קטעים מתוך חומר החיים / יצחק לבני
הוצאת נ.ב. ספרים
158 עמודים
אחרית דבר: אלאונורה לב
האמת שאני עדיין לא החלטתי אם אני אוהב את הספר הזה או לא.
אני כן יכול לומר שיצחק לבני ריתק אותי.
יש כאן יצירה לא גמורה ואולי לעולם לא תהיה גמורה ועם זאת כל כך הרבה עומק וסקרנות יש בטקסטים של לבני.
יש כאן סוג של מפעל חיים כמו שאלאונורה לב כותבת באחרית הדבר שלה בספר הזה ואני מסכים איתה.
זה טקסט שאצטרך לחזור אליו יותר מקריאה אחת נוספת כדי להתעמק בכתיבה היפה והעמוקה של לבני.
יש כאן שילוב של כמה של כתיבה ביוגרפית וסיפור חיים וכתיבה הגותית מאוד מעניינת של לבני.
יש כאן תחושה מצד אחד של חוסר סדר היררכי בחיבור של הטקסטים אבל זה מצא חן בעיני.
זה מצא חן בעיני כי כל קטע עומד כיצירה עצמאית עמוקה ומעלה הרהורים ומחשבות.
לבני כותב נפלא, הוא כותב נפלא ויוצר אצל הקורא שהקריאה הראשונה ממש לא מספקת.
זה ספר שדורש ריכוז מהקורא ומצד שני אלו קטעים קצרים שמספרים לנו על אדם, על אדם ששמו יצחק לבני.
כמה קטעים בספר הזה פשוט מצוינים.
התחברתי במיוחד לקטע שבו לבני מספר על המפגש של אביו בשירותים בבית ברנר ליד המשתנות  עם בן גוריון שבו בן גוריון שחרר נפיחה. קטע זה שיעשע אותי מאוד.
קטע נהדר ועמוק נוסף היה קטע שהוא קרא לו "משל השועלים"
על  שועל שחי בשבי על מנת שיוכלו להרוג אותו ולקחת את פרוותו אך כשניתנה לו האפשרות לברוח מהשבי על ידי אנשים שפרצו לחווה ושיחררו את החיות בחר השועל לחזור לשבי, המקום היחידי שהכיר. המקום הבטוח ששם הוא בסופו של דבר ימות מוות אכזרי עבור פרוותו.
טקסט שכתוב כמו אוסף מחשבות לא מאורגנות, תחושה שמחשבותיו יוצאות החוצה אל הדבר כאילו לספר לנו משהו, להעביר לנו מסר.
רוב הקטעים של לבני מאוד אישיים ועם זאת החיבור כך נראה לי אוניברסאלי.
כל אחד ימצא משהו שהוא מזדהה איתו בספר זה.
אני מודה שיצאתי מבולבל מקריאתו בערך כמו הסקירה הלא מאורגנת הזו.
כי יקח לי קריאה נוספת כדי לעכל את היצירה הלא שלמה הזו.
אם אתם שואלים אותי כקורא אני הייתי מעדיף לראות את הספר הזה כפרקים מטור באיזה מגזין או עיתון בסוף השבוע מאשר להוציא אותו כספר לא שלם.
אבל החליטו להוציא אותו ואני חושב שיש כאן חומר איכותי ומרתק והייתי צמא לעוד דברים שלבני כותב כי לכתוב הוא יודע.
בזה אין לי ספק.
אהבתי מאוד את אחרית הדבר של אלאונורה לב.
מעניין, מרתק, וכתוב היטב.
נותן ערך מוסף לספר ועוזר להבין אותו טיפה יותר ולמקד את הקורא.
בסך הכל ספר מרתק, עמוק מאוד  ולטעמי לא מספיק מסחרי אבל אין לי ספק שאחזור אליו כי הוא סקרן אותי ולא הבנתי אותו עד הסוף.
עצם זה שאני רוצה לחזור אליו ולקרוא בו שוב זה כבר הישג.

הוצאת פרדס
334 עמודים
גילוי נאות, לפני שהתחלתי לסקור ספרים אני קראתי כמעט רק ספרות מתורגמת ומעט מאוד ספרות עברית.
מאז שהתחלתי לסקור ספרים גיליתי מה הפסדתי, עולם הפסרות הישראלי שוקק

חיים, מגוון מאוד ובעל איכויות רבות.
אני גם שמח שהתוודעתי להוצאת הספרים פרדס שדואגת להביא לנו ספרות מקור איכותית מאוד ונותנת במה לסופרים צעירים או סופרים בראשית דרכם.
הספר "איש ללא בית" של ליאת לידה סנדומיר הוא בדיוק מסוג הספרים האלו.
זהו ספר טוב מאוד, מרגש מאוד וכתוב היטב בעיני.
הוא נוגע בחיטוט שלנו בעבר בבדיקת הזהות המחודשת שלנו ובהתמודדות עם זכרונות כואבים ופצעים שלא הגלידו.
ליבי היא רקדנית צעירה ילידת גרמניה שבמהלך שהותה המחודשת בגרמניה עוזרת לבחור בשם גור לחפש אחר חברו הטוב זוהר שנעלם בנסיבות מסתוריות.
החיפוש אחר זוהר הופך למסע אישי אחר עברה שלה ואחר עבר משפחתה בגרמניה.
במהלך מסע החיפושים היחסים בין ליבי וגור מתחזקים והופכים לרומן סוער.
ליבי התייתמה מאביה בגיל צעיר והיא מתחילה לנסות ולהבין עליו קצת יותר.
במהלך החיפושים ליבי מגיעה לאינגה המטפלת האהובה של ליבי בילדותה.
החזרה למקום הטעון כל כך כמו גרמניה של שעדיין נושאת בתוכה את תקופת מלחמת העולם השניה ומשפיעה גם גם ילידי גרמניה והדורות הבאים ניכרים היטב אצל ליבי והסערות שמתחוללות בתוכה.
ליבי נחושה להבין איזה סודות אביה הסתיר ממנה ומה עלה בגורלו.
הספר עצמו עמוק מאוד ומפתיע באיכותו, אחד הדברים שמקלים על הקריאה הם הפרקים הקצרים שנעים בין העבר להווה ויוצרים ציפייה להמשך .
זהו ספר מרתק שלא נותן מנוח , מעניין וטעון רגשית ואני אישית התחברתי מאוד לדמותה הנסערת של ליבי.
אני חייב אבל לציין את העובדה שהסופרת ניסתה ליצור אותנטיות על ידי שילוב מילים בשפה הגרמנית אבל לי אישית זה קצת הפריע לשטף הקריאה ואני לא בטוח כמה זה היה נחוץ.
היה אפשר בהחלט להסתדר בלי זה.
אני חושב שאיש ללא בית הוא הדוגמא הכי טובה ליצירה מקורית שחשוב מאוד להיות מודע אליה, חשוב לצרוך אותה וחשוב לעודד סופרים בתחילת דרכם להמשיך ליצור ולכתוב ולהתפרנס מכתיבה.
ספר מצד אחד מאוד אישי ומצד שני יש בו משהו מאוד קולקטיבי ונוגע להרבה מאיתנו שחווים את תקופת השואה דרך הסיפורים המשפחתיים ודרך הטראומות והכאבים של מי שהיה שם וחווה זאת.
מומלץ בחום.

משהו שרציתי לספר לך / אליס מונרו
הוצאת מחברות לספרות
256 עמודים
מאנגלית: אורטל אריכה
אליס מונרו היא מהסופרות האהובות עלי, זה הספר השלישי שלה שאני קורא והיא כותבת הסיפורים הקצרים הכי טובה שקראתי.
אני לא יכול להסביר לחלוטין את סוד הקסם שלה בעיני כי היא נוגעת לפחות לי במקומות הכי עמוקים וגורמת לי להתעסק עם הסיפורים שלה הרבה זמן אחרי קריאתם.
סיפוריה לא קלים לקריאה, בכלל לא.
לעיתים נדרשת קריאה שניה ושלישית כדי להבין את הסיפור, באמת להבין אותו.
בניגוד להרבה סופרים שעוסקים בסיפור הקצר אצלה אני מרגיש שאם אני עוזב סיפור באמצע והולך לעשות משהו אחר ואז חוזר אליו אני צריך לחזור לתחילת הסיפור כדי להבין מה קרה.
הסיפורים שלה עוסקים באופי האדם, ברובם קורא משהו שמשנה את מהלך העניינים שגורם לשינוי בחייו של הדמות הראשית, משהו שאתה לא מצפה לו בהתחלה ומגלה תוך כדי קריאה.
זו סופרת שאין לה סיפורים רעים,בכולם יש משהו לא מפוענח עד הסוף, וזה מעסיק את הקורא, במקרה זה אני במחשבות על הדמות גם הרבה אחרי סיום הקריאה.
רוב הדמויות הראשיות בספר זה הן נשים בדומה ובשונה מספרה המצוין "בריחה"
בספר הזה יש הרבה התעסקות עם זכרונות וההשלכות של דברים שקרו להם בעבר על ההווה והעתיד.
חשבתי עם אכנס לעומק הסיפורים בסקירה זו ואמרתי שאני עלול לעשות עוול לסיפורים הכל כך עמוקים ומיוחדים של מונרו ומי שקרא כבר ספר שלה בוודאי יודע על מה אני מדבר.
מה גם שאם אציין סיפור אחד שמצא חן בעיני ונגע בי אישית הוא לאו דווקא יעשה את אותו אפקט על קורא אחר.
אני כן בקצרה אציין כמה סיפורים שנגעו בי מאוד רק דרך ציון שמם ומבלי לתאר את תכנם כי תיאור קר וקצר של הסיפורים האלו רק יעשה להם עוול.
"משהו שרציתי לספר לך", "איך פגשתי את בעלי", "תגידי לי כן או לא", "הסירה"
כשאתה קורא את סיפוריה את בהחלט מבין למה היא קיבלה את פרס נובל לספרות.
היכולת להכניס חיים שלמים וכל כך הרבה עומק ורגש בסיפור קצר הוא משהו שלא נתקלתי בו אצל כותבי סיפורים קצרים אחרים כמעט בכלל.
אליס מונרו היא בהחלט אמנית דגולה שמלטפת לך את הרגש ומפעילה לך כקורא את השכל.
אני מצטער אם הסקירה הזו קצת מבולבלת ולא ממוקדת אבל אני מרגיש נכון לתאר לכם את השפעת הסיפורים של אליס מונרו עלי מאשר לתאר לכם את הסיפורים עצמם.
אני חושב שהכי נכון עבורכם הוא ללכת לחנות הספרים הקרובה ולרכוש לכם את אחד מספריה.
להקדיש לו ערב מבלי הפרעות ופשוט להתמסר לעומק הסיפורים והחיים השלמים שמקיפים אותם.
אליס מונרו היא סופרת ייחודית וכך גם ספריה.

זכרונותיו של דון ז'ואן צעיר / גיום אפולינר
הוצאת אסטרולוג
109 עמודים
תרגום: אבי דויטש
זהו הספר השני בסדרת "חור המנעול" של הוצאת אסטרולוג שמביא לנו נובלות אירוטיות קלסיות.
הפעם התכבדנו בספר אירוטי של המשורר הצרפתי גיום אפולינר.
בכריכה האחורית כתוב שאפולינר הקדיש את הספר הזה לחברו הטוב הצייר פאבלו פיקאסו והראשונים שקראו את הספר היו הנרי רוסו, מארק שאגאל, קוקטו וגרטרוד שטיין.
בשנים האחרונות החנויות מוצפות בספרים אירוטיים זולים לא מתוחכמים ולא מספיק נועזים שנחטפים כמו לחמניות מהחנויות של הרשתות הגדולות והספר של  אפולינר הוא בדיוק ההיפך.
הוא ספר אירוטי נועז מאוד בוטה מאוד ולא מתיימר יותר מדי.
אין כאן עלילה מתוחכמת ולמעשה אין כאן כמעט עלילה בכלל, זהו ספר אירוטי על סף הפורנוגרפי אבל הוא ספר כיפי.
אני מודה שלא לכולם הוא יהיה קל לעיכול כי יש בספר הזה גילוי עריות ומין עם חיות ועוד דברים שלא קלים לעיכול אבל השאלה היא מה אתם מצפים אם אתם קוראים ספר כזה.
העלילה מאוד פשוטה ולא מתוחכמת, נער מתבגר שמגלה את מיניותו וחוקר כל מה שאפשר במין וכל מה שמתאפשר לו.
הנשים בספר הזה מצטיירות שנשים שמתמסרות בקלות ומין מעסיק אותן והן נותנות את עצמן ללא כל מאמץ לנער הצעיר.
ישנו קטע בספר שבו הנער מאזין לוידויים השונים של נשים וגברים אצל הכומר בתא הוידויים ושם הוא מכיר את הנשים ומבין מי רוצה מה ומי אוהבת מה.
אין לספר הזה הרבה מה להציע חוץ מאירוטיקה זולה ובוטה מאוד.ואם זה מה שהקורא מחפש את זה הוא ימצא בספר זה.
מכיוון שלא כל אחד ימצא את מבוקשו בספר זה אני רק יכול לומר שהקריאה היא לשיקולו של הקורא וכמובן אם זה לטעמו.
אין ספק שאפולינר הושפע מכתביו של דה סאד כפי שגם מצוין בכריכה האחורית אך מורגש בהחלט הרצון לבטא חופש מיני ופתיחות מינית וכנראה שספרים כאלו היו מאוד פופולאריים באירופה.
היום אין צורך בספרים כאלו מכיוון שבעידן בו אנחנו חיים יש כל כך הרבה אתרים וכל כך הרבה חשיפה לסיפורים אירוטיים שכל אחד יכול לכתוב ולשתף.
פעם מי שחיפש אירוטיקה ולהתחרמן מסיפורים מסוג זה היה לו בנמצא רק ספרים מהסוג של גיום אפולינר.
אבל טוב שספר זה יצא רק כדי שניחשף לסגנון הזה

לפקח ולהעניש / מישל פוקו
הוצאת רסלינג
383 עמודים
מצרפתית: דניאלה יוגב

פוקו הוא אחד הכותבים שהכי קשה לי לצלוח אותם גם בין כתבי הפילוסופים.
הוא מורכב מאוד ולא קל לקריאה ועם זאת אני מאוד שמח שסיימתי ספר זה כי לטעמי הוא בין ספרי העיון החשובים והטובים שקראתי.
מישל פוקו כתב את לפקח ולהעניש בשנת 1975 ורק השנה תרגמו אותו סוף סוף לעברית, ספר זה נחשב לחשוב בכתביו של הפילוסוף הצרפתי.
הספר מתאר למעשה את התפתחות הכליאה והענישה בחמש מאות שנה האחרונות אבל ההשפעה של התפתחות זו על חיינו חשובה מאוד.
אחת השאלות שעולות לי מספר זה ועוד מעט אסקר אותו היא כזו.
בעבר העינוי והענישה היו פומביים והמשפט היה חסוי היום המשפטים פומביים והענישה חסויה.
אם בעבר הענישו אנשים באמצעות עינוי ובשיטות אחרות בחוצות העיר מול כל האנשים היום אנחנו לא באמת יודעים מה קורה לאסיר או לנענש מאחורי החומות.
האם זה טוב יותר? האם החברה השתפרה מאז? האם הענישה פחתה והחברה יעילה יותר במניעת פשע?
זו השאלה שעלתה לי ואני לא בטוח שהתשובה היא כן.
הספר הזה מתחיל בתיאור מצמרר של עינוי אדם ברחובות העיר ואצטט לכם חלק ממנו.
"דמיין נידון למוות ב 2 במרץ 1757, להתוודות בפומבי לפני השער הראשי של כנסיית פריז שאליה יובל בעגלה, עירום, רק כותונת לעורו, אוחז אבוקת שעווה דולקת, שתי ליטראות משקלה; אחר כך יובל, בעגלה הנזכרת אל כיכר גרב ועל גרדום שיוצב שם ננצבט במלקחיים מלובנים בשדיו, זרועותיו, ירכיו וסובכי שוקיו; ימינו אוחזת באותה סכין שבה רצח את אביו, תישרף באש גופרית, ועל המקומות שבהם נצבט יישפכו עופרת מותכת, שמן רותח, זפת בוערת, שעווה וגופרית מותכות; ואחר כך ימשכו ארבעה סוסים את גופו ויקרעוהו, איבריו וגופו יאוכלו באש עד היותם לאפר, ואפרו ייזרה ברוח".
עמ' 9
כך מתחיל הספק, בצורה הקיצונית והמעוררת חלחלה של עינוי ברחובות העיר.
פוקו יתאר בצורה מפורטת את שינוי שיטת העינויים שלשמחתנו כבר לא קיימת יותר.
בית הכלא לפי פוקו הוא צורת ענישה של משמוע, זהו כח חדש שלמעשה משתמשים בו בבתי הספר, בבתי החרושת בבתי החולים ובצבא, ולמעשה בכל מקום בו יש ריכוז של אנשים ביחד.
פוקו מחלק את הספר לארבעה חלקים
1:עינוי
2:ענישה
3:משמוע
4: בית הסוהר

הסידור הזה חשוב כדי להראות איך בתי הסוהר הפכו לכלי חשוב בפתרון מניעת הענישה מה שבעבר היה בעיקר עינויים.
פוקו מתאר את היסטוריית שיטת הענישה והפיקוח דרך הפרקים שלפנינו כמו התהליך שבו החברה הבינה שעינויים פומביים לא פותרים את בעיית הענישה ושכלול מנגנון הענישה עד לבתי הכלא של ימינו.
העובדות הן שבתי הכלא של ימינו לא מפחיתים את הענישה ולא מרתיעים את הפושעים ועם זאת אנחנו כחברה דורשים שאסירים לא יהיה בחברה מתוקנת אלא במקום המוגדל להם מראש.
מה שפוקו בא להראות לנו שאנו הפכנו לחברה שלא מבינה ששיטת הפיקוח על אסירים בכלא היא למעשה שיטה בה החברה המודרנית משתמשת בכל מני מוסדות שונים.
היא קיימת בבתי ספר, בבתי חולים, במוסדות צבאיים, בבתי חרושת.
בכל הגופים האלה יש מאפיינים קבועים כגון זמן קקימה, זמן אכילה,זמן חופשי, זמן לארוחות ועוד ועוד.
משמוע מודרני לטענתו של מישל פוקו יוצר גופים כנועים שמתאימים לצרכים כלכליים ופוליטיים של העידן המודרני.
אך על מנת ליצור גופים אלו החברה צריכה לשלוט ולפקח בכל עת על הגופים הפועלים באותה מסגרת.
האם אנחנו באמת חופשיים בתוך המסגרות המקיפות אותנו?
או שהאם אנחנו למעשה נמתאים בבתי כלא או מתנהלים במסגרות הללו באותה השיטה של בתי הכלא מבחינת הפיקוח המשמוע החוקים והסדר?
ספר זה יכול לשמש לעבודה רחבת היקף ואני מקווה שבסקירה קצרה זו העברתי את הרעיון החשוב שפוקו מציג כאן.
בעיני זהו ספר חובה, הוא לא קל לקריאה אך שווה להתמודד איתו ושווה להבין את הרעיון שפוקו מנסה להעביר פה.
ההסתכלות שלנו על העולם הסובב אותנו תהיה שונה אחרי קריאתו.

האחים גרים לצעירים ולבוגרים / פיליפ פולמן
הוצאת ספרית פועלים
432 עמודים
מאנגלית: אברם קנטור.

כולנו גדלנו על האחים גרים למעשה שנים רבות מבלי שממש ידענו מיהם האחים גרים.
מה שכן התרבות המסורות וגם וולט דיסני עליו רובנו גדלנו בחרו עבורנו אגדות מסויימות וזיקקו אותם על מנת שיתאימו לעולם הילדים.
כמה באמת אגדות אספו, שיכתבו, קיטלגו האחים גרים וכמה באמת אנחנו מכירים?
זה לא האוסף הראשון שיצא בעברית של האחים גרים אבל זו אסופה מרעננת וכיפית.
הדהים אותי כקורא כמה אגדות שלהם אני לא מכיר, ריגש אותי לכמה אגדות נחשפתי וכמה דמיון יש בהם.
האחים גרים תרמו תרומה נכבדת לתרבות המערב ולעולם העשיר של אירופה ואני חושב שזה ספר שראי לקבל במה גדולה יותר וחשיפה גדולה יותר.
רוב האגדות אינם מתוקות אינם נעימות ואינם לילדים.
חלקם אף אכזריים מאוד ושונים לחלוטין ממה שאנחנו מכירים בעולם הילדות התמים שגדלנו עליו.
לאגדות בניגוד למשלים אין איזה מוסר השכל חשוב שאנחנו יכולים לקחת איתנו הלאה וללמוד ממנו משהו על דרכנו אלא זהו סיפור שעובר ומתגלגל עם הדורות.
חלקם אף עשויים לעורר סיוטי לילה וחלקם יפתיעו אותנו בדמיון שלהם.
בהקדמה לספר דואג פיליפ פולמן להסביר לנו את מאפייני האגדה
"במעשייה אין פסיכולוגיה. לדמויות יש עולם פנימי דל; המניעים שלהם ברורים ונראים לעין. אם אנשים הם טובים, הם טובים, ואם הם רעים, הם רעים. אפילו כשהנסיכה בשלושת עלי הנחש פונה כנגד בעלה באופן בלתי מובן וכפוי טובה, אנחנו יודעים על כך ברגע שזה קורה. שום דבר לא נסתר. הזעזועים והתעלומות של התודעה האנושית, לחישות הזכרון, דחפים הנובעים מחרטה, מספק או מתשוקות שאינן מובנות לגמרי – שתופסים מקום חשוב כל כך ברומן המודרני, נעדרים לחלוטין. אפשר כמעט לומר שהדמויות במעשייה אינן ממש בהכרה.
לעיתים רחוקות יש להן שם משל עצמן. לעתים קרובות הן מזוהות על פי מקצוען, או מעמדן החברתי, או באמצעות גחמת הלבוש שלהם: הטוחן, הנסיכה, הקברניט, עור הדוב, כיפה אדומה, כשיש להם שם זה בדרך כלל הנס ממש כמו שג'ק הוא גיבורן של המעשיות האנגליות."
עמ' 13\14

פולמן דואג לתת לנו מידע על כל אגדה, מי העביר אותן לאחים גרים, מקורות נוספים של אותן אגדות, אגדות עם דומות ועוד.
יופי של ספר, מרענן מחדש וכתוב היטב.
גם התרגום של אברם קנטור מוסיף לכך שהקריאה מהנה מאוד.
ממליץ בחום.

קלירואה / כריתון
הוצאת אוניברסיטת תל אביב
203 עמודים
מיוונית עתיקה: שמעון בוזגלו

יש משהו מאוד מרגש בלקרוא רומן שנכתב לפני בערך 2000 שנה ולהרגיש כאילו הוא נכתב בעת החדשה.
אין ספק שלהביא את קלירואה לקורא הישראלי זה דבר נפלא.
מדובר למעשה ברומן הקדום ביותר המוכר לנו.
מעט מאוד ספרים בז'אנר הזה נכתבו בעת העתיקה, המוכרים לנו ביותר הם דפניס וכלואה מאת לוגנוס,כריקליאה ותיאגנס (או סיפור אתיופי) מאת הליודורוס ואנתיה והברוק ומס מאת קסנופון,
מחזות נכתבו, ספרי פילוסופיה, ספרי הסטוריה או שירה לירית נכתבו אבל סוגת הרומן לא היתה כמעט קיימת אז.
ועם זאת זהו ספר פשוט נהדר, קראתי אותו ברצף של כמה שעות ולא הנחתי אותו מידי.
הוא נע בקצב מסחרר מאירוע לאירוע.
מרכז העלילה הוא אהבתם של קלירואה היפה ביתו של המצביא של סירקוזה ששמו היה הרמוקרטס וצעיר יפה תואר בשם כיראס.
בעקבות טעות מצערת והתקף קנאה לאחר נישואיהם כיראס בועט לקלירואה בראשה וגורם לה לתרדמת.
חבריה ומשפחתה מחשיבים אותה למתה וקוברים אותה אך מתברר שהיא חיה, שודדי קברים מגלים זאת ולוקחים אותה עימם וכך היא מתגלגלת והסיפור הופך לסיפור הרפתקאות טרגי.
כאשר כיראס מגלה שקלירואה אינה בקברה ואולי היא בחיים הוא מחליט לצאת למסע בעצמו ולחפש אחריה.
הסיפור מתגלגל בין יבשות מאירופה לפרס ואז למצרים.
ועד לסוף הצפוי אמנם אך המרגש.
זהו ספר שנמצא על גבול השמאלץ אך הוא לא שם לשמחתי.
בכריכה של הספר ציינו שזהו רומן רומנטי מהעת העתיקה והוא אכן רומן רומנטי אך לא רק.
הוא נע על פני לא מעט ז'אנרים ספרותיים והוא מלא אקשן ובעל קצב מצוין למרות שמרכז הסיפור הוא אכן סיפור אהבה.
בספר ישנה הקשמה של המתרגם שמעון בוזגלו ואחרית דבר של טים וויטמרש מאוד מקצועי שמסביר לנו על הרומן של העת העתיקה ומאפייני הרומן בתקופה ההיא מול היום ומסביר גם את ההקשרים ההיסטוריים לסיפור ולכותבים אחרים באותה תקופה.
כך שמעבר לסיפור היפה והכתוב היטב יש לנו גם שיעור בספרות של העת העתיקה.
כדאי לקורא הישראלי להיחשף לרומן מתקופה אחרת.
אני ממליץ על ספר נהדר זה.

ספינות של קרבה / רווה שגיא
הוצאת עם עובד
173 עמודים
אני אוהב סיפורים קצרים, סיפורים שנותנים לך טעם של עוד, סיפורים שגורמים לך להרהר ולחשוב על עצמך בסיטואציות מסויימות בחיים.
החיבור בין הוצאת עם עובד לסיפוריו של רווה שגיא היא פשוט נהדרת ואני אסביר.
ספינות של קרבה הוא מבחינתי ספר לכל זמן ולכל מקום, יש בסיפורים האינטימיים האלה, הקצרים כל כך משהו שנשאר אתך.
אתה יכול למצוא את עצמך קורא אותם כמעט בכל מקום ומתחבר אליהם כמעט בכל מקום.
החיבור בין הפורמט הקטן של עם עובד שאפשר לשים בכל כיס ולקחת לכל מקום לבין סיפוריו הקצרים כל כך של רווה שגיא הם חיבור אידיאלי בעיני.
מצאתי את עצמי למשל יושב בתחנה מרכזית על ספסל וקורא אחד מהסיפורים שכמעט כולם נוגעים במערכת יחסים כזו או אחרת ובתקשורת בין אנשים והסתכלתי סביבי על זוגות שנמצאים בתחנה.
המחשבה היתה שכל אחד מהם יכול לשאת סיפור כזה ולכל אחד מאיתנו יש סיפור מיוחד שאפשר להנציח בספר מסוג זה.
רווה כותה על מערכות יחסים בין אנשים ואהבתי מאוד את שם הספר שדי מדייק לגבי הנושאים הכתובים פה.
כל סיפור הוא מאוד קצר 2-3 עמודים ברובם אבל בהרבה מהסיפורים חיפשתי את הסאב טקסט, בכל סיפור חבוי משהו אחר משהו מסתורי וקסום.
אין ספק שרווה יודע להביע את עצמו בכתב ולספר סיפורים על אנשים, יש בהם משהו נוגע, משהו מלטף ובאותה מידה יש גם כאב אבל מערכות יחסים בין בני אדם כוללים תמיד את כל כלה בתוכם.
וכך גם הסיפורים של רווה שגיא.
הם כאילו באים מתוך החיים עצמם, ריאליסטים וסוריאליסטיים, נוגעים ורחוקים כואבים ומלטפים.
כיף היה לי לסחוב את הספר הזה בכיס וכל פעם לפתוח ולקרוא סיפור אחר להרהר בו ולהמשיך לסיפור הבא.
זה הספר הראשון שאני קורא של רווה שגיא ואני בהחלט הייתי רוצה לקרוא גם את ספריו האחרים.
עיצוב הכריכה מאוד סקרן אותי.
קודם כל הוא יפה מאוד אבל גווני הכחול המלנכוליים וזה שאנחנו לא רואים מי הדמות אומרת משהו גם על המסתורין בסיפוריו של רווה.
אין כמעט שמות לדמויות בסיפורים וזה יכול להיות סיטואציות שכל אחד מאיתנו נמצא או יימצא בהם.
אולי בשל כך לדמות בכריכה אין פנים ואין זהות ואין שם.
זו פרשנותי בלבד.
ספר מומלץ, יופי של ספר ויופי של סיפורים.

באין לי מולדת / אלייט אבקסיס
הוצאת ידיעות ספרים והוצאת פן
182 עמודים
מצרפתית: אילן פן

"המורה את יהודונת?" שואל אותי תלמיד בן חמש עשרה שנראה כמו בן שמונה עשרה.
"בגלל שאם את יהודונת זה אומר שאת ציונית!"
"היא ציונית! נחסל אותה" לוחש אחר
"היהודונים לא מפריעים לי, הבעיה זה הציונים."
"היטלר צדק, צריך לחסל את כל הציונים."
"וגם את היהודים."
"אין הבדל"
"זה נכון! הם הורגים את האחים שלנו הפלסטינים"
"נחסל את כולם"

הדיון הזה מתרחש בכיתה בבית ספר בצרפת.
ואלייט אבקסיס מציגה לנו בספר הזה סוג של הספד לצרפת העכשווית.
זוהי לא צרפת שהיא הכירה, כשהוריה עלו ממרוקו לצרפת היא היתה ארץ שכולה תקווה והזדמנויות.
זוהי צרפת אחרת, צרפת שבה הגיבורה ששמה אסתר וידאל שהיא בעצם אלייט אבקסיס מרגישה שהיא מאבדת את הזהות ואת השייכות.
מרגישה שזו לא צרפת שהיא רוצה לחיות בה יותר.
הייתכן שהגיע הזמן לקום ולעזוב את הארץ שבה נולדה ושכה אהבה  ולעלות לישראל?
האם זה נמצאת זהותה האמיתית? בקרב יהודים כמוה?
אסתר וידאל מחוזרת על ידי סופר צרפתי כאשר היא גם יודעת שאין סיכוי לקשר הזה בדיוק כמו שאין סיכוי להישארותה בצרפת המשתנה.
הדיאלוג בין בדיקת הזהויות, יהודיה או צרפתייה, מה היא קודם הוא דיאלוג לאורך כל הספר.
אסתר נזכרת בסיפורי הוריה ממרוקו על היחסים וההרמוניה בין היהודים למקומיים ועל צרפת שהיא זוכרת מילדותה שכה אהבה.
בספר עולים כל הזמן במחשבות הרצח הנורא של אילן חלימי והפיגוע בהיפר כשר
למעשה אבוקסיס מתארת את מצבה שלה למרות שהיא נתנה לדמות בספר שם אחר ולי זה ברור לחלוטין.
באין לי מולדת הוא ספר מטלטל שגורם לנו לראות את מצב היהודים בצרפת כיום שרבים מהם חשים כפי שחשה הסופרת.
משבר הזהות בין הארץ שהיא כה אהבה לבין היותה יהודיה והחשש כמו גם הרצון להרגיש יהודייה שרצויה במקום מגוריה ולעבור לארץ ישראל.
אני לא יודע אם אבקסיס מתכננת לעלות לישראל, לא נראה לי כי עדיין השלטון בצרפת יוצא נגד מה שקורה בצרפת ומגנה כל אירוע אבל אני חושב שאבקסיס מחזקת את זהותה היהודית לפי מה שמשתמע מהספר הנהדר הזה.
אבקסיס היא סופרת שהקשר שלה עם ישראל והיהדות בא לביטוי היטב בספריה.
אחד מספריה אף עובד לסרט "קדוש" בבימויו של עמוס גיתאי.
לא טוב לחיות בפחד בארץ הולדתך ולא טוב להרגיש לא רצוי עקב היותך יהודי.
הספר מסתיים במשפט המצמרר הבא

"למה את בוכה?" הוא שואל ומנגב את דמעותי.
"בעוד עשר שנים לא אהיה בצרפת."
"אז בעוד עשר שנים זאת כבר לא תהיה צרפת."

ממליץ לכם בחום על הספר החשוב ומעורר המחשבות הזה."

אמה / ג'יין אוסטן
הוצאת סנדיק ספרים
553 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק

אמה היא קלאסיקה של המאה ה19
ספר שנעשו על פיו כמה וכמה סרטים, סדרות ותורגם לכל כך הרבה שפות מאז יצא לאור לפני כמאתיים שנה.
וכרגיל אצלי אני ניגש לסקור קלאסיקות שכבר כתבו עליהן בכל בחרדת קודש.
מה אני עוד יכול לומר שלא נאמר.
למי שלא מכיר את עלילת הספר אני אתאר בקצרה.
אמה היא בחורה צעירה שחיה בנוחות עם אביה.
היא בחורה יפה חכמה ומוכשרת, מבוקשת מאוד ומחוזרת מאוד.
בתקופה שבה אישה בגילה כבר צריכה להתחתן אמה מרגישה צורך עז להתערב בחיי האהבה של מכריה והאנשים שסביבה ולשדך את מי שנראה לה שמתאימים להיות ביחד.
הנסיונות שלה לעשות כך מסבכים את העניינים וגם מסבכים אותה בקשרי האהבה.
לפני שאתייחס לספר אני אתייחס לדמות של אמה.
לא אהבתי את הדמות, היא לא התחבבה עלי ובספר הפוקוס הוא עליה.
יש בה משהו חטטני רכלני ומעצבן.
אבל דמותה המעצבנת בעיני לא גורעת מכך שאמה הוא ספר מאוד כיפי.
הוא מתאר בצורה די אמינה את התקופה ההיסטורית של אז את חיי האנשים בתקופה ההיא ואת הבדלי המעמדות בתקופה ההיא.
אני לא קראתי את התרגום הישן אבל תרגומו של שי סנדיק עוזר לספר להיות קריא מאוד.
זה הספר השני שאני קורא של אוסטן.
את הראשון, גאווה ודיעה קדומה בתרגומה של עירית לינור לא התחברתי ואני חושב שבספרות מסוג זה תרגום טוב אכן עוזר.
ואמה הוא אכן ספר קליל כיפי ומהנה למרות דמותה הדי מעצבנת של אמה לפחות בעיני.
כמה מילים על הוצאת סנדיק.
אני מאוד שמחתי כשההוצאה הזו חזרה לפעילות ואני מאוד אוהב את בחירת הספרים שלהם. הם עדיין לא איכזבו אותי.
ואני רוצה לומר גם משהו על עיצוב כריכת הספר.
יש כאן בחירה עיצובית ללכת על כל סדרת ג'יין אוסטן כסדרה עם עיצוב כריכות קלאסי אלגנטי ומכובד.
עיצוב נקי ומהודר וכיף להחזיק כריכות מעוצבות היטב ביד, בעידן שהרבה כריכות נראות כמעט אותו הדבר ונראה כאילו כל ההוצאות משתמשות באותן מאגרי תמונות.
בהחלט מצפה לספרים הבאים בסדרה.