אהבה / פרנסואה בגודו
הוצאת פן
95 עמודים
מצרפתית: רמה איילון

יש משהו יומרני לקרוא לספר בשם כזה "אהבה" מילה שמכילה כל כך הרבה בתוכה.
אבל האמת שהשם הזה מאוד מתאים לספר הספציפי הזה כי אהבה כמה שהיא מילה כל כך גדולה מייצגת בתוכה את הפשטות והתום ואת כל העולם כולו.
ומהו כל העולם כולו אם לא עולמות שונים ואחרים זה מזו שכל מערכת יחסים בין בני אנוש מייצגת את המילה הזו וכל מערכת היא אחרת ושונה.
מצד אחד יש לנו אהבות מפוצצות וחד פעמיות כמו רומאו ויוליהף אהבות עוצמתיות כנגד כל הסיכויים.
ומצד שני יש את האהבות היומיומיות, הפשוטות, הכנות, האלו של הזוגות שחולפות מולנו ברחוב, האנשים האלו שפשוט חיים את חייהם ואין משהו מיוחד לכאורה, אין משהו גרנדיוזי.
זו אהבה, בפשטות שלה זו אהבה נצחית.
כזו שעוברת מהמורות, כזו שיש בה קשיים, כזו תמימה, שקטה ועליה כותב בגודו.

הספר מספר את אהבתם של ז'אק וז'אן במשך חמישים שנה, ההיכרות, הפגישות הראשונות החתונה וכל הדברים שקרו לאחר מכן וכן, החיים הם שגרה והאהבה היא שגרה.
אין כאן גיבורים, אולי אנטי גיבורים, אנשים רגילים שמתמודדים עם קשיים רגילים, עם פחדים, שאיפות, תקוות, הזדקנות בעולם שיש בו המון אכזבות וציפיות.

הספר הוא פואטי לעיתים ולעיתים בשפה פשוטה ונגישה והוא מעביר לנו רגשות מורכבים באמצעות פרטים קטנים של היום יום.
לפעמים נדמה שהספר מדמה מן סיטואציות של זוגיות שכל אחד מאיתנו יכול לראות בו את עצמו ובמערכת היחסים שלו.

ברקע יש דמויות נוספות, גדולות כקטנות כגון הילד שלהם והמשפחות והחבריםובכלל הצניעות בספר הזה באה להראות לקורא עד כמה אהבה היא בעלת גוונים רבים אבל רובנו המוחלט חווה אהבות כאלו, לא מהחלומות ולא מהאגדות אלא מהיום יום מהחיים הרגילים וכמה יפה זה וכמה נוגע.

"אהבה" זה ספר צנוע מאוד, קטן וכנה, כנה לפעמים עד כאב. והכריכה המינימליסטית אומרת הכל,
עדין ורגוע ומלא חמלה ורגש.

כוכב ים / רינה גרינולד
הוצאת שתים
175 עמודים

זה הספר השני של רינה גרינולד שאני קורא דרך הוצאת שתים וגם את הספר הקודם שקראתי אהבתי.
הספרים שהיא כותבת והנושאים שהיא מעלה על הנייר מעניינים ומעוררים שאלות וגם כאן הספר הזה כתוב נהדר והעיסוק העיקרי שלו הוא בדינמיקה משפחתית ובמערכת יחסים בין אחים והוא מעניין ומרתק וגם מלא בכאב.

שלומי ויהודה הם אחים, הפער ביניהם 12 שנה, ילדים להורים ניצולי שואה, אחד רצוי ומוערך, השני פחות, לא ממש רצוי ולא ממש מוערך.
שונים מאוד אחד מהשני הם יהודה ושלומי, אחד מוצלח, השני מלא בעיות ,דחוי.

יהודה האח הגדול והמוצלח לקח על עצמו לשמור על שלומי, להגן עליו גם מפני האבא גם מפני העולם.
גם אשתו של יהודה הפכה לחברת נפש של שלומי ובכל זאת התחושה היתה ששלומי שהיה דחוי על ידי הוריו מקבל את אחיו כשומר שלו.

שלומי מצא את ייעודו במידה מסוימת כמדריך מוערך בפנימיה ונראה שבפנימיה הוא מצא את המקום המתאים לו, הילדים מאוד אוהבים אותו, רגיש מאוד, מבין אותם ונראה שבמידה מסוימת הוא בגלל מה שעבר בחייו יודע לגשת לילדים האלו והם מזהים זאת אצלו.

אך משבר גדול מתחולל בחייו של שלומי כאשר הוא מואשם על ידי האמא וגם על ידי הילד בהטרדה מינית.
התחושה הבלתי יציבה של שלומי והמקום הבטוח היחידי שהיה לו בחייו התחיל להתערער והוא נעלם, בורח.
זה מדאיג מאוד את יהודה שכל חייו הגן על אחיו ועכשיו חרד לשלומו והמקרה הזה מעמיד מחדש את מערכת היחסים ביניהם, את האמון ואת המקום של כל אחד מהאחים אחד בשני ואחד למען האחר.
גם אשתו של יהודה שהיתה קשורה לשלומי מעורבת וגם בפנימיה יש מי שדואג.

הספר הזה שעוסק במערכת היחסים בין האחים גם מעורר שיח מעניין על הורות רעילה, על ההשפעות של הזנחה הורית על נפש הילד ועל ההבדלים בין אחים שאחד אהוב ומוערך והשני דחוי ולא רצוי ואולי במידה מסוימת גם פותח את הנושא של ילדות בצל הורים ניצולי שואה.

רינה גרינולד היא כותבת מיומנת ונהניתי מהספר הזה.

מעוף. סוף / פיקי איש שלום
הוצאת פטל
64 עמודים

אני זוכר שכשהייתי צעיר בגליל העליון נרשמתי לחוג צפרות בקיבוץ, היינו שעות צופים בציפורים, לומדים להבדיל בין עקב עיטי לעיט צפרדעים, לומדים לזהות ציפורי שיר והמגדיר ציפורים היה הספר האהוב עלי.
לפעמים דפדפתי בו שעות, התבוננתי בציפורים השונות.
לכן אולי אחד הספרים האהובים עלי הוא "הבז" של בייקר שבו הפיוטיות דרך הצפייה בציפורים, המעקב אחרי הבז הזה מייצר דימניקה מיוחדת בין האדם לציפור.
ואולי אחד הדברים שאני הכי זוכר אחרי מות אימי זה עורב ענקי שהופיע לי בחלון, כמו העורב של אדגר אלן פו.
יש לציפור משהו מיתי ומיוחד.
ואלי החיבור הזה בין אהבת הציפורים, אותם יצורים שמפרידים בינינו כאן על האדמה לבין השמים שם אהובינו אולי נמצאים הוא קו הגבול בין המציאותי לפנטסטי, בין הקרקע לבין השמים, בין המושג לבלתי מושג.

הפיוטיות הזו שבאה יחד עם כתיבה על ציפורים ועל אהבת הציפור היא מייצרת את הדיסוננס הזה בין החיים למוות, בין העובדה שאנחנו קוראים את המספר נפרד מאימו בהדרגה ומלווה אותה אל רגעיה האחרונים לבין החיות הבלתי נתפסת של הציפורים, הצפייה בהם.

פיקי איש שלום לוקח אותנו למסע מרגש ופיוטי אל מרחבי העולם הפנימי שלו שנע בין בעלי כנף להספד ארוך ונוגע ללב.
הספר הזה חדר אלי עמוק ואיך אפשר שלא.
יש בו כל כך הרבה יופי וכל כך הרבה סמליות והחיבור ביניהם הוא החיבור בין החיים למוות והמחבר עושה את זה בצורה נפלאה ממש.

ומכיוון שאני אוהב ציפורים וצפיתי בציפורים ומבין את החיבור הזה, ומכיוון שאני איבדתי את אימי בגיל צעיר וחוויתי את הפרידה הזו אני יכולתי להזדהות עם הספר הזה באופן אבסולוטי.

כדאי לקרוא.

מה שאינך רואה / דריה מעוז
הוצאת יצירה עברית
300 עמודים

משולש רומנטי קליל יחסית וכתוב היטב של דריה מעוז שזה הספר הראשון שלה שיוצא לי לקרוא.
הרבה ספרים נכתבים על תקופת הקורונה ונותנים לסגרים ולמה שמתרחש ביניהם יחס מעניין וגם הספר הזה נותן לכך את היחס הזה שכן הסגרים יש להם משקל בעלילה שלפנינו.

עומר מרצתה בכיר באחת המכללות המבוקשות והטובות בארץ ונשוי שנים רבות לאיימי, להם 2 ילדים מתבגרים.
אך לעומר לא טוב במערכת היחסים והוא מחליט לעזוב את הבית ולצאת לדרך חדשה בחייו.
עומר הכיר בחורה צעירה ממנו קארין, יפה, סקסית וקצת גולדיגרית שמחפשת גבר אמיד יחסית שיקל עליה את חייה והיא מצאה את עומר.

עומר ואיימי אמנם חיים בנפרד אך הם לא גרושים רשמית ואיימי מתכננת לעשות כל מה שביכולתה כדי להחזיר את עומר לחיק המשפחה שלה ואליה ולהרחיק ממנו את קארין.
קארין מצד שני מנסה גם היא לשמור על עומר, היא מנסה להתחבב על הילדים שלו למרות שהיא לא אוהבת אותם ורואה בעומר מנוף כלכלי ואולי אף ילד ממנו כך הוא לא יעזוב אותה.
הספר ממשיך להתפתח כאשר המתח בין הדמויות מתעצם והקורונה והסגרים והסיטואציה במדינה בכלל הופכת להיות בעלת משקל גדול.

מהדינמיקה הזו בין הדמויות רוקחת דריה מעוז סיפור מעניין ומשעשע לפרקים כאשר כל אחת מהדמויות המרכזיות מקבלת להשמיע את קולה וכך נוצא לנו סיפור מ3 נקודות מבט.
צריך לקרוא כדי להבין לאן הספר הזה יתפתח ובסך הכל הוא מעניין ומסקרן וכתוב טוב.

זהו הספר הראשון של ההוצאה החדשה "יצירה עברית" מבית אתר הספרים והתוכן "עברית"
נראה מה הם יוציאו ולאן הם יתפתחו.

בית ספר לברברים – החינוך ברייך השלישי / אריקה מאן
הוצאת אפרסמון
226 עמודים
מגרמנית: ארז וולק

קשה לתאר בעיני עד כמה הספר הזה חשוב ורלוונטי.
אריקה מאן, בתו של תומס מאן גם היא כמו אביה מעבר להיותם אנשי ספר ואנשים שניחנו בערכים טובים, ידעו לזהות את התהליכים ברגמניה אבל לדעתי גם הם לא דמיינו מה הולך להיות לאחר שהספר הזה פורסם.
נדמה שהמציאות עולה על כל דמיון.
אבל אחת הסיבות להצלחה הגרמנית לפחות בתחילת המלחמה היא הצייתנות העיוורת של החיילים הגרמנים, ההתמסרות לרעיות ההיטלראי, הנאצי, הסגידה להיטלר ולנאציזם וכמו כל דבר שמביא לצייתנות עיוורת הכל מתחיל ונגמר בחינוך.

אני מתבונן על הספר בשני כובעים, כובע ראשון כאיש שכותב ביקורות ספרים, ובכובעי השני כאיש חינוך.
הספר עובד על שני הכובעים וכאיש חינוך התבוננתי בו מהמקום של האינדוקטרינציה ואיך ההשפעה על בני נוער באמצעות שטיפת מוח, מניעת השכלת ליבה והתמקדות בסגידה לרייך, לערכים של הרייך, למטרות, למנהיג, השאיפה לבורות, הציות העיוור.
וזה גורם לי לחשוב כאיש חינוך על כך ועד כמה זה קל לייצר שנאה או הערצה.
אם ניקח את זה למחוזותינו אנחנו יכולים לראות עד כמה שנאה מגיל צעיר כאשר מחנכים אליה משפיעה כפי שאנחנו רואים צעירים ברצועת עזה שנולדים לתוך שנאה ומחונכים לכך או לחילופין במקומות מסוימים אצלנו.

בכובעי כסוקר ספרים אני רואה את הספר מנקודת מבט ספרותית כמסמך חשוב מאוד, אריקה מאן כותבת מסות קצרות וממוקדות והטקסט כמעט עיתונאי ואינפורמטיבי.
אנחנו הולכים במסות של מאן אל מסמכים ואת מאמרים ואל תיעודים ועדויות אותנטיות כדי להמחיש לנו הקוראים את הטירוף ואת שטיפת המוח שהנוער ההיטלראי עובר ובכלל כל מערכת החינוך בגרמניה.

החינוך להערצה לרייך, אמירת הייל היטלר יותר מאשר אומרים שלום, השליט הוא המדינה והנוער שרואה זאת ונחשף לזאת לא מכיר כבר משהו אחר.
לחינוך היה חלק מאוד חשוב בכל מה שקשור לרייך השלישי ובכל המערך העצום שלו שהקיף את הכל. הנוער הוא העתיד וזה נכון במדינות כמו גרמניה דאז ונכון גם להיות במקום בו אנחנו חיים. הנוער הוא חזות הכל הוא העתיד, הוא יוביל וינחה והערכים שניתן לו הם אלו שיובילו את העתיד של המדינה.

הכח של החינוך יכול להיות דבר מבורך ויכול להיות הרסני והספר של אריקה מאן ממחיש את הרסניותו.

מסמך חשוב מאוד ועוצמתי מאוד.

מלבנון בשאלה / יפתח גיא
הוצאת כנרת זמורה
220 עמודים

כשאנחנו מתבוננים על התקופה הנוכחית ועל הדשדוש המלחמתי והרצון הממשלתי שנישאר באיזורי לחימה, כשאנחנו שמים לב שחיילים נהרגים כל הזמן והיה אפשר למנוע את זה קשה שלא להזכר בתקופה של השארות צה"ל בלבנון שנים רבות.

הייתי תושב הגליל באותה התקופה, בשנים האלו של השהיה בלבנון, אני זוכר את אסון המסוקים, זוכר דברים רבים ובעיקר זוכר את המחאה הציבורית הגדולה של ארגון ארבע אמהון וארגונים אחרים שהפעילו לחץ גדול ומוצדק מה שבסופו של דבר הוציא אותנו מלבנון.
אך המחירים הכבדים עד היציאה היו זכורים ונשארו בתודעה שלנו והנה, אנחנו לומדים שההסטוריה יכולה גם לחזור על עצמה ולאחר ה7.10 נראה שלא למדנו כלום. אנחנו ממשיכים להשאר באיזורי לחימה גם אחרי שהיעדים המלחמתיים הושגו ברובם, מלבד שחרור החטופים נכוון לכתיבת סקירה זו.

הספר הזה של יפתח זיו הוא חשוב מאוד שכן הוא מתאר בצורה אותנטית מאוד וחזקה מאוד את התקופה של המחבר בלבנון, במוצב הבופור, בלחימה המדשדשת, באירועים שנצרבו בזכרון ובעיקר במן תהליך התפכחות שעבר המחבר.

זהו ממואר מורכב שמתאר ייאוש, הקרבה, פטריוטיות, יש בו המון כאב והמון תסכול ויש בו אמירה חברתית נוקבת וחזקה.
אני מרגיש באופן אישי שחיילים, אנשי חינוך ומנהיגים, אנשים שמובילים דרך, מובילים צעירים בחברה הישראלית לעבר שירות צבאי, לעבר תרומה למדינה צריכים לקרוא את הספר הזה.

הרבה מהצעירים לא מכירים מספיק את התקופה בלבנון, הם לא נולדו אז, הם לא נולדו עדיין כשצה"ל יצא מלבנון, הם לא היו נוכחים במאבק הציבורי הנוקב והמשפיע של ארגון ארבע אמהות.
אבל הם כן מכירים את המציאות הנוכחית ולפעמים צריך להציב להם מראה איך ההסטוריה חוזרת על עצמה ואיך טעויות חוזרות על עצמם ואיך קונספציה היא רק מילה כאשר אנשים ומנהיגים עושים שוב ושוב את הטעויות ומוות של חיילים רבים מתרחש לחינם כאשר היה אפשר למנוע אותו.

זהו ממואר, זהו ספר של מורשת קרב, של תקופה, עדות אישית ועמוקה של השהיה בלבנון במוצבים, על קרבות וגם איזה מסר פילוסופי חברתי על החברה הישראלית.
אבל זהו גם ספר אישי מאוד של המחבר ועל תהליכים פנימיים שעבר, ההבנה לגבי הייעוד שלו והדרך שתתווה אוו מכאן והלאה.

ספר חשוב ומשמעותי של יפתח גיא שהוא איש חינוך, בוגר מכון מנדל למנהיגות וגם כאן מצאתי את החיבור המעניין שכן גם אני איש חינוך ובוגר מנדל ומעבר לכך לאנשים שבאו ממקום של הובלה יש את השליחות הציבורית החשובה הזו להעביר את המסר הלאה ואין כמו ספרות מסוג זה כדי להעביר את המסר.
הספר הזה לטעמי צריך לקבל יותר תהודה ויש לו חשיבות רבה בעיקר לנוכח המצב בה החברה הישראלית נמצאת במצב בו היא נמצאת.

חשוב ומעניין.

מכתב לאמי / ז'ורז' סימנון
הוצאת בבל
78 עמודים
תרגמה מצרפתית: עמית רוטברד

ז'ורז' סימנון הוא אחד הסופרים הכי פוריים בספרות הצרפתית והספרים שלו נעים במגוון רחב של סגנונות מספרות הבלשית הידועה שלו עם הפקח מגרה ועד ספרות יותר פסיכולוגית שחודרת לנפש הדמויות שלו באופן מיוחד. ומגרה גם כותב על מערכות יחסים, שמתבטאים בשני ספרים שהוצאת בבל תרגמה ויצאו ממש לאחרונה. אחד מהם קראתי, את הספר שאני סוקר עכשיו ואחד מהם אני ארכוש מתישהו סביר להניח.

בניגוד לספרים רבים שכתב מגרה כאן אנחנו נחשפים לצד היותר אינטימי שלו, צד אישי וחושפני ששונה סגנונית מכל מה שקראתי ממנו עד היום.
ממואר נוקב וקשוח בו הוא כותב לאימו אחרי מותה ונראה שמערכת היחסים שלהם ידעה עליות וירידות.

דרך הממואר הנוקב הזה והשיח לאימו הוא גם סוגר חשבון איתה על מערכת יחסים לא מאוד יציבה וגם יש בה נימה של געגוע שכן למרות הביקורתיות שלו כלפי היחס שלה סימנון דאג לה על ערש דווי.

הספר גם סוקר את מערכת היחסים עם אימו וגם עוקב אחרי חייה שניסה לדאוג לה ושלח לה כסף והיא דחתה זאת.
אישה קשה שחייה היו מורכבים וגם כך מערכת היחסים עם בן זוגה וילדיה.

היחסים עם אימו עיצבו את זהותו של הסופר, את הפיכתו למי שהוא, הסופר שהוא והאדם שהוא.
זוהי באמת הצצה נדירה ומיוחדת לחייו האישיים של הסופר הצרפתי החשוב והאיכותי הזה.
מדובר בספר צנום ורגיש מאוד שהכתיבה שלו מאוד אישית ומאוד נוקבת.

כל כך הרבה צדדים וסגנונות יש בסופר המצוין הזה וזהו עוד ספר מדי רבים שיצאו ותורגמו ואני מאוד אוהב לקרוא את סימנון.

יופי של סופר ויופי של ממואר אישי, רגיש ונוקב מאוד.

ומה אם? / מיכל יובל־פיקרסקי
הוצאת קתרזיס
78 עמודים

הבחירה בכריכה קשה ובטקסט מינימליסטי לבן על שחור נקי מלמד אותנו משהו על הספר הזה.
היה מעניין להכנס אליו ולהבין את השיקולים העיצוביים כאן שבניגוד לספרי שירה אחרים של ההוצאה גם ספרים שיש בהם שירה קשה ומורכבת בכל זאת יש התייחסות לעיצוב.
וכאן הבחירה היא קשה, קשה לא רק במובן המטאפורי התכני של השירים אלא קשה בבחירה המינימליסטית הזו.

ואז אנחנו צוללים לשירים ומגלים שגם השירים עצמם שהם בעיני מעולים הם דורשים מהקורא התמסרות.
השירים של המשוררת הם סיפור חיים שלם, מורכבות של אישה והוא לוקח אותנו למסע לאורך תקופות שונות בחייה אך רוב השירים אנחנו לומדים על ההתפתחות שלה, על גיבוש הזהות, על גיבוש האישה שהיא הדמות שהיא, הרצון שלה לקבל את עצמה, לאהוב את עצמה.

מצד אחד זהו ספר מאוד אישי, אישה שמחפשת אהבה, דמות אב, חום אנושי וזהו גם ספר שהרבה נשים ימצאו זו מקום חם להזדהות עם הטקסטים, יש בו משהו שנוגע לכל כך הרבה ומה שמייצר את זה זו הכתיבה של מיכל שמצד אחד היא מבינה שירה אבל השפה לא נמוכה מדי, היא פשוט מייצרת הזדהות.

השירים של מיכל מרגשים מאוד, חודרים ללב וכתובים נפלא.
ספר שהכריכה שלו קשה והשירים נוקבים אבל באותה המידה אפשר למצוא בהם רוך ומקום חם להתכרבל עם המילים והטקסטים.
סיפור חיים, מסע, חיבור עצמי, חיבור נשי, תהליך אישי.
יפייפה.

---

מחיקה / מיכל יובל פיקרסקי
אֲנִי כּוֹתֶבֶת
מִתּוֹךְ הַכְּאֵב וְאֵלָיו,
מִתּוֹךְ הַשְּׂרִיטוֹת וַעֲלֵיהֶן,
מִתּוֹךְ הַתִּקּוּנִים וְהַסְּדָקִים.
אֲנִי כּוֹתֶבֶת
כִּי אֲנִי מִתְקַיֶּמֶת,
כִּי אֲנִי מְרַפְּאָה,
כִּי אֲנִי מִתְרַפֵּאת.
אֲנִי כּוֹתֶבֶת
כִּי אֲנִי בּוֹנָה
כִּי אֲנִי הוֹרֶסֶת,
כִּי אֲנִי מוֹחֶקֶת

---

לילה לבן | מיכל יובל־פיקרסקי
שְׁנָתִי עוֹזֶבֶת אוֹתִי לֵילוֹת רַבִּים,
יוֹצֵאת לְטַיֵּל בִּמְחוֹזוֹת הָאִינְסוֹמְנְיָה.
הִיא מְצִיצָה מֵאֲחוֹרֵי שְׁמוּרוֹת עֵינֵי זָרִים,
מְרַפְרֶפֶת בַּחֲלוֹמוֹתֵיהֶם,
נוֹגַעַת בְּשׁוּלֵי מִטּוֹתֵיהֶם
וּמַטְרִידָה אֶת לֵילָם.
הִיא מִתְקַשְׁקֶשֶׁת עִם תּוֹדָעוֹת תּוֹעוֹת,
גּוֹלֶשֶׁת בַּמּוֹרָד הַלָּבָן שֶׁל הַלַּיְלָה,
מְדַלֶּגֶת מֵאַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה
לְאַשְׁמֹרֶת תִּיכוֹנָה.
בְּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁלִישִׁית
שְׁנָתִי מְעִירָה אוֹתִי מֻדְאֶגֶת
שֶׁמָּא לֹא הִבְחַנְתִּי בְּהֵעָדְרָהּ.
"קוּמִי, כִּתְבִי", הִיא מַפְצִירָה בִּי,
"לִקַּטְתִּי עֲבוּרֵךְ סִפּוּרִים
מֵחֲלוֹמוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים".
עַל קִמְטֵי הַסָּדִין
אֲנַחְנוּ אֲחוּזוֹת זוֹ בְּזוֹ
וּמַמְתִּינוֹת לַבֹּקֶר שֶׁיַּפְצִיעַ.

.

טבע האדם-אחרית דבר / יוחאי עתריה
הוצאת עם עובד
264 עמודים

לפני כמה שנים יצא לי לקרוא ספר אחר של יוחאי עתריה "לא על המוח לבדו" גם כתבתי עליו.
בעיני יוחאי עתריה מתגלה כאחד ההוגים המקוריים והיצירתיים שיש לנו כאן ונכון להיום אין הרבה ספרי מקור הגותיים אז חשוב שיוצא ספר כה מעניין ומעורר מחשבה שהצלילה לתוכו בהחלט גורמת לנו לראות את האנושות במן אור אחר ומעניין.

יוחאי עתריה עוסק באחת השאלות המעניינות ביותר, טבע האדם.
האם האלימות הטבועה בנו מולדת או נרכשת ואם היא מולדת אולי אפשר להסיר את האחריות לגבי האירועים שמתרחשים בעולם ולומר "כאלה אנחנו".
הרי צריכים להאשים מישהו מתישהו באלימות הזו, ברוע שיוצא מהאדם בין אם זה במלחמות העולם או באירועים כמו ה7.10 ולא חסרים אירועים אירועים כאלו לאורך ההסטוריה.

עתריה לוקח אותנו למסע להבנת מקור האלימות הזו דרך מקורות שונים, דרך ארכיאולוגיה, והעבר שלנו כמין האדם היחידי שנשאר על פני הפלנטה ובין אם דרך הטכנולוגיה, אולי הטכנולוגיה אשמה בהכל, אנחנו לא אשמים שהטכנולוגיה כל כך הצליחה והאדם יצר כלים כל כך עוצמתיים.

"מובן שלכולנו נוח יותר להאשים את הטכנולוגיה ולא לקבל עלינו אחריות למעשינו. אפשר לומר כמו היידגר, כי מבחינת הישענות על הטכנולוגיה אין הבדל מהותי בין דישון האדמה ובין פצצת האטום – שכן בשני המקרים אנחנו מאתגרים את הטבע"
עמ' 140

פרק מעניין מאוד בספר עוסק במחקרים של האדם על קופי האדם כגון השימפנזים שהם אלימים מאוד ובאיזשהו אופן אנחנו יכולים לומר שהנה, מכייוון שאנחנו חולקים גנטיקה משותפת עם השימפנזים אפשר להבין את טבע האלימות האנושית.
אבל אנחנו חולקים גנטיקה משותפת גם עם קופי הבונובו שהם ההיפך הגמור מהשימפנזים והם קופים שוחרי שלום שמבלים את זמנם בהמון חיי מין ויצורים מאושרים.
אז למה החוקרים מתעלמים מהבונובו ומשווים אותנו דווקא למין האלים מבין השניים.
לטענת עתריה זה חלק מהאג'נדה, ההתנהגות של הבונובו לא מסתדרת עם התפיסה שהאדם אלים מטבעו.

עתריה נותן המון מקום לחקר ההגות של היידגר שיוצא נגד השימוש המוגזם של האדם בטכנולוגיה ובעובדה שהאדם מייצר מן תמונה לפיה כל דבר בטבע הוא אובייקט שתכליתו להיות מנוצל בידי האדם.
העיסוק בהיידגר מעניין גם בגלל תפיסתו כנגד השימוש בטכנולוגיה בצורה בה האדם משתמש אבל גם בגלל היותו בעצם נאצי.

המצאת פצצת האטום והשלכותיה גם הם מקבלות יחס בספר הזה ולי זה גרם לחשוב כשהכל מתחבר שאולי האדם לוקח את הטכנולוגיה רחוק מדי ומשתמש בו בצורה הרסנית מדי ומי יודע איך נראה את השימוש בבינה המלאכותית בעוד עשור מהיום נניח.

עתריה מביא לנו ספר מעורר מחשבה, הוא מעלה שאלות מעניינות וחושף אותנו לתחומי ידע רבים שעוסקים בתמה המרכזית שלו בין אם זה בספרות, ארכיאולוגיה, הסטוריה, מדע, זאולוגיה ועוד.
מומלץ מאוד.
מרתק מאוד, כתוב בצורה מרתקת וקריאה.

טראומות קטנות / ד"ר מג ארול
הוצאת מטר
320 עמודים
מאנגלית: אסף כהן

את הספר הזה התחלתי לקרוא כשהבנתי עד כמה אוסף הפצעים שצברנו בחיים משפיע עלינו.
ראיתי איך הocd של הילד שלי החמיר מאז שהתחילה המלחמה, ראיתי איך אירועים שאנחנו צוברים במהלך החיים משפיעים עלינו. אירועים כמו מצב כלכלי מורכב, פגיעה פיזית, פגיעה מנטלית, משהו שחווינו או ראינו שגורמים לנו לתחושה שמשהו לא תקין, לא מסתדר לנו ואנחנו לא יודעים לשים את האצבע על הנקודה.
בהקדמה למהדורה העברית מסבירה ד"ר שירי דניאלס ששורשיהן של טראומות קטנות מקורן בילדות, אין כמעט אף אחד שעובר ילדות ללא פגע ולא חייבים לחיות במשפחה מתעללת או מזניחה.
הן נובעות מתגובות של הסביבה ויכולות להיות חוסר התאמה או חוסר שייכות, בדידות ועוד ועוד.

ראיתי את זה על הילד שלי כשהגירושין השפיעו עליו, המצב בבית השפיע עליו. ראיתי את זה על עצמי כשהמעברים שעשיתי בחיים ותחושת חוסר השייכות גרמו לי למצב בו גם בבגרות אני לוקח את זה איתי.
אנחנו רואים את המצב בישראל מאז ה7.10 לא חייבים לחוות ממש את הנובה או את מה שקרה בדרום בקיבוצים כדי להרגיש הדרדרות נפשית ותחושת מועקה. אנחנו חיים את זה את הפחד, את החשש.
אשתף שלפני שבועיים אחד הילדים שאני מלמד בכה באמצע השיעור וכששאלתי אותו למה הוא סיפר שהוא שמע שאבא שלו ניצל מרימון במילואים.
פתאום התחיל לבכות.
אנחנו סוחבים את הדברים האלו וזה משפיע לנו על חיי היום יום ולכן הספר הזה חשוב בעיני כי הוא בא לעזור לנו.

בספר הזה ד"ר ארול מביאה לנו דוגמאות של טראומות קטנות שונות וההשפעה של זה עלינו כאנשים מבוגרים, לדוגמא הפרעות אכילה כתוצאה מכך, גברים שגידלו כרס בגלל מועקות מילדות.

בספר מציעה ארול כל מני דרכים להתמודד עם טראומות קטנות כדי שייטיבו עם חיינו.
בקצרה: מודעות, קבלה, פעולה או בראשי תיבות מק"פ.

הספר מלא בתובנות מרתקות מאוד ובהסברים על כל מני תבמונות שנובעות מטראומות קטנות כגון דכאון, אכילה רגשית ועוד וגם שיטות להתמודד עם זה, לאבחן את עצמך ולעזור לעצמך.

בגדול, זהו ספר שאפשר לחזור אליו וללמוד ממנו ובעיקר לשפר את חיינו.
בעיני זהו ספר חשוב ומעניין בעיקר בתקופה בה אנחנו חיים שכן כולנו רודפים אחרי איזה אושר מדומה, כולנו כמעט חיים חיים שהם לא באמת כפי שהיינו רוצים וכולנו סוחבים כוויות ופצעים שקשה להחלים מהם.
כדאי לקרוא.