נא לא לרסס / אורית זמיר
הוצאת שתים
107 עמודים

הספר הזה עניין אותי מהרבה מאוד סיבות, אבל הסיבה העיקרית שהוא עניין אותי זה כי אני מגדל תיקנים לוחשים.
כשאני אומר לאנשים שאני מגדל תיקנים לוחשים, רק מזכיר את השם "תיקן" מתחילים התלחשויות, עיקומי שפתיים, הבעות גועל ומילים שלא כותבים אותם בסקירה.
הפחד האנושי הזה מהתיקניים למיניהם הוא די מדהים והולך שנים רבות אחורה. גם אם מדובר בתיקנים לוחשים, זן שקט ועדין שלא מזכיר במאום את אותם חרקים מעופפים שמטרידים אותנו בבית שלנו.
אני לא כאן לשכנע את הקוראים שמדובר בחרקים ידידותיים ונעימים, גם אני עצמי מתחלחל מתיקן גרמני שמפתיע אותי באמצע הלילה.
יש בחרדה הזו משהו אנושי ולכן הספר הזה סקרן אותי מאוד.

כשהתחלתי לקרוא את "נא לא לרסס" הרגשתי שאני מציץ ליומן אישי מאוד חשוף. אורית זמיר לא מנסה לייפות את הפחד שלה, לא להקטין אותו ולא להסביר אותו במונחים פסיכולוגיים מתוחכמים. היא פשוט פותחת אותו לרווחה. מדובר בפחד קונקרטי, יומיומי, כמעט מגוחך לפעמים אבל כזה שמנהל חיים שלמים. פחד מג'וקים.
היא מתארת איך הפחד הזה שולט בה, איך הוא מתפרץ במקומות לא צפויים, איך הוא גורם לה להרגיש תלותית בחסדי אחרים. יש משהו מאוד אנושי בזה. פחד לא תמיד נשמע הגיוני למי שלא חווה אותו.

הספר בנוי כמו רצף של רשימות קצרות, מחשבות, מכתבים והתכתבויות. הוא לא רומן קלאסי ולא מסה אקדמית. הוא כמו תיעוד של תהליך טיפולי. הפסיכולוגית, תיאה, מציעה לאורית להתמודד עם הפחד בהדרגה והמשימות שהיא מקבלת הן לפעמים מגוחכות לפעמים כואבות ולפעמים פשוט מאוד אמיצות. היא צריכה להסתכל על תמונות של ג'וקים לאמץ ג'וקים מפלסטיק ולדבר על הפחד בלי לייפות אותו.
באופן אישי אהבתי את הפירוק הזה למשימות ולרמות פחד. זה הזכיר לי איך כל אחד מאיתנו מחלק לעצמו משימות קטנות כשהוא מתמודד עם משהו גדול מדי לעיכול בבת אחת.

הכתיבה של אורית ישירה מהירה ולפעמים אפילו אובססיבית. היא קופצת מזיכרונות ילדות לאימהות שלה לילדים שלה ליחסים עם ההורים שלה ולמחשבות על ג'וקים בפינה של המטבח. זה ספר שמרגיש מאוד דחוס רגשית למרות שהוא קצר.
מה שאני מעריך בו במיוחד זה הכנות. היא לא מציגה את עצמה כגיבורה שניצחה את הפחד אלא כמי שמנהלת איתו משא ומתן יומיומי.

ההומור שמובטח בגב הספר באמת קיים אבל הוא לא במובן של סטנדאפ. אין כאן בדיחות גדולות או סלפסטיק אלא הערות שנונות מבט עצמי קצת אירוני וחיוך עקום שמנסה להקל על משהו שהוא באמת לא קל. זה לא ספר מצחיק בקול רם אלא כזה שגורם לך להנהן ולהגיד לעצמך טוב זה מצחיק כי זה כל כך נכון.

הספר הזה לא ספר על ג'וקים כמו שהוא ספר על פחד. על זה שפחדים הם לפעמים לא רציונליים לא הגיוניים אבל אמיתיים לגמרי. על זה שהם לא נעלמים גם כשאתה יודע שאין סיבה לפחד. והוא גם על זה שפחד הוא חלק ממי שאנחנו גם כשאנחנו מנסים להעמיד פנים שאנחנו חזקים.

בסוף הקריאה נשארתי עם תחושה של אינטימיות. כאילו מישהי ישבה מולי וסיפרה לי בכנות על הדבר שהכי מביך אותה. זה לא ספר מושלם יש לו חזרתיות יש קטעים שיכולתי לדלג עליהם אבל הוא כן מצליח להיות משהו אמיתי. ואני אוהב ספרים אמיתיים כאלה שלא מתביישים להיות מה שהם.

לסיכום זה ספר קצר אישי וחד שמצליח לגעת בעצב חשוף מאוד. הוא לא ירפא לכם את הפחד מג'וקים אבל אולי יגרום לכם להבין אותו קצת יותר. וגם אם לא זה פשוט ספר טוב על להיות אנושי.

כסף בעצמות / אלכסנדרה בראקן
הוצאת עם עובד
502 עמודים
תרגום: עפרה אביגד

לאחרונה יוצא לי לקרוא כמה וכמה ספרי פנטזיה לנוער בוגר שנעים בין קהל היעד שלו לבין קוראים בוגרים כמוני שיכולים להנות ממנו מאוד
אלו ספרים שברובם ממש כיף לקרוא אותם ולצלול לתוכם והספר הזה של אלכסנדרה בראקן הוא דוגמה טובה לספר שכל דקה ממנו היא הנאה וכיף
אני חייב לציין שמעולם לא קראתי את אלכסנדרה בראקן בעבר וזה בהחלט עושה לי חשק לחפש ספרים אחרים שלה
הסגנון שלה מוצא חן בעיניי היא כותבת בביטחון מכירה את הז'אנר מבפנים ויודעת בדיוק איך לארוז פנטזיה אפלה בצורה נגישה אבל לא פשטנית

העלילה מתפתחת סביב טמסין קלארק שהיא גיבורה שלא נבנתה בשביל להיות חביבה או אהובה
אין לה כוחות קסם היא לא נבחרת ולא מצילה את העולם
היא רק מנסה להחזיק את עצמה ואת אחיה בחיים בעולם שבו כל תנועה לא נכונה עלולה לעלות ביוקר
זה סיפור שמתחיל ממקום אישי מאוד ומשם נפרש החוצה לעולם רחב יותר של קללות עתיקות טבעות מכושפות ונאמנויות שמתפוררות תחת לחץ

קצב ההתחלה איטי באופן מודע
בראקן לא עוצרת להסביר היא פשוט מניחה את הקורא בלב המערכה ומצפה ממנו להבין לבד
בהתחלה זה מרגיש מרוחק אבל בהדרגה הקשרים מתבהרים והקצב משתנה
כשהדברים מתחילים להתחבר יש תחושת תנועה פנימית שהולכת ומתעצמת
זו לא עלילה שמסתמכת על פיתולים אלא על בנייה הדרגתית של עולם ומתח

מה שהחזיק אותי יותר מהכול זו הדמות הראשית
טמסין נבנית מתוך חוסר
היא לא מקבלת תיקון לאורך הדרך אלא דווקא נחשפת עוד יותר
הפגיעות שלה לא מתרפאת אלא נחשפת ומתפקדת כחלק בלתי נפרד מהאופן שבו היא פועלת
הקשר שלה עם אחיה הוא המנוע של הסיפור אבל גם מה שמסבך אותו
אין פה פתרונות רגשיים קלים אין קתרזיס ואין גאולה

הספר משלב בין פנטזיה אורבנית לאגדות קלאסיות של המלך ארתור
יש בזה משהו צפוי אבל הוא נעשה בצורה מאופקת
העולם מרגיש מגובש לא כי הוא מקורי במיוחד אלא כי יש בו עקביות
החוקים ברורים הדמויות המשניות לא נועדו לקשט והמאבקים הפנימיים לא נפתרים באור קסמים

יש גם קו רומנטי שמתפתח עם הדמות של אמריס
הוא לא דוחק את הסיפור הצידה אבל הרגיש לי כמו רכיב מיותר
אפשר היה לוותר עליו בלי לפגוע בדבר
זה לא מפריע לקריאה אבל גם לא מוסיף לה
החיבור בין הדמויות לא מספיק מעניין או מורכב כדי להצדיק את הקיום שלו

הסיום מדויק לא מבחינת הפתרון אלא מבחינת התחושה
הספר לא נסגר באופן מספק במובן העלילתי אבל כן שומר על האופי והטון שלו עד הסוף
אין ניסיון לייפות אין שבירת דמות אין ויתור על הסיבוך הרגשי
זה מה שנשאר איתי אחרי הקריאה

יופי של ספר, בנוי היטב, מהודק ומהנה שכיף היה לי לצלול אליו ואל העולם שבנתה בראקן
הנאה אחת גדולה.

אנטרופיה / אורי עמר
הוצאת קתרזיס
102 עמודים

כבר מהמבט הראשון על הכריכה של "אנטרופיה" הרגשתי שמשהו כאן מתכוון לטלטל. עיגול חיוור שנראה כמו שמש שרופה או ירח שנשחק מזמן, מוקף בציפורים נודדות שמתפזרות סביבו. לא ברור אם הן בורחות ממנו או מנסות לשוב אליו. התחושה הזאת של תנועה מתפרקת, של מרכז שלא מצליח להחזיק, ממשיכה גם לתוך השירים עצמם.

הקריאה ב"אנטרופיה" לא הייתה לי פשוטה. אלה לא שירים שמתמסרים בקלות או שאפשר לעבור עליהם ברפרוף. יש בהם שכבות, ולעיתים גם התנגדות. אבל מתוך זה צמחה גם חוויה משמעותית. שירה כנה, פצועה, שמגיעה ממקום פנימי מאוד ומצליחה לגעת בלי להיות ישירה מדי.

השירים נעים בין רגעים של אינטימיות לזיכרונות רחוקים, בין יחסים שנשברו לבין גוף שמרגיש יותר מדי. הרגשתי שיש בהם תנועה מתמדת בין געגוע לשיתוק, בין ניסיון להבין את מה שקרה לבין השלמה שהוא כבר קרה. לא כל שיר תפס אותי באותה מידה, אבל לאורך הקריאה התחברתי לקול שעולה מהם. לא קול בטוח בעצמו, אלא דווקא כזה שמנסה להחזיק משהו בתוך מציאות שמתפוררת.

יש כאן שפה עדינה, לפעמים כמעט נשברת, לפעמים דווקא מדויקת מאוד. בלי הצטעצעות, בלי רגשנות מיותרת. משהו שמרגיש כמו מכתב אישי מאוד שלא נכתב לאף אחד, אבל בכל זאת פונה אליך ישירות.

"אנטרופיה" הוא ספר שמבקש מהקורא לשהות בו, לא למהר. לא בטוח שכולם יתחברו אליו מיד, אבל אני שמח שנשארתי בו עד הסוף.

---

"בלא כלום, בגם וגם
שני חלקיקים קטנים שזורים
מקצות עולם"

"כשפשטה בי נאה משתקת,
דימיתי ידך על לחיי ודימיתי
עיניך מחפשות את שלי
עמו אומרות "אני אוהבת אותך של עכשיו. אןת הקטן,
הר. הנמשל בפחד.
אני גםרוצה אותך אחר, ויודעת
שעוד תהיה טוב אלי,
טוב אליך".

מומלץ.

שפה סודית / ורד פלדמן
הוצאת מטר
244 עמודים

שחקנים עובדים עם הגוף, יודעים ומבינים איך כל איבר, כל תנועת פנים יש לה משמעות, יציבות, עמידה, מבט, הליכה, צורת התנועה, הדרך בה אנחנו יושבים, היא מביעה משהו, בתת מודע, באופן המודע, היא מראה מי אנחנו ומה אנחנו חושבים, על עצמנו, עד כמה אנחנו בטוחים, מה אנחנו משדרים לאחרים ולפעמים בתת מודע זה עובר ומעביר משהו לסביבה עלינו, באופן בה אנשים חושבים עלינו, באופן בו אנחנו מציגים את עצמנו, בעבודה, בחיים, אל מול אנשים וזה מעניין ולא כולם מודעים לכך, לניואנסים האלו.

ורד פלדמן היא שחקנית, בוגרת הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין והיא גם מנהלת בית הספר "סודות שפת הגוף" שהקים אביה ד"ר קובי אסף ועוסקת אף בהרצאות בתחום.
הספר הזה שהיא באה "לחשוף את סוד הגוף" מביא חלק מעניין מהדברים שעליהם ורד פלדמן מדברת ומלמדת.
בניגוד לספרים אחרים שעוסקים בשפת גוף הספר הזה נוגע להרבה ניואנסים קטנים שלא ראיתי בספרים אחרים וזה מעניין כי יש כל מני נקודות בספר שהם נראות קטנות ומינוריות אבל החשיבות שלהם לגבי העובדה איך האדם שמולנו רואה אותנו יכולה להיות משמעותית.

הספר הזה הוא לא רק עיוני אלא גם פרקטי, וכאן המחברת נותנת לנו במהלך הפרקים טיפים וכללים שעוזרים לנו להיות קשובים ומודעים לדברים הקטנים כמו הטיות ראש, ניואנסים בקול ובחתך הדיבור צורת ישיבה וצורת הרגליים, יציבות הכתפיים ועוד ועוד.
כל הדברים הקטנים האלו מחברים נקודות ביחד לכדי משהו שלם ובעיקר צריך להיות מודעים אליהם.

תמיד אמרו לי שהקול שלי חזק מדי, שכשאני מדבר כולם שומעים אותי ואחד הדברים שאני עובד עליהם זה ללמוד להוריד את הווליום והספר הזה מחדד את הנקודה הזו שאני צריך לעבוד עליה.
אם ניקח את הפרק הזה בספר לדוגמא לכל דבר יש משמעות.
למילים, לאינטונציה, למיקום הקול בחלל הפה, לחתך הדיבור, לקצב הדיבור, לדיקציה ולעוצמת הקול והמחברת נוגעת הנקודות האלו בקצרה יותר או בהרחבה יותר ונותנת כלים ותרגילים שיעזרו לשפר נקודות שאצלנו חלשות כמו שאצלי הבעיה היא עוצמת הקול ובליעת מילים.

מכיוון שזה לא פרוזה אלא ספר עיון ועבודה עצמית פחות ייחסתי חשיבות האם הספר קריא ומעניין לכל אורכו שכן זהו ספר שאפשר לחזור אליו ולהתמקד כל פעם בפרק אחר ונקודה אחרת כמו עניין היציבות, הישיבה, הטונציה של הקול ועוד ועוד ובכל הוא אפקטיבי ועל פי המדד הזה אני חווה את הספר ובמדד הזה הוא נהדר.
זה ספר אפקטיבי מאוד.

למי שהדברים האלו חשובים לו הספר הזה יתן לו כלים טובים לעבודה עצמית ולמידה וזה כבר משהו.

מכתבי שחרור / שחר פלד
הוצאת התחנה
248 עמודים
למרות שזהו ספר ביכורים, אני לא הרגשתי ככה. התחושה שלי הייתה שאני מחזיק ביד ספר בשל מאוד, כזה שלא ממהר לשום מקום אבל גם לא נמרח לרגע. יש בו דיוק רגשי, עין רגישה לפרטים קטנים ושפה צלולה שלא מתיימרת, לא מתחכמת, אבל יודעת מתי לעצור, מתי לשתוק, ואיפה בדיוק לתת לקורא להרגיש.

מה שהפתיע אותי במיוחד זו הבחירה של שחר פלד, רופא צעיר בעצמו, לשים במרכז הסיפור רופא צעיר. זה היה יכול להיות מלכודת של כתיבה אוטוביוגרפית קלה מדי או ניסיון להרשים בידע רפואי. אבל לא. פלד לא כותב מהראש אלא מהבטן. מהרגעים שבהם הידע הרפואי כבר לא מספיק, כי מה שעומד מולך זה לא מקרה אלא אדם.

אסף, הגיבור, הוא מתמחה צעיר. מאחוריו חוויה לא מעובדת של שכול, חבר טוב שנהרג, ורגש חזק ולא ממומש כלפי אחותו של אותו חבר. החיים האישיים שלו מתפקעים בשקט מבפנים, אבל כלפי חוץ הוא ממשיך לתפקד, להופיע במשמרות, לכתוב אבחנות, לחתום מכתבי שחרור.

והקסם של הספר הזה, או אולי הכאב המדויק שבו, נמצא בדיוק שם. בנקודות המפגש שבין מה שקורה לו בפנים לבין מה שהוא רואה בחולים שמולו. כל פרק בנוי במבנה רפואי: סימפטומים, ממצאים, אבחנה, המלצה, שחרור. אבל בפועל, כל מכתב כזה הוא גם מכתב לעצמו. דרך הגוף של האחר, דרך הסיפור של המטופל, אסף רואה עוד חלק בו עצמו.

זה ספר על שכול, כן, אבל גם על הדחקה. על אהבה שמרוב שהיא מוחזקת חזק בפנים, כבר אין לה דרך לצאת. ועל הרצון לרפא, לא רק אחרים, אלא גם את עצמך, מבלי שאתה תמיד יודע מה בכלל כואב.

יש קטעים קשים. לא רגשית, אלא קיומית. תיאורים של מצבים רפואיים, רגעים שבהם אתה מבין עד כמה אנחנו שבירים, כמה הדקות האלו שבין חיים למוות יכולות להיות אכזריות, לא רק בגלל הכאב, אלא בגלל האדישות של המערכת, או הפחד של הרופא, או הרגע שבו אין לך תשובה.

אבל יש גם הרבה חמלה. הרבה רגעים קטנים שאתה מזהה בהם אנושיות פשוטה. חולה מבוגר שמצחיק את הצוות, ילד שמגיב טוב לתרופה, מבט חטוף בין שני רופאים שמבינים משהו בלי מילים.
אני מודה שהופתעתי. לא כי לא ציפיתי לספר טוב, אלא כי לא ציפיתי לכזו כנות. רוב הספרים שקשורים לרפואה נכתבים ממקום מקצועי, טכני, מרוחק. פה יש רופא שלא מפחד להראות כמה הוא בעצמו פגיע, מבולבל לפעמים, לא יודע. ודווקא מהמקום הזה נוצרת כתיבה שיש בה המון אמת.

אם אתם מחפשים ספר שייכנס לכם מתחת לעור, לא דרך דרמה מוגזמת אלא דרך שקט מדויק, זה בדיוק הסוג הזה. ספר שמהדהד גם אחרי שסיימתם לקרוא. שנשאר איתכם, כמו תחושה עמומה בלב שלא לגמרי נפרדה.

אני מניר עוז. "זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה" / סיון קלינגבייל ושני קלינגבייל שילה
הוצאת עם עובד
232 עמודים

קיבוץ ניר עוז הפך להיות מקיבוץ שאת שמו מכירים רק בטיולים לדרום אדום בתקופת הפריחה לאחד הקיבוצים הכי ידועים בארץ בשל הטבח הנורא שהתחולל בו. קיבוץ שנמצא בקצה של הקצה ושמכירים אותו רק אנשים שנוסעים לטייל באיזור או מי שנוסע למעבר הגבול וכמובן מי שגר או התגורר בו.
כמו הרבה יישובי פריפריה לא מוכרים לתושבי הארץ כך קיבוץ ניר עוז הוא כזה, יישוב שלאף אחד לא היה אכפת ממנו וקיבוץ רחוק מדי וקטן מדי.
אני מכיר את זה אופן אישי, גדלתי בקיבוץ דומה אבל בצד השני, בקיבוץ עמיר בגליל העליון, קיבוץ שהכירו אותו רק כשסיפרתי שהוא ליד כפר בלום שגם אותו הכירו בזכות הקיאקים.

אבל עבור עוזבי הקיבוץ, עבור תושביו שעוד חיים שם הקיבוץ הוא מקור לילדות בלתי נשכחת, לזכרונות של מה שהיה פעם ומה שאולי לא יהיה עוד.
בלדה לעוזבי הקיבוץ אולי היה צריך לקרוא לספר הזה אבל מנקודת מבט אחרת מהשיר המפורסם.
הספר הזה הוא קודם כל ספר שבא לתת לנו את הסיפור של ניר עוז מנקודת המבט של מי שגדל והתחנך בו ולפני הכל זהו סיפורם.

הוא גם בא להראות לנו את המקום שהיה בית והיום הוא חורבות שיקח שנים לשקם. כשבאים לניר עוז היום לא נותר דבר מהקסם שהיה בו, מההוויי הקיבוצי.
כמו שלי יש את הזכרונות שלי מהילדות בעמיר, את הסיפורים, את תחושת הבית הזו שלא תחזור, את החינוך הקיבוצי, את ההוויי והחגים ואיזה חור בלב שנשאר לאחר העזיבה, משהו שמי שלא חי בקיבוץ לא יבין זאת כך בני קיבוץ ניר עוז מתארים את סיפורם.

וסיפורם של בני הקיבוץ העוזבים והחיים בו עדיין הוא סיפור של עבר מפואר ושל יום שחור משחור, יום שבו מי שהיה נוכח בו יכול לספר את הזוועות ומי שכבר לא חי בו יכול לתאר את החרדה והדאגה לקרוביו שנחטפו, נרצחו או שקולם לא נשמע במשך שעות.
וזהו ספר כמעט דוקומנטרי, תיעודי של ראיונות עם אותם בני קיבוץ שניר עוז נטוע עמוק בנשמתם וחייהם והוא מתואר מנקודת מבטם וכל אחד מהמרואיינים מחלק את סיפורו לשני חלקים.
החלק הנוסטלגי, מה היה הקיבוץ עבורו, איך היתה ילדותו, סיפורים מהוריו, על הוריו, על החגים, על האירועים המשמעותיים והמיוחדים וסיפורים על אותו יום, על אותו בוקר בו כל המדינה היתה באזעקות, בו טילים עפו לכל עבר ורק לאחר כמה שעות התברר גודל האסון הנורא, הודעות וסמסים, הקלטות, עדכונים בתקשורת וחרדה עמוקה.

זהו ספר שהוא תיעוד של הקיבוץ על תושביו, על אורח החיים בו, על אנשיו, וזהו סיפור על אותם חברים, החוויות, הזכרונות והכאבים. והחרדות מאותו יום נורא.

הכתיבה היא כתיבה תיעודית, קולם של המספרים נשמע יותר מקולם של המחברים ועורכי הספר, הקול האותנטי, הרגיש ומלא הכאב והנוסטלגיה מציף כל עמוד בספר הזה והופך אותו למסמך מרגש של קיבוץ שהיה מה שהיה והעתיד שלו אולי יהיה אחר, אולי ישתקם אבל מה שהיה לא יחזור עוד.
לא התושבים, ולא הקיבוץ, הכל השתנה, הכל ישתנה, כמו החברה הישראלית כולה.
מומלץ.

המוקיון / היינריך בל
אחוזת בית
301 עמודים
מגרמנית: חנן אלשטיין

אני מאוד אוהב את היינריך בל. בכל ספר שלו שקראתי, כמו "בליארד בתשע וחצי", "הכבוד האבוד של קתרינה בלום" ו"מכירת החיסול של הכאב", נחשפתי בכל פעם לזווית אחרת של אותה יכולת נדירה: לתאר את המציאות האנושית והחברתית בלי קישוטים, בלי דרמה מיותרת, ובלי לייפות את מה שכבר שבור. בל כותב מתוך מבט שמכיר היטב את המנגנונים הגדולים, אבל מתעניין דווקא במה שקורה מתחת לפני השטח. לא בטנקים של ההיסטוריה, אלא בסדקים הקטנים שבחיי היומיום.

דווקא משום כך הבחירה בדמות של מוקיון, ליצן במה מקצועי, כדי להוביל את אחד הספרים הקודרים והישירים ביותר שלו, נראית במבט ראשון כמעט פרובוקטיבית. אבל ככל שהעמקתי בקריאה, הבנתי שזה בדיוק העניין. בל משתמש בדמות שנועדה להצחיק כדי לגלות דרכה את כל מה שהחברה הגרמנית הבורגנית מבקשת להסתיר. הליצן שלו אינו מוקיון של קרקס, אלא אדם מהורהר, פגוע, רגיש עד כדי כאב, שדווקא בגלל המקצוע שלו מסוגל לראות את האבסורד שבחיים בבהירות שאחרים בורחים ממנה.

הספר כולו נכתב בגוף ראשון, מתוך תודעתו של האנס שניר. ברגע אחד, כביכול שולי, אחרי פציעה בברך ופרידה כואבת מהאישה שאהב, הוא נשאר לבד בדירתו ומתחיל לשוחח עם הקוראים, במונולוג ממושך שכולו תנועה אחת ארוכה של התבוננות. אין כאן עלילה סוחפת, אין התרחשויות חיצוניות רבות, אבל יש עומס רגשי, תבוני, קיומי שמצטבר שורה אחר שורה. מה שנראה בתחילה כמו מונולוג עצבני של גבר נטוש, הופך בהדרגה למסמך אנושי חכם, כן, ובלתי מתפשר על החברה שמסביבו.

הקריאה הייתה לי לא קלה, לא בגלל סרבול או שפה גבוהה, אלא בגלל התחושה שהכול אמיתי מדי. שום דבר לא מוגזם, כל משפט מדוד, מדויק, יבש אפילו. אבל מתוך היובש הזה בוקע כאב חרישי, כזה שלא נסמך על דרמה אלא על עייפות מהעמדת פנים. עייפות ממוסדות הדת והמשפחה, מהפטריוטיות השקרית, מהתקינות החברתית שמתבררת ככיסוי לדחייה של כל מה ששונה, פרוע, חופשי או כן.

מה שבל עושה כאן זה יותר מסאטירה. הוא לא רק לועג לחברה שמרנית וצבועה, אלא מביא את קולו של מי שכבר הבין שאין לו מקום בה. האנס לא יוצא לקרב, לא מנסה לשנות דבר, לא נאחז באשליות. כל מה שנשאר לו הוא היכולת להתבונן ולדבר. ברגעים מסוימים אפילו הרגשתי שהוא מדבר אליי, לא כגיבור אלא כאדם שמוכן לוותר על כל הכבוד העצמי רק כדי שמישהו יקשיב באמת.

יש משהו כמעט בלתי נסבל באטימות שהוא פוגש. חברים מהעבר מתחמקים ממנו. אנשי דת מפגינים אטימות קרה. בני משפחה מבטלים אותו. ודווקא הוא, הליצן שאיבד את הקהל שלו, נשאר הקול הכי כן בסביבה. זו האירוניה שמחזיקה את כל הספר: ככל שהאיש הזה נראה שוליים, כך מתברר שהוא רואה את המרכז בצורה החדה ביותר.

בל לא נכנע לרגשנות. הוא לא מנסה לרכך את המציאות ולא מתפתה לקתרזיס. דווקא הבחירה לכתוב בגוף ראשון, בלי חיץ של מספר חיצוני, היא זו שהופכת את הקריאה לאינטימית כל כך. הדמות לא רק מדברת, היא פונה. היא נוכחת. היא לא מאפשרת לי לשכוח לרגע שמאחורי כל מערכת חברתית מסודרת, יכולים להישאר אנשים שאיש לא רואה, גם כשהם צועקים בלב שלם.

כשהגעתי לסוף הספר, לא חשתי סגירת מעגל. לא הייתה תחושת השלמה, ואפילו לא של הבנה מלאה. רק שתיקה כבדה. שקט מהסוג שמופיע רק אחרי שמישהו העז להגיד בקול רם את מה שכולם העדיפו לא לשמוע.

מעשה משעמם / אנטון צ'כוב
הוצאת עם עובד
130 עמודים
מרוסית: נילי מירסקי

את הסיפור הזה של צ'כוב קראתי לראשונה בתוך אוסף הסיפורים "פריחה שנתאחרה". בזמנו הוא לא תפס אותי במיוחד. אבל עכשיו, כשהוא יוצא כספר נפרד, התחברתי אליו באופן שונה לגמרי. בלי ההקשר של שאר הסיפורים, כשהוא ניצב לבדו, השקט המדויק שלו הופך לבלתי ניתן להתעלמות. הוא לא מבקש תשומת לב – אבל משיג אותה בכל מקרה.

למרות השם "מעשה משעמם", זה סיפור רחוק מאוד משעמום. צ'כוב עושה כאן בדיוק את מה שהוא מצטיין בו – בלי עלילה סוערת ובלי הפתעות גדולות. רק תודעה אחת, עייפה, מהורהרת, נבונה מדי ומרוחקת מדי מהחיים עצמם. הפרופסור ניקולאי סטפניץ', אדם מכובד, מצליח, מי שנחשב לאורים ותומים בתחומו, מגלה לפתע שכל מה שבנה סביבו לא מצליח להחזיק את חייו הפנימיים.

הוא חי בתוך עייפות שקטה, קהות חושים, ניכור כמעט מוחלט. אשתו ובתו לא באמת נוכחות בעולמו. היחידה שעדיין נוגעת בו היא קאטיה, בתו המאומצת, שחקנית צעירה וחיה, מלאה בפגיעות ובתשוקה – כל מה שהוא כבר איבד מזמן. הוא מצליח להבין אותה, אבל לא ללוות אותה. הוא יודע לאבחן, לא לחבק.

רוב הסיפור מתרחש בתוך ראשו. כמעט שלא קורה דבר בעולם החיצוני, אבל בפנים גואה קדרות מהסוג הכי אנושי. תחושת קיפאון, ריק, חוסר שייכות. זה לא סיפור על טרגדיה – אלא על התפוררות איטית, יומיומית, של טעם החיים. כשקאטיה מבקשת ממנו עזרה, מתבהרת הפואנטה: אי אפשר להחזיק חיים שלמים רק דרך הצלחה או תבונה. בלי חום, בלי קשר, בלי סקרנות – הכל קורס לאט.

הדבר המרשים אצל צ'כוב זה שלא צריך ממנו הרבה כדי לכאוב. אין פאתוס, אין מוסר השכל. רק עיניים חדות שמביטות באדם שנפרם מבפנים. והתרגום של נילי מירסקי מצליח לשמר את הקור הרגיש הזה בדיוק – בלי להתייפייף, בלי לייפות.

קראתי את הספר ביום אחד, אבל הוא נשאר איתי הרבה אחרי. הוא מציף שאלות מהסוג הכי פשוט והכי מטריד – מה נשאר מאיתנו כשאנחנו מפסיקים להרגיש. מתי הפכנו לדמויות ברזומה של עצמנו. וכמה מתוך החיים שלנו באמת שלנו.
עוד ספר נהדר בסדרת קלאסיכיס המצוינת של עם עובד.

לונג איילנד / קולם טויבין
הוצאת שוקן
259 עמודים
תרגום: עדינה קפלן

התחלתי לקרוא את הספר הזה בלי שקראתי קודם את "ברוקלין", הספר הקודם של טויבין. ידעתי משהו כללי על הסיפור, על בחורה אירית שעוברת לאמריקה, אבל לא הכרתי את הפרטים. מה שמפתיע זה שגם בלי הרקע הזה, הצלחתי להיכנס לסיפור בקלות. טויבין יודע לבנות דמויות בהדרגה, ואפילו מי שפוגש את אייליש בפעם הראשונה מרגיש די מהר שהוא מבין את עולמה.

הסיפור מתרחש בלונג איילנד. אייליש, בשנות הארבעים לחייה, חיה עם בעלה טוני ושני ילדיהם. הם מתגוררים בתוך קומפלקס משפחתי סגור שמאוכלס בעיקר בקרובים האיטלקים של טוני. אייליש היא האירית היחידה בסביבה, ומתנהלת בשולי הדינמיקה המשפחתית, שלמדה להסתדר איתה אבל לא באמת להרגיש שייכת אליה. המקום פועל לפי חוקים לא מדוברים של נאמנות שבטית, שמרנות, וסולידריות כפויה.

השגרה הזו מתערערת כשגבר זר דופק בדלת ומודיע לה שטוני בגד בה והכניס את אשתו של אותו גבר להיריון. הוא מוסר לה שבעת הלידה בכוונתו להניח את התינוק על מפתן ביתה, ולנתק מגע. אייליש, למרות הפגיעה, מוכנה לסלוח לבעלה, אבל מתנגדת בנחרצות לגדל ילד שאינו שלה. כשהיא מגלה שהמשפחה כבר החליטה בשמה לאמץ את הילד ולהכניסו למתחם, היא מחליטה לקחת צעד אחורה ולנסוע לביקור ממושך באירלנד, לרגל יום הולדתה השמונים של אמה.

אייליש לא בטוחה אם מדובר בביקור זמני או בתחילתו של שינוי חיים. כשברקע ההכנות לחגיגה, היא פוגשת מחדש את ג'ים פארל, אהובה לשעבר מהעיירה אניסקורתי, שמעולם לא ידע שהייתה נשואה. ג'ים עצמו מאורס, אך מוכן לנטוש הכל למענה. המפגש המחודש הזה מעורר מחדש שאלות ישנות שלא נסגרו, ומאלץ את אייליש לבחור בין שתי גרסאות של עצמה: זו שהייתה יכולה להיות, וזו שכבר הפכה להיות.

טויבין מצייר את אייליש כדמות שתמיד נמצאת בשוליים. גם בארצות הברית וגם באירלנד היא לעולם לא נטמעת לגמרי. תמיד קצת זרה, תמיד מישהי שהמבט שלה בא מבחוץ. הוא כותב על מהגרים, על אנשים שתלויים בין תרבויות, בין זיכרונות למה שקיים עכשיו, ומצליח להראות את המורכבות הזו בלי להכביד עליה.

הסגנון שלו מדויק ומאופק, לפעמים אפילו מדי. יש תחושת איטיות מסוימת שלא תמיד משרתת את העלילה. חלק מהדמויות כתובות היטב, בעיקר טוני וננסי, ארוסתו של ג'ים, שמצליחה להחזיק לבדה בית עם שלושה ילדים ולהילחם על חייה. לעומת זאת, דמותו של ג'ים מרגישה פחות אמינה. הוא משנה את עמדותיו במהירות, והמהפכים הרגשיים שהוא עובר לא תמיד משכנעים.

זה ספר מעניין, רגשי, אבל לא פסגה ספרותית. אפשר לקרוא אותו בלי להכיר את "ברוקלין", והעלילה עומדת היטב בפני עצמה. יש בו רגעים של התבוננות חדה, של שבר אישי ושל החלטות שנעשות מתוך עייפות, מתוך בדידות, מתוך ניסיון לשמור על איזון. יחד עם זאת, התחושה היא שהספר יכול היה ללכת עמוק יותר, ללטש את הדמויות המרכזיות, ולהעניק יותר בשר למערכות היחסים שנפרשות בו.

ובכל זאת, מדובר ברומן ששואל שאלות רלוונטיות לכל אחד. על בגידה ואמון, על בחירה בחיים למרות הכאב, על התנגשות בין מה שרצינו למה שקרה בפועל. גם אם הוא לא מושלם, הוא מצליח לעורר מחשבה ולהשאיר הדהוד אחריו.

כסף מהיטלר / רדקה דנמרקובה
הוצאת אפרסמון
271 עמודים
תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

לא מעט פעמים אני מתבונן על כריכות הספרים ובודק מעבר לעיצוב את המשמעות של הכריכות אל מול תוכן הספר וגם כן זה מאוד סקרן אותי.
התפוח על הכריכה נראה רגיל לגמרי בהתחלה. חצוי לשניים, בוהק ועסיסי. אבל אם מסתכלים מקרוב, רואים זבובים קטנים בתוכו. משהו בפנים כבר התקלקל. זה בדיוק מה שהספר הזה מראה לנו. מבחוץ נדמה שהכול חזר למסלול אחרי המלחמה. חיים חדשים, מדינה שמתפקדת. אבל מבפנים הזיכרון רקוב, היחס לאנשים לא השתנה, והאמת מוסתרת.

הספר המטלטל הזה מתחיל עם גיטה, נערה יהודייה בת שש עשרה שחוזרת אחרי השואה לכפר שבו נולדה. היא שרדה את המחנות, איבדה את כל משפחתה, ורוצה לחזור לביתה בעבר ולראות אם מישהו נשאר בחיים. אבל היא מגלה שהכפר לא רוצה בה. לא רואים בה יהודייה שעברה גיהינום, אלא גרמנייה. לא רואים בה נפגעת אלא מישהי שמפריעה להם. את הרכוש של המשפחה שלה כבר חילקו ביניהם. את הסיפור שלה אף אחד לא רוצה לשמוע. והיא, במקום להתחיל חיים חדשים, נאלצת להילחם על עצם הזכות שלה להתקיים.

בחלק הבא של הספר אנחנו עוברים לשנת 2005. גיטה כבר אישה מבוגרת. היא חוזרת לאותו כפר, עם מסמכים כדי לדרוש הכרה. היא רוצה להוכיח שהמשפחה שלה לא שיתפה פעולה עם הנאצים. שהיא עצמה לא שקרנית. שהיא ראויה לצדק. אבל גם הפעם האנשים סביבה מעדיפים שלא לדבר. הם לא רוצים לפתוח פצעים ישנים. הם לא מרגישים אשמים. חלקם אפילו זוכרים את אביה כעשיר גרמני, לא כיהודי שנרדף. בשבילם היא רק מסבכת את העניינים.
מה שחזק כל כך בספר הזה הוא שאין בו רוע מובהק. אין בו גזירות, אין מחנות, אין חיילים עם רובים. יש פקידים, שכנים, ראש כפר, משפטים ושיחות מנומסות. ובכל זאת יש תחושת רוע שלא נגמר. שקר שממשיך לחיות. עולם שלא למד כלום. לא מדובר באירועים קיצוניים אלא בשגרה יומיומית שבה לאף אחד לא אכפת.

גיטה עצמה לא מוצגת כדמות רכה. היא כועסת, עקשנית, לפעמים אפילו לא נעימה. אבל ככל שהקריאה מתקדמת, מבינים שאין לה דרך אחרת לשרוד מול מערכת שלא רוצה לשמוע אותה. כל מה שהיא עושה נועד כדי שלא ימחקו אותה. המאבק שלה, גם אם לא נעים לקרוא עליו, נוגע בדיוק בשאלה הגדולה שהספר מעלה. מי אחראי למה שקרה. מי מוכן להסתכל על עצמו. ומה קורה כשמישהי באה להזכיר את מה שכולם ניסו לשכוח.

הספר לא מספר על השואה עצמה. הוא עוסק במה שמגיע אחריה. הוא מראה איך חברה שנראית תקינה יכולה להמשיך לפגוע באותם אנשים, רק בדרכים אחרות. הוא מזכיר שאנטישמיות לא נעלמה אלא רק שינתה צורה. הוא מציב מראה לא רק לעבר אלא גם להווה. יש בו שאלות שממשיכות ללוות את הקורא גם אחרי סיום הקריאה. במיוחד עכשיו, כששיח של שנאה וצמצום זהויות חוזר להיות נוכח.

הכתיבה ישירה וחדה, לא מנסה לרכך או להנחם. התרגום של פאר פרידמן נאמן לרוח הזו, ומעביר את הקול של הסופרת באופן מדויק ובהיר. הוצאת אפרסמון בחרה שוב ספרות שלא מבקשת לרצות אלא לעורר. זה ספר שלא מבקש שיבינו אותו. הוא מבקש שיקשיבו לו.
אין בו סוף טוב. אין בו הקלה. אבל יש בו דיוק נדיר לגבי הדרך שבה זיכרון נוצר, איך כוח עובר מדור לדור, ואיך שתיקה יכולה להפוך לצורה של אלימות.