אם לא יותר ביקורות, סקירות, ניתוחים מכל כיוון של יצירות קפקא וביניהם היצירה הזו.
לא צריך אותי בשביל זה ומה שנותר לי זו החוויה, חוויית הקריאה ותיאורה.
איך אני חווה את הקריאה בקפקא ואיך אני נהניתי ממנה.

והחוויה שלי בקריאת קפקא מעבר לכתיבה מבריקה ואבסורדית משולה לכניסה למבוך, כשאתה נכנס למבוך שאינך מכיר אתה חסר אונים, מחפש את דרכך בין הקירות, מנסה להבין היכן אתה בין כל זה, אתה שומע קולות ומנסה להגיע לקצה והמסע הזה מפרך ולפעמים מתיש שכן מבוך תפקידו להתיש אותך ולגרום לך לתסכול עד שאתה מצליח לצאת.

זו התחושה שגורם לך קפקא להרגיש דרך עיניו של יוזף ק.
אותו איש אומלל שהואשם והוא אינו יודע במה, אף אחד לא מספר לו במה אבל הוא מואשם ונלקח למעצר ומכאן מתחיל מסע קפקאי (כן, כן, מיצירות אלו נלקח המושג) של חוסר אונים ובלבול בסבך הבירוקרטי כאשר גיבורנו מטורטר ממקום למקום ומפקיד לפקיד וממשרד למשרד בנסיון להוכיח את חפותו בעוד הוא לכאורה יכול להמשיך את חייו כרגיל.

זו גאוניותו של קפקא והספר הזה מבטא זאת בצורה מושלמת.
והכתיבה? קפקא כותב נפלא ותרגומה הנהדר של אילנה המרמן הוא מצוין בעיני.
מעבר לזה? פשוט תקראו את קפקא אם לא קראתם ואם כן קראתם אז בטח שזה מסוג הספרים ששווה קריאה שניה במיוחד לאור המציאות שבה אנחנו חיים שהיא, איך לומר, קצת קפקאית.

כעבור עשרים שנה / צ'רלי דונלי
הוצאת מטר
422 עמודים

לא הכרתי את צ'רלי דונלי ואת ספריו לפני זה אבל ממה שהבנתי הוא סופר מתח פופולרי גם כאן והספר שלו "חטופה" מאוד הצליח.
גם בספר הזה יש איכויות מתח ונושא מעניין והוא עוסק בפרשת רצח שלא פוענחה.

הספר מתחיל בחקירת רצח של סופר ידוע, נשוי ועשיר בשם קמרון שנמצא מת בביתו באופן אכזרי למדי.
מי שכל הממצאים מצביעים לכיוונה זו ויקטוריה פורד שהיתה מאהבת שלו, כל הממצאים הפורנזיים בזירת הרצח הצביעו עליה למרות שהיא טענה שהיא חפה מפשע.
אבל ויקטוריה לא הצליחה להוכיח את חפותה שכן היא נהרגה במגדלי התאומים ב11.9 בניו יורק.
לפני שהמטוס פוגע שולחת ויקטוריה הודעה לאחותה בה היא אומרת שהיא לא הרוצחת ומבקשת ממנה שתעזור לה לנקות את שמה.

עשרים שנה אחרי, בדיקות די אן איי ייחודיות מצליחות לשחזר את שרידיה וזהותה של אותה ויקטוריה פורד ובמקביל לכך אנחנו מתוודעים לאייברי מייסון, תחקירנית ומגישת תכנית פופולרית בשם "אירועים אמריקאיים".

אייברי מחפשת את התחקיר הבא שלה ונתקלת בסיפור הזה ונפגשת עם אחותה של ויקטוריה במטרה לחקור את הסיפור הזה ולבדוק האם ויקטוריה אכן חפה מפשע ומה זהות הרוצח.

במקביל לכך סודות מעברה של אייברי שאותם היא הסתירה ממנהלי הערוץ והתכנית צפים ועולים.
הספר נע לכיוונים האלו והוא מעניין ומותח ונראה שדונלי מאוד מיומן בז'אנר בו הוא כותב.

עקב חוסר רצון לחשוף ספויילרים מספר מתח כזה אומר שאותי הוא עניין ובעיקר סיפק לי את הזמן הזה של השקט הנפשי שספר מתח מסוגו מאפשר לך.

אני חושב שחובבי הז'אנר יהנו ממנו, אני לא מחובבי הז'אנר אבל נהניתי ממנו כמו שאני נהנה מסדרת מתח.
בסך הכל חביב מאוד ומהנה.

חרשתא / יהודית קגן
הוצאת שתים
360 עמודים

אחרי קריאת הספר הזה אפשר לשים דגש על שתי נקודות מעניינות.
הנקודה הראשונה היא שקהל הקוראים צמא לפנטזיה יהודית ואולי זה סוד ההצלחה שלו.

הנקודה השניה היא שפנטזיה יהודית לא דומה לשום דבר אחר בספרות הפנטזיה ויש בה משהו מאוד פולקלוריסטי, כמעט אלף לילה ולילה שלנו או רמאינה בתרבות ההודית.
השימוש בארמית בספר הזה והחיבור בין העולם המציאותי לעולמות השדים ושהוא מתרחש כאן ומחובר לתרבות היהודית היא חלק מהסיבות לכך שהצמא הזה הורווה והספר הצליח.

אבל הוא לא היה מצליח אם הכתיבה לא היתה טובה, מעניינת וסוחפת שכן נתקלתי כבר בספרים שניסו לחבר אותנו לפנטזיה מקומית או פולקלור מקומי שפחות הרשימו אותי וכאן יש ספר שהוא נגיש מאוד בעלילה ובדמיון ומתאים אפילו בעירבוב הזה בין עברית לארמית גם לבני נוער ולראיה, את הספר הזה לקחתי מהילד שלי בן ה16 שקיבל אותו במתנה ליומולדת מבן כיתתו.

עכשיו אני חייב להודות, את חלק מהשמות של השדים הכרתי אבל חלק גדול מהם שמעתי לראשונה והספר הזה גרם לי לתהות ולהבין שמה בעצם אני יודע על מיסטיקה יהודית ושווה לגגל ולחפש עוד קצת ולחקור ולקרוא כי העולם הזה, עולם המיסטיקה היהודית עמוס בדמויות אפלות ומרתקות וכן, יש לנו מה להציע בספרות הזו.

אז הספר מדבר על בת שירות דתיה בשם אופיר, בחורה שמחליטה לגנות מגילה עתיקה מהספריה הלאומית כדי "לראייתה" להציל את העולם ונכנסת להרפתקאה מסובכת ומסוכנת עם עולם השדים ועם אשמדאי והעולם הזה וההתרחשויות שלו שהם כאן והם מתרחשות במקומות שונים בארץ והעירוב הזה של דמיון עלילתי מרהיב עם כתיבה יפה ונגישה, יחד עם החיבור המקומי והזיהוי של המוכר לנו הוא זה שקונה את הקהל ומאפשר לו להתחבר לספר.

מורגש לי היטב שיהודית קגן עשתה מחקר על העולם המיסטי הזה והשדים שבו ובנתה אותו אחרי מחשבה רבה אבל הדמות של אופיר וגם הדמויות האנושיות האחרות בספר היו אמינות בעיני והעובדה שמדובר במן ספר התבגרות כי הדמויות צעירות יחסית מחבר אותו לבני נוער שגם ככה מחוברים לעולם הפנטזיה ומחפשים משהו מקומי להזדהות איתו כך שיש כאן מכל העולמות.

לסיכום אפשר לומר שמדובר בספר מרתק שחובבי פנטזיה יהנו ממנו אבל כתבו עליו כל כך הרבה כבר יחסית לספר מקור כך שכמה כבר אני יכול לחדש.
ההצלחה שלו מובנת בעיני.

נהניתי מאוד.

קירות / רועי סלמן
הוצאת פרדס
150 עמודים

זה לא משנה אם אתה כותב לנוער או כותב למבוגרים, כשאתה יודע לכתוב ולהעביר תחושות, כשאתה יודע לגעת בנפש האדם ולספר על נפש האדם, לחדור לתוכו ולתאר לנו סיטואציות מורכבות בפיוטיות ורגש אז זה לא משנה למי אתה כותב, אתה פשוט יודע להעביר את התחושה הזו באמצעות מילים.

בעיני זו הגדולה של רועי סלמן שאני צופה לו עתיד מזהיר ככותב למבוגרים ואני חושב שהמעבר הזה הוא לא בהכרח קפיצת מדרגה כי יש איזו תחושה שכתיבה לבני נוער היא פחותה וזה לא נכון.
היכולת להגיע לבני נוער, לכתוב את מה שהם מרגישים, דורשת מיומנות גבוהה לא פחות.
ומה שמיוחד ברועי סלמן זו הרגישות שיש בו קודם כל כאדם וכשיש בך רגישות כזו אתה יכול להעביר אותה על הנייר וזה לא משנה עבור מי אתה כותב.
רועי יודע להעביר לנו ולהמחיש לנו את מה שהדמויות עוברות בכשרון רב.

כאן, בספר המבוגרים הראשון שלו רועי סלמן כותב על אנשים, תל אביבים, 3 סיפורים רגישים ונוגעים שחודרים לקרביים של הקורא ונראה שכדי להבין את העומק ואת הנסתר הסיפורים שרועי מביא לנו הספר הזה דורש קריאה שניה ושלישית.
הסיפורים הם סיפורים יומיומיים של אנשים יומיומיים שמתמודדים על המורכבות של החיים, עם זכרונות ועם כאב, עם רצון לשדר אופטימיות בתוך הכאוס ולנסות למצוא את חצי הכוס המלאה גם כשלא ממש רואים אותה.

הסיפור הראשון הוא על יערה ומוטי, שני זרים שחלקו את אותו בן הזוג שנהרג ומתמודדים עם האסון ועם הנסיון להבין איפה הם במורכבות הזו.
סיפור רגיש ומלא כאב שכתוב באופן רגיש ויפה.

הסיפור השני מספר לנו על נורה, בחורה כבת שישים, עם סיפור חיים מורכב מאוד שמוצפת בסיוטים וחזיונות ובכל זאת מחפשת את האופטימיות ואת האור בחייה.

הסיפור השלישי הוא על בסטיונר בשוק הכרמל בשם אמרי שנזכר באירוע מורכב וכואב שעבר עם הבוס שלו לשעבר.

כשמתעמקים בסיפורים מוצאים גם חיבורים והקשרים מעניינים והם אינם מנותקים אחד מהשני.
ורועי שכותב כל כך יפה מצליח להעביר לנו את העומק שברגש, בכאב, באובדן ובפגיעות האנושית.

נהדר.

אוצר הפרא – מחשבות על חיי הבר
הוצאת בבל
183 עמודים
אספה, תרגמה והעירה: מור קדישזון

מהם מרחבי הבר ולמה הם כל כך חשובים לנו, לאדם, שעסוק כל כך בתיעוש, בבנייה טכנולוגית, בהתפתחות דיגיטלית, ביצירת חלופות לכל דבר כמעט.
מהם אותם מרחבים שמזכירים לנו עד כמה שברירי הכוכב הזה ועד כמה שבריריים החיים בו.

לא מעט פילוסופים, הוגים, אנשי ספר ועוד עסקו בסוגייה הזו של חשיבות חיי הבר ומרחבי הבר בעולם האדם, בעידן האנתרופוקן והבר הוא המקור, הוא העוגן, מה שמחזיק את החיים שלנו כאן ובלעדיו אין לנו חיים ואין לנו קיום ולא משנה כמה נמציא, נחדש, נתעש ונשכלל את החיים האנושים, תמיד נצטרך לחזור למקור, למה שמזין אותנו, לצינור החמצן שלנו.

מור קדישזון אספה בספר זה 6 מסות מרתקות ביותר של הוגים, סופרים, אנתקופולוגים ואקטיביסטים סביבתיים שעוסקים בעולם הזה, של מרחבי הבר ובשאלה על החשיבות שלהם וכמובן גם אחרית דבר של המתרגמת שאפשר להסתכל עליו כאל חיבור בפני עצמו שגם עוסקת בו במונח שהזכרתי בסקירה זו, האנתרופוקן אבל לא רק בו.

הטקסטים עוסקים בשימור של מרחבי הבר ובדרך שלנו לחיות בסימביוזה איתוף הוא עוסק גם בחיי הבר עצמו כמו בטקסט היפייפה של רומן גארי "מכתב לפיל".
גארי כותב אל הפיל ופונה אליו ורואה בו מייצג את מה שנשאר וצריך לשמור עליו לבל ייכחד ויעלם לנו.
העוצמה של הפיל והנוכחות שלו מהווה דיסוננס עם השבריריות הפנימית של החיה העצומה הזו ולגארי יש חולשה ואהבה לפילים.

הוא עוסק גם בהיעלמות ההדרגתית של המרחבים הירוקים, אותם איזורים לא מוכרים שלאט לאט מתועשים יותר ויותר כמו בטקסט היפה של היערן והסופר אלדו ליאופולד.
טקסטים נוספים עוסקים בחיבור שבין האדם לטבע, בחיבור שבין הטבע לעירוניות והשיח שהטקסטים האלו יוצרים הוא מגוון מאוד ומאפשר לא מעט מחשבות על הדיאלוג הזה בין האדם למרחבים הטבעיים שמקיפים אותו וקיימים קרוב אליו וזהו דיאלוג שמשתנה כל הזמן בשל השתנות האדם וגם בשל השתנות הטבע בשל התנהגות האדם ובשל השינויים הסביבתיים והאקולוגים שמתרחשים כל הזמן.

יופי של אסופה, טקסטים נפלאים, מומלץ מאוד.

אַ קיַילעכדיקער יתום / נגה רובין
הוצאת קתרזיס
64 עמודים

די מדהים שאני כותב על הספר הזה בדיוק אחרי שהעליתי פוסט שבו סיפרתי על מישהי שיצרה איתי קשר ורוצה למסור לי מכתב שיש אצלה בבית בכתב ידה של אימי, זה העלה בי באופן מיידי את הזכרונות והגעגועים והרגשתי כאילו אמא שולחת לי מסר מהמקום בו היא אולי נמצאת.

איבדתי 4 הורים, 2 הורים ביולוגים ושני הורים אפוטרופסים שעבורי היו הורים לכל דבר והאובדן הוא לא קל אף פעם, הגעגוע נשאר, הזכרון נשאר ואיתו צריכים לחיות ואותו צריכים לשמור והלהבה הצנועה בכריכה המינימלית של הספר היפה הזה מזכירה לנו עד כמה הגחלת, נשמרת, היא בוערת בנו תמיד, משאירה לנו כוויות של געגוע בלב ומצד שני משמרת את החום והתחושה של הזכרון בתוכנו.

השירים בספר הזה עוסקים בפרידה, באובדן ובהשלמה עם האובדן, בגעגוע ובמורכבות היחסים שעולה גם מהשירים שכן לא תמיד הזכרונות ו=מעלים את הטוב אלא גם את הקושי אבל נגה רובין לא פוחדת לעסוק בזה והיא עושה זאת היטב והחיבור שלי לספר נבע בין השאר מכך שזכרון הוא דבר מורכב ויש לו רבדים ושכבות וקשיים וחור בלב מהגעגע למה שהיה, כמיהה לשמר את הטוב.

השירים מלנכולים, כואבים ויפים מאוד, יש בהם כנות שאני יכול להאמין ולהתחבר אליה ואני חושב שהספר הזה מכיל בתוכו המון כח.

נגה רובין לא חדשה בתחום הכתיבה, דוקטור לספרות יידיש ומכאן שם הספר, מרצה באקדמיה לחינוך על שם דוד ילין בירושלים, משוררת מתרגמת שכבר כתבה ספר פרוזה ושלושה ספרי מחקר ועדיין ספר שירים הוא אתגר אחר לגמרי ונראה שכאן במוטיב האוטוביוגרפי נכנס לתמונה והוא נוגע ללב וכתוב היטב.
מומלץ.

לַבַּיִת שֶׁלִּי שָׁלוֹשׁ קוֹמוֹת:
מַרְתֵּף, דִּירָה וְגַג.
שָׁלוֹשׁ קוֹמוֹת לַבַּיִת שֶׁלִּי.
בַּבֹּקֶר – יֵשׁ בּוֹ מְהוּמוֹת,
בַּצָּהֳרַיִם – חַג.
בָּעֶרֶב – הַקּוֹלוֹת שׁוֹקְטִים.
בַּלַּיְלָה – קַרְנָבָל.
יֵשׁ חֲגִיגָה וְהַמֵּתִים
רוֹקְדִים אִתִּי. אֲבָל —

בַּבַּיִת הַמֻּמְצָא,
בְּחִפּוּשַׂי בְּכָל קוֹמָה,
גּוּפִי אֵינוֹ נִמְצָא.