הרומן שלי עם המוסד / רומי בר לב-עוז
ספרי ניב
306 עמודים

הרומן שלי עם המוסד הוא ספר מתח קליל ומפתיע עם כל מני טוויסטים מעניינים ועם שם מעניין שגורם לך לרצות לצלול לתוכו.
במרכז הסיפור יש לנו את דנה, רואת חשבון בת 40, גרושה, אמא לשני ילדים שחיה חיים די שגרתיים, עובדת יוצאת לדייטים, מקווה להכיר בחור נורמלי, רגיל.

אחד הדייטים שלה קצת הרבה מסבך אותה, מסתבר שהדייט, יובל שמו חבר בארגון ביון ועכשיו דנה היא רכוש מדינת ישראל.
דנה, בחורה מסודרת ומאורגנת בחייה שהכל עד הפרט האחרון מתוכנן ומסודר מוצאת עצמה לפתע בחיים של אי ידיעה ונכנסת להרפתקאה של חייה.
מאישה רגילה עם חיים שדגרתיים החיים שלה הופכים להיות בלתי צפויים והכל מנקודת מבטה של דנה המבוהלת וחסרת האונים שלא ציפתה להכנס לעולם אותו לא ביקשה.

הספר הוא מעניין וכתוב בצורה נחמדה וקריאה והוא לוקח אותנו ואת דנה למסע מרתק של עולם הביון עם כל מה שמשתמע מכך ומה שמוכר לנו מספרים בתחום.

לפי הבנתי זהו ספר ראשון וצפוי לו ספר המשך.
כאן יש לי קצת אכזבה שכן אני חושב שסדרות צריך שתהיה להם הצדקה אמיתית ואני לא בטוח שכאן יש.
יש סדרות שכל ספר עומד בפני עצמו בז'אנר ספרי הריגול ויש סדרות שממשיכים את הספר הקודם.
אני מעדיף את הסדרות מהסוג הראשון שכן ההמתנה להמשך במקרה הזה כבר תשכיח ממני את עלילת הספר הראשון אם הוא לא מספיק טוב.

בכל מקרה כאן מדובר בספר מעניין וכיף לקריאה.
בהחלט אחלה.

לאחר השבעה / ניר שטראוס
יונה שחורה הוצאה לאור
48 עמודים

ספר השירים הצנום הזה של ניר שטראוס הוא מסוג הספרים שנותרים צרובים בלב.
נוכחתי בכשרונו עוד בספר השירים הקודם שלו ומה שאני אוהב בשירה של ניר זה את הכנות שלה. ניר משתף אותנו בצורה מאוד כנה וישירה בחייו, באובדנו, בתחושות ובכאב.
הוא עושה זאת בפיוטיות וברגש שמי שקורא את הספר הזה מיד מתחבר לאובדנו האישי, הרי כולנו היינו בשלב זה או אחר בחיים באובדן.

אני שאיבדתי 4 הורים, שניים ביולוגיים ושניים הורי אומנה יודע מה זה ויודע ומכיר את התחושות והכאב, הגעגוע, הזכרון.
כשקראתי את השירים של ניר שטראוס זה זרק אותי מיידית לאובדן שלי.
לא כל ספר שירים שעוסק באובדן ובאבל יכול לחבר אותך לאבלך האישי אבל השירים של ניר עוסקים זאת כי הוא מחבר היטב בין האישי לקולקטיבי.
כך אני הרגשתי כקורא.

הגעגוע לאבא, הזכרון, הכאב, הכל נוכח פה אבל גם הקולקטיבי.
שכן כולנו חווינו אובדן בשנה וחצי האחרונות, כלונו איבדנו מישהו יקר לנו וגם משהו מהמקום בו גדלנו נקרע מאיתנו ואנחנו מנסים לאחות מחדש.

הספר הזה הוא מקסים, מעט שירים והרבה עומק, מעט מילים והרבה כאב וזכרון וערגה וגעגוע.

מאוד אהבתי.

"לא שכעסתי מעודי.
איבדת אותי.
עצובה היא הפגישה.
הגעגוע יגביר את זו.
ימשיך, יכאב ויורגש.
אני זועק בשארית כוחי:
אבא, סלחתי לך."

אל תקרא לי אום כולתום / יוכי שלח
הוצאת עם עובד
297 עמודים

איזה ספר מקסים, לקח לי זמן רב להגיע אליו בתול כל הספרים שאני קורא אבל שמח שבסוף שלפתי אותו וקראתי אותו גם אם באיחור מה אחרי שהוא יצא לאור.
אני נולדתי בבת ים בערך 8 שנים לאחר מאורעות הספר ועם זאת בת ים, חולון, הן קרובות גם באוכלוסיה וגם באוירה, ערים שכנות והתחושה היא שהדמויות מוכרות מפה ומשם.
אבל את ששת הימים מן הסתם לא חוויתי וגם לא את יום כיפור אבל הספר והכתיבה של יוכי שלח שלחה אותי כמעט במנהרת זמן אל התקופה שכן הכתיבה מייצרת אותנטיות תקופתית ואתה מרגיש שאתה נמצא במקום אחר וזה נותן לספר את הערך המוסף שלו.
אז הספר הזה גם לוקח אותנו לתקופת מלחמת ששת הימים ומייצר באמצעות סיפור מתח וחקירה משטרתית איזו אוירה של תקופה, חברות, הדדיות, תחנת משטרה באותה התקופה ואיך הדברים התנהלו בה ועוד.

ויש כאן את מירי וזמירה, חברות ילדות.
מירי נשואה לרפול, רכז המודיעין של התחנה שנעלם לפתע, רפול איש אלים כלפי מירי וזמירה נזעקת לעזור לה.
גופתו של רפול מתגלה לאחר מכן ובזמן החקירה המשטרתית זמירה פותחת בחקירה משלה.
זמירה בו בזמן מנסה לגלות את האמת אבל גם אולי להגן על מירי ולשמור עליה.

הספר הנפלא הזה מתאר תקופה, אנשים ואת חולון בשנים האלו בצל המלחמה, בצל גזענות ומעמדות ובצל אלימות במשפחה.
הכל כתוב בחן רב ובצורה מרתקת ומעניינת.
אל תקרא לי אום כולתום הוא ספר נהדר.
נהניתי ממנו מאוד.

סופר כמקצוע / הרוקי מורקמי
כנרת זמורה דביר
286 עמודים
מיפנית: עינת קופר

מורקמי תמיד היה סופר איכותי ומעניין גם אם לא התחברתי לכל ספר שלו שיצא לי לקרוא הערכתי את הדמיון שלו ואת היצירתיות בכתיבה שלו אבל משום מה תמיד העדפתי את המסות שלו ואת הכתיבה הכנה יותר שעוסקת בו, בחייו ובתובנות שלו.

לכן התחברתי לספר הזה שהוא בעצם קובץ מסות שעוסק במהות המקצוע הזה שנקרא סופר ועל כתיבה.
המסות הן מעניינות והן כתובות בחן ובכנות.
מורקמי לוקח אותנו למסע על חייו כסופר, אל מקצוע הכתיבה ונוגע בנושאים רבים שנוגעים בכלל לסופרים ולאנשים שכותבים ספרים אבל מעבר לכך הוא גם מספר על עצמו ועל תהליכים בחייו כמו גם על תובנות שלו לגבי נושאים רבים.

זה מאוד מעניין להכנס לראש של סופר כמו מורקמי שמדבר על כך שמקצוע הכתיבה רחוק מלהיות זוהר והוא מספר על תחילת דרכו כסופר ועל הדרך שהוא עבר ומשתף את הקוראים ברעיונות שלו לספריו, ביחס שלו לפרסים ספרותיים, איך בכלל מתחילים לכתוב ואיך הוא הגיע לתובנות שהוא הגיע.

לתחושתי האישית מורקמי מרגיש לי קצת עייף בספר הזה, כאילו הוא מסכם את הקריירה הספרותית שלו והספר הזה בא לתאר איזה סיום של פרק בקריירה שלו.
אני לא אומר שהוא לא יוציא ספרים חדשים, אולי אני מתבדה אבל יש משהו קצת עייף בכתיבה, המסות עצמם למרות שהן מעניינות לא באמת מחדשות משהו מלבד הוידויים האישיים שלו.
מה שלמדתי להכיר על מורקמי זה שהוא אוהב לקרוא ורואה בקריאה עצמה דבר חשוב כדי להיות סופר, הוא מכיר תודה שנפלה בחיקו ההזדמנות להיות סופר מצליח ולהתפרנס מהכתיבה ויש בוידויים האישיים האלו איזה קסם ואיזו פתיחות שכיף לקרוא.

אני חושב שאוהבי מורקמי מאוד יהנו מהספר הזה ויהנו לגלות את הכנות והפתיחות שלו שזה בעיני הדבר העיקרי והיפה בספר הזה. שאר התובנות נחמדות אבל פחות מעניינות.

הג'וק / איאן מקיואן
הוצאת עם עובד
103 עמודים
מאנגלית: ארז וולק

ספר משעשע וסאטירי של מקיואן.
לא הייתי מגדיר את הספר הזה מהטובים שלו אבל הוא שונה ולדעתי הוא נכתב מראש כסאטירה ביקורתית על הממשלה וכתגובה לברקזיט של ממשלת בריטניה ומקיואן פשוט רקח כאן סאטירה קצרה מאוד, אולי הספר הכי קצר שלו אבל הוא בהחלט מעביר את המסר.

ברור לכל שיש כאן פארפראזה לגלגול של קפקא אבל כמו שגם כתוב בכריכה האחורית נראה שהספר יותר מכוון למסעות גוליבר בעיקר בכיוון חיצי הביקורת החזקים והנוקבים כלפי הפוליטיקה המקומית.

יום אחד מתעורר ג'ים סאמס, ג'וק פשוט שבימים רגילים ברח לו בין הביבים של הפרלמנט הבריטי והוא מגלה שהוא ראש הממשלה, האם הוא ג'וק ענקי או בנאדם? אולי גם וגם אבל הוא כרגע מנהל את ממשלת בריטניה וכל גם הקבינט, את הממשלה מנהלים ג'וקים שמנסים לממש את תכניתם השטנית להפוך את זרימת הכספים.
העובדים משלמים למעסיקים שלהם ומתוגמלים על צריכה.

אין ספק שהספר הזה די מצחיק ומעורר מחשבה כל ההסתגלות של ג'ים סאמס לגוף החדש ולמעמדו החדש שאותו הוא שונא.

יש סיכוי שמעבר לסאטירה זה סוג של מניפסט פוליטי של מקיואן אבל הוא חד והוא בועט והוא מעניין ולמרות שנכתב ב2019 שזה לא הרבה שנים מסקירה זו אבל נראה שהביקורת על פוליטיקאים ועל דרכיהם לא תשתנה לא משנה באיזו תקופה מדובר.

כמו שאמרתי לא מטובי ספריו של מקיואן אבל בטח לא ספר רעץ המסר חד, הביקורת ברורה ולפיכך הוא מהנה ומעניין.

טיינרון – מכתבים מעיר אחרת / לנה קרון
הוצאת קרן
134 עמודים
מפינית: דנה שולגה-רז

טיינרון הוא ספר מיוחד מאוד, קשה להגדיר אותו או לשייך אותו לז'אנר ספרותי מסויים אבל הקריאה בו היא חווייתית מאוד, שונה מאוד ורוחנית מאוד.

אין כאן ממש עלילה קוהרנטית אלא סדרת מכתבים שאישה כותבת לאהובה לשעבר ככל הנראה. והיא נמצאת בעיר מאוד מוזרה ומעניינת עיר בה יש מבנים ותנועה וכלי תחבורה והאוכלוסיה שם שונה מאוד ומגוונת מאוד. היא מאוכלסת בחרקי ענק, ובפרחי ענק והתחושה היא מאוד מוזרה ומעניינת והאישה מתארת לנו את העיר. גם התושבים בה הם חרקים דמויי אדם ולא ממש אנושיים ועדיין זו עיר שוקקת חיים.

איך האישה הגיעה לעיר הזו? לא ברור לנו, ממה היא מתפרנסת ואיך אם בכלל היא תחזור, גם לא ברור לנו.
מי שמלווה את הגיבורה שלנו היא יצור, מן יקרונית ענק שהיא המלווה שלה והיא מנחה אותה ובכלל נראה שהעולם הזה מלא בדמויות שונות ומשונות שאותם היא פוגשת ומהם היא מתרשמת.

אבל אל תטעו, לא מדובר בעולם אוטופי, לטיינרון יש גם צד אפל וגם בהם היא נתקלת, מוות ואכזריות קיימים גם בעולם היפה והמרתק של טיינרון.

הספר הזה דורש ממך לדמיין את העולם, לראות במחשבותיך את הנופים ואת המתרחש בעיר הזו המשתנה ללא הרף ומאוכלסת ביצורי ענק מרהיבים.
גיליתי שבגרסאות אחרות של הספר בתרגומים שונים מופיעים גם איורים וזה סקרן אותי להתבונן בהם ולכן חיפשתי וגיליתי ומה שמעניין הוא שבגרסה העברית הספר נטול איורים ואני לא חושב שיש בזה משהו רע.
לפעמים לא צריך להאכיל בכפית את הקורא אלא לנסות לתת לו לדמיין בעצמו את התיאורים הכל כך ציוריים של המחברת הפינית הנהדרת.

הספרות הסקנדינבית כה עשירה ומעניינת ומגוונת, בין אם זו ספרות מתח ובין אם זו ספרות פנטזיה או ספרות ילדים משובחת.
טוב היה להיחשף ללנה קרון ולספר הנהדר הזה.

היצור בעל הפרסות / רוברט א. הווארד
הוצאת קתרזיס
62 עמודים
מאנגלית: דוד ישראל ארונשטם

הוצאת קתרזיס מביאה לנו סיפור שני של רוברט א. הווארד, סופר האימה המרתק שמוכר בעיקר בגלל סדרת הספרים על קונאן הברברי.
הספרון הזה שאני סקרן לדעת האם יצא כספר בודד או כחלק מאסופת סיפורים שכן הוא קצר יחסית אפילו לנובלה ועדיין מדובר בספר מתח ואימה מאוד אפקטיבי ומאוד מרתק שמביא אותנו לאט לאט לרגעי האימה והמתח עד הסוף שם מגיע הפיק של הספר.

הדרך בה הווארד כותב ואפילו במידה מסוימת הסגנון מזכיר לא במעט את סגנונו של לאבקראפט ומתארת מיתוסים על יצורים מסתוריים ואפלים ועל המפגשים של אותם יצורים עם בני האנוש שלאנושות קשה לקבל ולדמיין אותם אך הסיפורים והפולקלור סביבם אופפת את בני האדם והסיפורים סביבם מתרבים כמו אגדות אורבניות מדור לדור.

כאן הסיפור הקצר והמהודק הזה מתאר עיירה שלווה שבה מתגורר אדם בשם מייקל סטראנג.
כאשר חיות בית נעלמות באופן מוזר יוצא מייקל לחקור את פשר התעלומה והחקר מוביל אותו לאחוזת סטארק שם מתגוררת דמות מסתורית ומבודדת.

מייקל שמשוכנע שהתעלומה קשורה לאחוזה במישרין או בעקיפין ממשיך לברר ולחקור ומוצא עצמו מתעמת עם כוחות ודמות שאין הוא מבין אותה.

קשה להוסיף מעבר לכך שכן היופי בסיפורים כאלו הוא הקריאה העצמית והמתח שבקריאה הזו אבל הספרון הזה נהדר, חצי שעה / שעה של קריאה מהנה מזאנר סיפורים וסגנון שכבר לא כותבים כמוהו אבל תענוג לקרוא ואני מחכה לעוד תרגומים מספריו של הווארד.

נהניתי.

יש עוד שלוש מאות כמונו – ספר שני / יעל קליינר
הוצאת רימונים
253 עמודים

חלק שני במה שמסתמן כטרילוגיית פנטזיה לנוער של יעל קליינר.
את החלק הראשון אהבתי והוא היה מהנה וכתוב היטב וגם החלק השני ממשיך מאותה נקודה והוא גם כתוב בקצב טוב וממשיך את העלילה ואחזור עליה בקצרה.
הגר, ילדה בכיתה ז מגלה שהיא משתייכת לקבוצה מצומצמת וייחודית בשם הדוברים בעלי כוחות מיוחדים ושפה ייחודית.
הגר יוצאת להרפתקאות וחוויות שונות יחד עם החונכים שלה ועוד דמויות כשהמטרה היא לשמור על השפה שהיא שפת הבריאה, השפה הקדומה ביותר.

בספר הזה חל שינוי אצל הגר, מילדה קצת בודדה לחברותית מאוד ומקובלת יותר והיא מתחברת גם לילדה מוזרה במקצת בשם נטלי.
עד שיום אחד נטלי נעלמת וזה רק חלק מהתעלומות בספר הזה כשבין השאר היא מנסה לגלות מי מסתובב ליד הבית שלה בלילות בקיבוץ ואנחנו מגלים עוד פרטים על האדון ואחד עשר עוטי הגלימה.

הספר מלא באירועים וחוויות ובני נוער יהנו ממנו אבל הטרילוגיה הזו קשורה ישירות אחד לשני ומי שלא קרה את הספר הראשון יתקשה להבין מה קורה ולכן הסדר כאן חשוב, זו עלילה מתמשכת.

הרבה זמן עבר מאז שקראתי את החלק הראשון ולקח לי זמן להכנס לעלילה ולנסות להזכר והרצף קצת קריטי ולכן לדעתי צריך לשים לב לטיימינג של יציאת ספרים בסגנון זה כשהם באים בסדרה.

בסך הכל ספר נוער טוב ומהנה.

אפ, סימבה / דייויד פוסטר וואלאס
ספרית פועלים
134 עמודים
מאנגלית: דבי אילון

לקרוא טקסטים של דייויד פוסטר וואלאס זה תמיד מעניין.
לא משנה אם מדובר בפרוזה, מסה, טקסט פוליטי או פילוסופי, האיש יודע לכתוב ויודע להביע מסרים ודיעות בצורה חדה, צינית, עמוקה ומיוחדת.
כשאתה סופר ועיתונאי טוב אתה פשוט מצליח לייצר עניין בצורה הטובה ביותר גם אם הנושא לא תמיד מעניין וכאן וואלאס כמו כמעט בכל דבר שכתב הצליח לרתק אותי מתחילת הטקסט ועד סופו.

כאן התבקש וואלאס על ידי מגזין הרולינג סטון להצטרף לקמפיין הבחירות של ג'ון מקיין בשנת 2000.
מקיין התמודד על ראשות המפלגה הרפובליקנית מול ג'ורג' וו בוש.
מקיין, גיבור מלחמה אמריקאי, טייס קרב שנשבה על ידי הוייטקונג ועונה קשות במשך 4 שנים
הפך לסנטור מצליח והחליט להתמודד על הנשיאות.

הטקסט שכתב וואלאס עבור הרולינג סטון הפך למסה הפוליטית המרתקת הזו שמונחת כאן לידי.
אני מודה שלא בטוח שהייתי מעוניין לקרוא את הספר הזה אם לא הייתי יודע שוואלאס כתב אותו כי מסות פוליטיות לא מעניינות אותי באופן אישי ובמיוחד מסות פוליטיות על פוליטיקה אמריקאית אבל כאן וואלאס לא רק מצליח לעקוב בעניין אחרי הקמפיין הפוליטי של מקיין, הוא מנתח את האיש בצורה מבריקה ובעיקר נוגע בנושאים מעניינים כמו אותנטיות, פוליטיקאים בעידן המדיה ואל תשכחו שמדובר בשנת 2000. המדיה היתה שונה לחלוטין ממה שהיא היום, לפני עידן הרשתות החברתיות, שכחנו כבר איך קמפיינים עבדו בעבר.

השאלה העיקרית שוואלאס מעלה זה האם ניתן להאמין לאדם כמו מקיין.
וואלאס בודק בצורה מאוד מרתקת ומעמיקה את ההשפעה של המדיה על הפוליטיקה ומראה איך מסרים שנשמעים אותנטיים למעשה מתוכננים היטב וכמעט שאין מקריות בהעברת המסרים.

איך הציבור תופס את הפוליטיקאים דרך עדשת המדיה והאם מקיין שמצטייר או מנסה למכור את עצמו כאדם של העם, אותנטי, כנה, ישר, האם הוא באמת כזה או שזה חלק מהמשחק הפוליטי.

וואלאס הצהיר על עצמו כלא רפובליקני, אחד שבכלל הצביע בזמנו לסנטור ביל בראדלי וזה מעניין שהוא הצטרף דווקא לצוות של מועמד רפובליקני מוביל והוא בוחן בטקסט הזה בין השאר את הדינמיקה בין עיתונאים לפוליטיקאים והאם עיתונאים יכולים לשמור על אובייקטיביות כשהם חיים בתוך הקמפיין אותו הם מסקרים.

מאוד מעניין איך מסה כזו היתה נכתבת היום בעידן בו המדיה שונה לחלוטין, עידן הדיפ פייק והפייק ניוז, עידן בו הציבור צורך את המדיה בצורה שונה לחלוטין.
בכל מקרה מדובר בספר מאוד מעניין ווואלאס הוא וואלאס, מעניין ביותר ועשיר במידע, אחד שנכנס לפרטים הקטנים ומוציא לימונדה מכל לימון טקסטואלי ומכל נושא.

הוא לא הביט לאחור / ורד אטרי
הוצאת קינמון
163 עמודים

ספר מרגש של ורד אטרי שבאה לספר את סיפור חייו של גבר אחד.
ציון, שנזכר בסיפור חייו ומספר אותו ומשתף.
סיפור החיים מבוסס על סיפור אמיתי והמחברת מביאה אותו בצורה מאוד מוערכת בעיני, יפה, שכיף לקרוא ולהסחף לסיפור החיים של ציון.

זהו סיפורו של ציון. אדם מבוגר כבר, מעבר לגיל 80 שמובהל לבית החולים עקב קוצר נשימה, כבר רואה את קצו של חייו ומרגיש צורך לסגור מעגל אל מול בתו שלוקחת אוו אליה לביתה.
אחרי שנים של מערכת יחסים עכורה עם בתו ציון מרגיש צורך לעשות את סגירת המעגל הזו והוא פותח בפניה את סיפור חייו.
זה לא היה קל עבורו, במרומי שנותיו והקושי שלו להשלים עם השתנות העולם וכל מה שהוא מכיר וחווה.
ציון מחליט שזה הזמן, לפתוח ולספר את סיפור חייו שבמידה רבה הוא גם סיפורה של המדינה בתחילתה והוא מספר.
והסיפור נוגע ללב וכנה והוא מספר את סיפורי ההעפלה של יוצאי ארצות ערב, באומץ בלתי רגיל ובהמון ציונות ותקווה.
מה שמיוחד בעיני בסיפורים האלו זה שאני לא הכרתי אותם ואת החלק הזה בהסטוריה ועצם זה היה משמעותי עבורי כקורא, להיחשף לסיפור אמיתי מרגש ולראות ציונות ואהבת ארץ מהי.

המחברת עשתה כאן תחקיר מרגש ומשמעותי על סיפור ילדותו של אביה ורקחה מזה רומן מאוד יפה ולא תמיד קל לקריאה.

רומנים כאלו מעודדים אותנו בעיקר בתקופה הקשה הזו של מדינה במשבר גדול, משבר קיומי, לא פחות. של מלחמה, הרוגים אנשים שקמים ועוזבים ומחפשים עתיד ורוד יותר במקומות אחרים ומראה לנו חיבור למדינה מהו.

הספר עצמו קצר יחסית אבל נקרא לאט שכן לא תמיד קל לעיכול ולא תמיד נוח לקריאה אבל הקריאה בו שווה שכן הוא מאוד מרגש ומאוד ציוני ומאוד עוצמתי והחיבור הזה המחודש בין האב המזדקן והחולה לבתו מייצר משהו נוגע ללב ומבוטא בטקסט בצורה טובה.

אהבתי.