חתולה אורחת / טקשי היראידה
הוצאת כתר
149 עמודים
מיפנית: עינת קופר

לא צריך לאהוב חתולים כדי להתחבר לספר הזה – אבל זה בהחלט עוזר. אני, בכל אופן, אוהב חתולים. אוהב את הדרך שבה הם בוחרים בך – לא כי הם צריכים אותך, אלא כי הם רוצים להיות שם, לידך. באותה מידה של חופשיות, נגיעה והתרחקות, כתוב גם חתולה אורחת של טקשי היראידה – ספר שמתגנב אליך לאט, יושב לידך בשקט, ואז מתמסר.

הסיפור פשוט: זוג צעיר, משורר ואשתו, שוכרים בית בשכונת מגורים בטוקיו. הם עובדים מהבית, שותקים רוב הזמן, והימים נמתחים בין קפה לקפה. ואז מגיעה חתולה. לא שלהם – של השכנים. אבל היא בוחרת לבקר דווקא אצלם. לשהות. לצפות. לשהות עוד.

הספר הזה מתרחש במרווחים. בין משפט למשפט, בין צעד לצעד של החתולה, בין מבט אחד של הזוג לשני. זוהי ספרות יפנית במיטבה – כזו שמכבדת את השקט, את ההשהיה, את מה שלא נאמר. זה לא רומן של עלילה, אלא של אווירה. של נוכחות. החתולה – צ'יבי – הופכת לדמות מראה עבור הזוג, וכל מה שנאמר עליה הוא בעצם אמירה עליהם. על המתח שביניהם, על השגרה, על האובדן שאולי היה, ואולי עוד יבוא.

אני אוהב את הדרך שבה הספר הזה משתף פעולה עם מה שהתרבות היפנית יודעת היטב: שחתולים הם לא רק חיות מחמד, אלא סמלים – של מעבר, של חירות, של זמן. מה שלא זז מהר, אבל משתנה.

חתולה אורחת הוא ספר קטן במילים וגדול בתחושות. לא ספר דרמטי, לא סיפור אהבה – אבל כן תזכורת עדינה לכך שלפעמים דווקא מישהי שבאה רק לבקר, יכולה להשאיר אחריה שובל של הבנה חדשה.
כמו חתול. כמו שיר.
כמו זיכרון.

רווח של חמש / טלי כהן צדק
הוצאת שתים
223 עמודים

יש ספרים שנכתבים בתזמון נכון, ויש ספרים שנכתבים לפני הזמן – אבל כשהם יוצאים, המציאות משיגה אותם והופכת אותם לכמעט דוקומנטריים. רווח של חמש שייך לסוג השני. הוא פורסם לפני המלחמה של 7 באוקטובר, אבל נדמה שהוא נכתב על הרגע הזה ממש: הרגע שבו אם מסתכלת על הילד שלה, ורואה מולו את הצבא, את עזה, את האפשרות שהוא לא יחזור.

הספר עוקב אחר נתי, אם לשלושה ממושב בצפון, שבנה הבכור, עידו, מתקרב לגיוס. כשהיא מזהה דפוס של סבבי לחימה בעזה המתרחשים כל חמש שנים, היא מפתחת רעיון בלתי נתפס: לזרז את פרוץ הסבב הבא – כדי שייגמר עוד לפני שעידו ילבש מדים. מה שנשמע כמו פרנויה הזויה – מקבל לפתע קווים מאוד ריאליים.

כשהמדינה במצב מלחמה מתמשך, וההנהגה לא מספקת ביטחון, גם לא אשליה של ביטחון – האימה הזו כבר לא נראית קיצונית. כל אם בארץ הזו, בשקט של הלילה, שואלת את עצמה איפה הילד שלה, מתי הוא עונה, למה אין קליטה, והאם הוא יחזור. הספר הזה פשוט עושה עם זה צעד אחד קיצוני קדימה – אבל בלי ציניות ובלי פאתוס.

הכתיבה של כהן צדק פשוטה, דיבורית, לא מנסה להרשים. כל הספר בנוי כמונולוג פנימי של נתי, פונה לעידו, כמו מכתבים שלא יישלחו. זה לא סגנון שיתאים לכל אחד – לפעמים חסר קונפליקט חיצוני, לפעמים הרעיון קצת נמתח – אבל התחושה היא של אותנטיות גמורה. כאילו מישהו שפך בפניך את לבו, בלי עריכה.

וזו בדיוק הנקודה החזקה של הספר: לא המתח – אלא הכאב. לא השאלה מה היא תעשה – אלא מאיפה היא פועלת.

רווח של חמש הוא ספר שמפגיש אותנו עם שאלה אכזרית, אך הכרחית: עד כמה רחוק מותר ללכת כדי לשמור על מי שאתה אוהב? והאם אפשר לשפוט אמא שמרגישה שהמערכת הפקירה אותה, ושאין לה ברירה אלא לקחת את גורל בנה בידיה, גם אם המחיר הוא מחר מלחמה.

זו לא שאלה תיאורטית. זו שאלה יומיומית היום.

ספר קשה, בועט, לא תמיד נעים – אבל חשוב. מומלץ במיוחד עכשיו, כשכולנו חיים על הקצה, וכל אם בישראל הפכה בעצם לדמות בתוך הסיפור הזה.

2ב' האגדי / לישי טננבאום
ספרי ניב
262 עמודים

הספר 2ב' האגדי אינו רק ממואר אישי של מפקד טנק – הוא תיעוד חי ונושם של שבר, של אחיזה בקרקע בוערת, ושל אומץ אנושי במובנו הפשוט והכואב ביותר. לישי טננבאום, אזרח, בעל ואבא לשתי ילדות, התעורר ביום שבת, 7 באוקטובר, למציאות שלא ביקש. בתוך שעות, מצא את עצמו שוב על צריח הטנק, מפקד על צוות שנשלח אל לב התופת ברצועת עזה.

הספר, שנכתב מתוך ניסיון לאחות את הפצעים הפנימיים של הלוחם שחזר אך לא שב באמת, מציג סיפור נטול ליטוש. זה אינו ספר גבורה במובן הקלאסי, אלא תיאור ישיר, כמעט יבש לעיתים, של מה שקרה בטנק 2ב' – בין מטענים מתפוצצים, בין התחפרות בקרב מתמשך לבין שיחות קצרות על חיים, פחד, ואנשים שלא שבו.

טננבאום מצליח לזקק חוויות קשות לכדי פרוזה נגישה, אבל לא מתחנפת. הוא לא מחפש רחמים ולא מייצר מיתוס; הוא כותב כדי להבין. וכמו רבים מהלוחמים של 7.10, גם הוא ממשיך להילחם – רק שהפעם בשקט, בשעות הקטנות, מול זיכרונות שמסרבים לשתוק.

2ב' האגדי ראוי לקריאה לא רק כעדות אותנטית, אלא כחלון לעולמם של לוחמים שחצו את הקווים – לא רק הגיאוגרפיים, אלא גם הנפשיים. זה ספר על הגוף בשדה הקרב – אבל לא פחות על הנפש אחריו. על הטראומה שמתקתקת מתחת לפני השטח, על החיפוש אחרי משמעות, ועל הכוח הלא מובן מאליו לספר.

זה לא ספר שמרחמים עליו – זה ספר שמכבדים אותו. כי הוא נכתב בדם קר.

דרקולה / בראם סטוקר
הוצאת סלע מאיר
427 עמודים
תרגום: אורי רדלר

לפעמים ספר תופס אותך לא דרך הדלת הראשית אלא מהחריץ שמתחת. לא כי הוא שואב אותך — אלא להפך, כי הוא דוחף אותך החוצה, אבל אתה חוזר, שוב ושוב, כמו נמשך באיזה מגנט חלש, עיקש, אל תוך האפלה שלו.
כך הייתה הקריאה שלי ב"דרקולה" — קריאה איטית, מקוטעת, מלווה בהפסקות מרובות, לפעמים של ימים שלמים ואף יותר מכך. ועדיין, למרות הכול — ואולי בגלל — הסיפור החזיק אותי כמו ציפורן חדה בעורף.

מדובר ביצירה מכוננת, לא פחות, של ספרות האימה, שהשפעתה ניכרת עד היום כמעט בכל תיאור קולנועי או ספרותי של ערפדים. אבל הקריאה ב"דרקולה" של בראם סטוקר, במיוחד במהדורה החדשה והמהודקת של סלע מאיר בתרגומו של אורי רדלר ז"ל, אינה פשוטה כלל. לא רק בגלל אורך הספר או השפה הגותית–ארכאית, אלא בעיקר בשל הבחירה הסגנונית לספר את הכל דרך מכתבים, יומנים, קטעי עיתונות ודיווחים — אמצעי שמרחיק את הקורא מהדמויות אבל בו זמנית חושף אותן באופן אינטימי כמעט מציצני.

הסיפור מתחיל במסעו של ג'ונתן הארקר, עורך דין צעיר, אל טירתו של הרוזן דרקולה בטרנסילבניה — נסיעה שמיד מקבלת נופך מטריד, כמעט מסויט. כל פרט קטן — הדממה, האור המועט, מבטי האיכרים — לובש משמעות מרמזת, קודרת.
כשהרוזן מופיע, השעון נעצר. יש משהו בדמות הזו, באיפוק שלה, בחיוך הדקיק, שגורם לך כקורא להרגיש שאתה נוגע במה שאסור.

ומכאן העלילה מתפזרת ללונדון, לניסיונות החקירה, לגיבורים שמנסים להבין מול מה הם עומדים. יש כאן מסע מרובה דמויות — מינה וג'ונתן, לוסי, ד"ר סיוורד, פרופסור ואן הלסינג — כולם יחד יוצרים רשת של קולות ונקודות מבט, בלי קול מספר עליון. והבחירה הזו, על אף שהיא מאטה את הקצב ודורשת ריכוז לא קטן, מצליחה לשמר את תחושת הערפל. אנחנו לא יודעים יותר ממה שהדמויות יודעות. אין אמת מוחלטת. רק פחד.

מה שמהדהד לאורך הספר הוא לא רק האימה עצמה — אלא המאבק. המאבק בין החושך לאור, בין עולם ישן שמסרב למות לבין אנגליה הוויקטוריאנית עם רכבותיה, רופאיה ומכשיר ההקלטה שלה. המאבק הזה מתרחש גם בגוף, גם בנפש. לוסי, למשל, נקרעת בין שני עולמות. דרקולה לא רק שותה דם — הוא מדביק, משחית, מטמא.

הקריאה בתרגומו של אורי רדלר מחזירה אותך לנשימה של סוף המאה ה-19. הוא לא מפחד לשמר את הלשון הגבוהה, את המבנים התחביריים הכבדים. לפעמים זה עייף אותי, לא אשקר. אבל יש בזה גם יופי — תחושת טקסטורה, עומק, נאמנות לרוח התקופה. רדלר גם הוסיף הערות שוליים מועילות מאוד, שעוזרות לקורא להבין הקשרים תרבותיים והיסטוריים בלי להרגיש שהוא טובע.

ובסוף, כשהמסע אל הלב של דרקולה מגיע לשיאו, כשדמויות קורסות תחת עייפות, ספק, קנאה, כאב — אתה מרגיש שאתה גם שם. לא מהופנט, לא נשאב. פשוט מלווה.

"דרקולה" הוא לא ספר שצריך לקרוא ברצף אחד. הוא דורש סבלנות, ויתור על הרגלי צריכה מהירים. אבל הוא משלם בריבית.
לא בזכות הפחד — אלא בזכות האופן שבו הוא מציב אותך מול הפחד. לא צורח — לוחש. לא רודף — מזמין.
ובזמן שאתה מחפש בו את הסכין, אתה מגלה שהוא שם מראה.

הספר שבעין הסערה / רות אוזקי
הוצאת עם עובד
565 עמודים
מאנגלית: שירי שפירא

זהו הספר הראשון שאני קורא מאת רות אוזקי, ואני מודה שצללתי אליו בלי ציפיות מוקדמות. אבל ככל שהתקדמתי, מצאתי את עצמי מהופנט – לא בגלל עלילה רועמת או טוויסטים מרעישים, אלא בזכות העומק השקט שלה, היכולת לגעת בנושאים רגישים בצורה רגישה ומלאת חמלה, והעושר הסגנוני שמאפשר לך לשהות עוד ועוד בתוך השורות.

זה ספר על התמודדות עם אבל, אבל לא במובן הפסיכולוגיסטי השחוק. גיבורו, בני הוא נער מתבגר שאיבד את אביו – מוזיקאי ג’אז מתוסכל שמצא את סופו מתחת לגלגלי משאית – ונשאר בבית עם אם שמאבדת אחיזה במציאות. בני מתחיל לשמוע קולות. לא קולות של רוחות רפאים, אלא קולות של חפצים. הקולות אינם מיסטיים דווקא, אלא שיקוף של כאוס פנימי: החפצים מדברים, מתווכחים, מתלוננים, זועקים. ובני לא מצליח לסתום את רעש העולם.

אוזקי לא כופה על הקורא פרשנות ברורה: האם מדובר באירוע נפשי? בריאליזם קסום? באלגוריה על עומס החיים המודרני? כל האפשרויות מונחות זו לצד זו. אבל ברור שהספר הזה לא עוסק רק בקולות אלא בהקשבה – הקשבה אמיתית, נדירה, לדברים שנדחקים לשוליים: לאבל, לחפצים, לילדים שנשכחו, לאמהות מתמוטטות, לספרים שמבקשים שיקראו בהם לא כדי לברוח מהמציאות אלא כדי לפגוש בה פנים אל פנים.

לצד הקול הייחודי של בני, נמצא קולו של הספר עצמו, שמדבר איתו – ולעיתים אפילו מתווכח איתו. הבחירה להפוך את הספר לדמות מספרת היא אולי אחת המחוות המטא-ספרותיות הכי נועזות ומרגשות שקראתי לאחרונה. היא מעצימה את החוויה של הקריאה כסוג של שיחה – לא רק בין הקורא לדמויות, אלא בין האדם למה שהוא בוחר להכניס לעולמו: טקסטים, זיכרונות, חפצים, שברי שיחות.

הכתיבה של אוזקי עשירה אבל לא מתייפייפת, שופעת תובנות בלי להתחכם. היא יודעת לבנות עולם שבו כל שבר, כל פריט נטוש, כל משפט של ילד שמתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, הופך למשהו שיש להקשיב לו. הספר מדבר גם על אגרנות, על הצטברות בלתי נסבלת של חפצים וזיכרונות – אבל הוא עושה זאת מתוך חמלה, לא מתוך שיפוט. ואולי זו המתנה הגדולה שלו: הוא מבקש מהקורא לשהות עם אי-הנוחות, לא לדלג עליה.

למרות אורכו, הספר לא הרגיש כבד. להיפך – כל פרק בו הוא כמו שכבה נוספת שנחשפת, עוד תנועה בתוך הנפש הסוערת של ילד שמנסה להבין למה העולם לא שותק לרגע.

אחרי הקריאה, נשארתי עם מחשבה פשוטה אך עמוקה: כמה מעט אנחנו מקשיבים. וכמה קשה, אבל גם חיוני, ללמוד לשמוע – לא רק את מה שנעים לנו, אלא את מה שמבקש את תשומת הלב שלנו כבר הרבה זמן.

הר בקופסת זכוכית / אריאל שינקין
הוצאת אפיק – סדרת חרטום
170 עמודים

זהו הספר השני שאני קורא מתוך סדרת "חרטום" של אפיק, ויש משהו בסדרה הזו – באסתטיקה, באורך המדויק, באיזון בין פיוט לסיפור – שמצליח לגעת בי. הר בקופסת זכוכית של אריאל שינקין לא דומה לספר הקודם שקראתי מהסדרה, ובכל זאת נשמרת בו אותה תחושת חיפוש אחר שפה. לא רק שפה ספרותית – אלא שפה פנימית, רגשית, שפה של שייכות.

הספר מורכב מסיפורים קצרים, חלקם כמעט לא סיפורים אלא מראות – רגעים קטנים של בדידות, זרות, געגוע – וכולם שזורים בחוויה של מהגר. זה לא ספר שמתאר עלילה דרמטית של הגירה. לא עוני, לא טראומה, לא דרמות של קליטה. שינקין כותב אחרת. הוא כותב את המעברים הקטנים, את הנתק שבין המבט פנימה לבין מה שהעולם רואה מבחוץ, את התחושה שאתה תמיד קצת מחוץ לפריים – אפילו כשאתה באמצע החדר.

הדמויות שלו – ויש תחושה שהן תמיד קרובות מאוד אליו – נעות בין שני עולמות: גאורגיה של הילדות, שהיא גם חמה וגם חסרת מנוחה, לבין ישראל של ההווה, שהיא יותר קרקע אבל גם יותר קיר. שתי הזהויות מתנגשות ומתערבבות – לא בצורה מופגנת, אלא בנגיעות. בפרטים. במילים בגאורגית שמופיעות בלי תרגום, בצלילים, בזיכרונות מאוכל, ברחובות עם שמות מוכרים-זרים. לפעמים נדמה ששינקין לא מנסה לגשר על הפער, אלא פשוט לחיות בו.

הקריאה בספר גרמה לי לחשוב הרבה על שאלות של שייכות. לאו דווקא על הגירה – גם על שייכות לתוך החיים שלך, לתוך הזיכרונות שלך, לתוך שפה שאף פעם לא הרגשת שהיא ממש שלך. משהו במינוריות של שינקין, באופן שבו הוא שותל תמונה, דיאלוג, מחווה אחת קטנה – מצליח לייצר עומק רגשי בלי להכריז עליו.

זה ספר שצריך להאט מולו. להקשיב לו. לפעמים הוא כמעט חולף לידך בלי שתשמע, אבל אם תתן לו להיכנס – תרגיש איך הוא מתיישב עמוק בפנים, כמו הר קטן, שקט, בקופסה.

מומלץ מאוד.

התמונה הקטנה / דרור משעני
ידיעות ספרים ואחוזת בית, 2025
150 עמודים

זה הספר הראשון של דרור משעני שאני קורא. כן, אני יודע – הוא כבר מזמן לא שם חדש, ולמי שקורא מותחנים ישראליים, שמו מוכר היטב. אבל דווקא התמונה הקטנה, ספר שהוא לא רומן אלא יומן, לא מתח אלא מסמך אישי־פוליטי־רגשי – הוא זה שמשך אותי אל כתיבתו. אולי בגלל שהוא נכתב בזמן אמת, אולי בגלל שהוא מנסה להחזיק מורכבות במקום שכולם רוצים פשטות.

זה יומן שמתחיל בטולוז, ימים ספורים לפני 7 באוקטובר. משעני, עם אשתו ומשפחתו לצורך קידום ספריו. ואז – החדשות, החזרה החפוזה לארץ, ובחודשים שלאחר מכן – חיים בתוך מלחמה. אבל בניגוד למה שאפשר היה לצפות – אין כאן גבורה, אין כאן ססמאות, וגם לא איזו התפרקות דרמטית. יש כאן אבא שמנסה להסביר לילד למה יש אזעקות. סופר שמנסה להבין איך כותבים כשכל מילה מרגישה מיותרת. אזרח שמנסה להאמין במוסר בתוך כאוס.

הכוח של הספר נמצא דווקא בצניעות שלו. הוא לא "מתיימר" להיות קול לדור או ניתוח פוליטי חכם מהרגיל – אבל הוא כן משרטט בקווים עדינים את המתח התמידי בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שאנחנו מסוגלים להגיד בקול. בין חיי המשפחה לבין התמוטטות הסדר הציבורי. בין הכתיבה לבין חוסר האונים.

והאומץ האמיתי כאן – לפחות בעיניי – הוא לאו דווקא בעמדות הפוליטיות שהספר מציג, שבחלקן מעוררות מחלוקת: חמלה לתושבי עזה, ביקורת על פעולות ישראל, הבנה מורכבת של הטרגדיה הפלסטינית־יהודית. האומץ הוא בלהשאיר הרבה מקומות פתוחים. בלא להתיימר לדעת. בלהגיד "אני פוחד", "אני לא יודע", "אני משתדל להיות בן אדם".

יש בספר הזה רגעים שבהם הרגשתי שהוא כמעט לא ספרותי – שהוא מדי יומיומי, מדי פשוט. אבל אולי זה חלק מהעניין. התמונה הקטנה לא רוצה להרשים. הוא רוצה לדייק. לתת מקום. להזכיר לנו שכל עוד אנחנו מסוגלים לשאול שאלות – גם כשאין להן תשובות – אולי עוד לא איבדנו הכל.

משעני כותב ביושר, לעיתים ביובש, לפעמים בחמלה, לפעמים בכעס. זו לא כתיבה ש"מסחררת", אבל היא נטועה עמוק בקרקע. וזה, אולי, מה שהכי נזקק לו עכשיו.

מומלץ למי שמוכן להניח לרגע את העלילה בצד, ולהתבונן פנימה – בעיניים פקוחות.

המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד / רוברט לואי סטיבנסון
הוצאת עם עובד
140 עמודים
תרגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר: בתיה גור

סדרת "קלאסי כיס" של הוצאת עם עובד היא מתנה נהדרת לאוהבי ספרות: פורמט מוקפד, עיצוב מרהיב, תרגום איכותי ובחירה מדויקת של יצירות שהזמן רק מוסיף להן עומק. יש משהו כמעט טקסי בפתיחת הספרים האלה — כאילו הספרות העולמית מצטמצמת לכיס, ונפתחת מחדש מתוך ענווה ויוקרה גם יחד. בחרתי להתחיל עם הספר הקלאסי של רוברט לואי סטיבנסון ולא התאכזבתי.

הנובלה הגותית הקצרה הזאת, שפורסמה לראשונה ב-1886, מלווה את עורך-הדין מר אטרסון שמתחיל לחשוד כי חברו הטוב, ד"ר ג'קיל, סחוף בתוך קשר מסוכן עם אדם אפל וחמקמק בשם מר הייד. ככל שהעלילה מתקדמת, הסיפור הופך למותחן פסיכולוגי שמטשטש גבולות בין מוסר לרוע, בין זהות אחת לשנייה — ולבסוף מתגלה כסיפור על פיצול נפש עמוק.

מבחינתה של הספרות הגותית, המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד הוא ציון דרך. סטיבנסון לוקח את יסודות הז'אנר — ערפל לונדוני, רחובות אפלים, דמויות כפולות, חשש מהלא-ידוע — ומשלב בהם תובנות פילוסופיות שנוגעות לליבה של הנפש האנושית. זהו לא רק סיפור על מפלצת, אלא על המפלצת שבתוך כל אחד מאיתנו. הבחירה של ג'קיל להמציא שיקוי שמשחרר ממנו את הייד מבטאת פנטזיה מוכרת: להשתחרר מהרסן המוסרי בלי לשלם את המחיר. אלא שהניסוי הזה, כמובן, משתבש – לא בגלל השיקוי, אלא בגלל מה שהוא חושף.

במובן הזה, הסיפור הפך לאחת מהאלגוריות החשובות ביותר של התרבות המודרנית: על הדואליות שבאדם, על הסכנה שבהכחשת הצדדים האפלים שלנו, ועל הקו הדק שמפריד בין צדיק לפושע. הייד אינו "האחר" של ג'קיל — הוא ג'קיל עצמו, בלי מסכות. וזו אולי התובנה המטלטלת ביותר שהספר מציע.

בזכות שפתו המדויקת, קצבו הדינמי והעומק המוסרי שלו, המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד הוא ספר שנשאר איתך הרבה אחרי הסיום. לקרוא אותו שוב במהדורת הכיס של עם עובד — זו הזדמנות להיזכר כמה ספרות יכולה להיות פשוטה אך מצמררת, קטנה בגודלה אך עצומה במשקלה.

אחרית הדבר המרתקת של בתיה גור עוזרת להבין את עומק היצירה, את המחבר ואיך הוא הגיע לכתיבת היצירה הקלאסית הזו.
מומלץ.

חוכמת הבבושקה / רוביק רוזנטל, בוריס זיידמן
הוצאת פתגם
197 עמודים

אני אמנם לא רוסי אבל הילדים שלי חצי בלארוסים ובמשך 15 שנה ביליתי את רוב זמני מוקף במשפחתה הרוסית של אם ילדי

ייתכן מאוד שחלק מאמרות הכנף בספר והפתגמים הנפלאים שנמצאים פה אני שמעתי כי חלק מהן שגורים בפי הרוסים הותיקים באופן טבעי.

אבל מכיוון שרובם נאמרו ברוסית לא הבנתי סביר להניח.
מה שכן הפולקלור, השפה, האוכל, התרבות, האמונות התפלות, תפיסת העולם לגבי מערכות יחסים, בעלי חיים, פילוסופיה, ועוד ועוד את זה חוויתי בהחלט.

הספר הזה מעבר לאריזה היפה, לגרפיקה המושקעת ולרעיון היפה הוא אוצר מילולי של תרבות שלמה שלא מוכרת לנו הישראלים הלא רוסים אבל כל כך כיף להכיר אותה ורוביק רוזנטל יחד עם בוריז זיידמן מנגישים לנו את התרבות הזו על פתגמיה, אמירותיה וחוכמתה.

הספר המקסים הזה מחולק ל23 פרקים כשכל פרק עוסק בתחום אחר ומשקף יסודות של ההווי הרוסי מבעלי חיים, התנהגות ותרבות, אוכל, היחס לזקנים וצעירים, דת ואמונה ועוד ועוד. בכל פרק יש פתגמים ואמרות כתובים ברוסית ומתורגמים לעברית והקדמה והסבר.

הכל צבעוני, עשיר וחי מאוד. ספר שכיף לצלול לתוכו ולהנות ממנו וגם ללמוד על התרבות העשירה הזו.

דבר נוסף שמעניין בספר הזה הוא שכל האיורים בו נעשו בבינה מלאכותית וזה מעניין. האיורים מושקעים מאוד, מלאי חיים, משקפים את התרבות הרוסית ומסוגננים באופן מיוחד.

יופי של ספר ויופי של אריזה שכיף להחזיק אותה בספריה הביתית.

מניפסטים / פרננדו פסואה
הוצאת הבה להבא
202 עמודים
תרגם מפורטוגזית, צרפתית ואנגלית: ארז וולק

יש ספרים שאתה קורא כדי להבין. יש ספרים שאתה קורא כדי להרגיש. ויש ספרים שאתה קורא כדי להתבלבל. מניפסטים של פרננדו פסואה הוא מהסוג השלישי — וככל שאתה נאבק יותר למצוא בו פשר, כך אתה מתקרב יותר למה שכנראה היה לב הספר: לפקפק בעצם הצורך בפשר.

אני מעריץ את פסואה, ממש מעריץ. הוא המשורר האהוב עלי ואחד האנשים הכי מוכשרים ומאתגרים ספרותית שהחזיקו עט ביד.
וזה לדעתי אחד הספרים שהכי היה קשה להתייחס ולכתוב עליהם.

זו לא קריאה נעימה. היא מאתגרת, מתסכלת לפרקים, ולעיתים אפילו מרגישה כמו טריק אינטלקטואלי שאתה לא בטוח אם להשתחוות בפניו או לזרוק אותו מהחלון. אבל היא כן תופסת אותך, אוחזת לך במחשבה כמו מישהו שתפס לך את הכתף ברחוב ושואל: "תגיד, אתה באמת מאמין במה שאתה חושב?"

פסואה, הגאון הפורטוגלי שכתב בזהויות בדויות, נוכח ונעדר בספר הזה בו-זמנית. אין פה קול אחד. אין דרך אחת. כל מניפסט הוא כמו גפרור שנדלק ונכבה תוך רגע, אבל משאיר אחריו עשן צורב. הוא שואל שאלות על משמעות, על שפה, על עצם הקיום. לפעמים ברצינות תהומית, לפעמים באירוניה ברורה, לפעמים בתימהון אינפנטילי כמעט.

המשפט על הכריכה — "למילה מצי אות אין משמעות" — הוא אנטי-מניפסט בפני עצמו. הוא שיבוש מכוון שמחזיר אותנו לשאלה מהי מילה, מהי משמעות, ואיך נבנית מציאות דרך סימנים מקריים כמעט. ובמובן הזה, הקריאה בספר דומה לקריאה בשפה שאיננה שלך: אתה מזהה מילים, מבין קווים כלליים, אבל מרגיש שיש משהו שנשאר תמיד חמקמק.

אין כאן עלילה. אין כאן "מה המסר של הספר". גם כשפסואה מצהיר משהו — הוא מיד מערער עליו בהמשך. זוהי כתיבה שמסרבת להתייצב, שבונה בית רק כדי להפיל אותו. ואם אתה רגיל לספרים עם התחלה, אמצע וסוף, אתה תרגיש תלוש. אבל אם אתה פתוח לאי-וודאות, לזרם תודעה אינטלקטואלי שלא מפחד להפר את עצמו — תמצא כאן קרקע פורייה לשאלות הכי עמוקות שלך על עצמך.

זה לא ספר שניתן "לסיים". זה ספר שחוזרים אליו, כמו לחלום שחוזר שוב ושוב בלילה, עם וריאציות קלות אך משמעותיות. כל פעם קוראים בו אחרת, כי כל פעם אתה מישהו אחר.

ולמרות האינטלקטואליות, יש פה גם כאב. געגוע לאמת. ניסיון נואש להיאחז במילים גם כשהן בוגדות בך. זו כתיבה של אדם שלא מפחד לגעת בטירוף, בפיצול, בריק. ובכך – דווקא בכך – יש בה יופי מוזר, חריג, בלתי ניתן לתרגום.

לא כל אחד יתחבר לספר הזה. זה לא ספר "טוב" במובן הרגיל. אבל הוא כן אחד מאותם טקסטים נדירים שבזמן שאתה קורא אותם, אתה לא מרגיש נוח בתוך העור שלך. וזה, מבחינתי, הישג ספרותי לא פחות ממרשים.