"ארץ נטולת תחושת חירות, הדוחה מעליה את האמת וחוסמת את עצמה בפני שינוי היא ארץ אבודה."

"בעיית היסוד כאן היא לא הגבלת יכולת הביטוי של דעות שונות. הבעיה היא שהחברה עצמה גוססת מהיעדר אחריות ומעורבות."

"אני חושב שזו אחריותו של כל אמן להגן על חופש הביטוי ולהשתמש בכל דרך כדי לחזק עיקרון זה."

"הם חייבים שיהיה להם אויב. הם צריכים להפוך אותך לאויב שלהם כדי להמשיך ולהתקיים. זוהי האירוניה הגדולה."

"אין לי שמץ של מושג על מה ולמה איבדתי את חירותי ואם אין לך מושג איך איבדת משהו, איך תוכל להגן עליו?"

בתומאס וולף התאהבתי עוד בנער האבוד ואחר כך באין דלת,
שתי נובלות קצרות אך עם כל כך הרבה עומק.
כתיבתו של וולף היפנטה אותי, סחפה אותי והרגשתי שאני נכנס לעומק הדמויות לעומק תיאוריו המרתקים של הסופר הדגול הזה שכתב ללא הפסקה עד שנפטר בגיל צעיר.
הספר המרתק שאני סוקר כרגע הוא ספר מעולה בכל קנה מידה והוא מביא את כל האיכויות של וולף מהספרים הקודמים שהזכרתי ופשוט מותח אותם על פני רומן עבה, עשיר ומעניין.
למעשה אפשר לומר שהבט הביתה מלאך הוא סיפורו האוטוביוגרפי של וולף שבא אלינו דרך סיפורו של יוג'ין גאנט, בן דמותו של וולף.
וולף מספר לנו את סיפורה של עיירה קטנה באמריקה בשם אלטמונט
עיירה שבעצם לא קורה בה שום דבר מעניין במיוחד.
חוץ מהתבגרותו של יוג'ין גאנט והתפתחות ראיית עולמו והחיפוש שלו אחר המקום שלו בעולם.
אבל גדולתו של וולף זה להפוך סיפור התבגרות בעיירה מנומנמת ליצירת מופת בזכות כתיבתו יוצאת הדופן המיוחדת ומלאת התיאורים.
לא מזמן אמרתי למישהי שכתיבתו של וולף היא שירה בפרוזה.
והרבה פעמים במהלך הקריאה בדיוק כך הרגשתי.
כתיבתו היא לירית כמעט, מהפנטת וסוחפת.
על כל סופר אחר הייתי אומר שלמה לא להרבות כל כך בתיאורים ושיגיע לעיקר אבל אצל וולף התיאורים הם היופי.
אז נחזור ליוג'ין גאנט.
הספר הזה שהוא הראשון בסדרת הרומנים האוטוביוגרפים של וולף מתאר את חייו של יוג'ין גאנט מלידתו ועד גיל 19 באוניברסיטת הארוורד.
למעשה הספר מתחיל עוד לפני לידתו של יוג'ין בו מתאר וולף את סיפורה של משפחת גאנט אבל למעשה לידתו של יוג'ין היא התחלת הסיפור האמיתי.
כבר דרך עיניו של תינוק בן יומו אנחנו נחשפים להתפתחותו של יוג'ין דרך האנשים שמקיפים אותו ודרך אנשי העיירה הפשוטים.
ככל שוולף מתבגר וגדל הוא נחשף לעולם החיצון שמחוץ לעיירה וצמא לה.

"אני כך חשב, מהווה חלק מכל מה שנגעתי בו ושנגע בי, שבהיותו חסר קיום לבד מזה שהענקתי לו, נעשה לא הוא על ידי התמזגותו עם מה שהייתי אז, ועתה הוא שוב אחר, הואיל והוא נבלל במה שאני הנני עכשיו, שהוא עצמו הצטברות של מה שאני הופך להיות. למה פה? למה שם? למה עכשיו? למה אז?"
עמ' 178

"כך דימה בנפשו כי הוא מצוי בלב החיים; דימה בנפשו שההרים תוחמים את ליבו של העולם; דימה בנפשו שמכל האנדרלמוסיה של האקראי נובע האירוע הבלתי נמנע ברגע המכריע, שלא בא לעולם אלא להוסיף על הסך הכולל של חיינו."
עמ' 179

קטעים אלו הם חלק מהרבה מאוד קטעים נפלאים שאפשר למצוא בספר הנפלא הזה.
אמנם הוא נקרא לאט בגלל התיאורים הרבים והעלילה האיטית אך עם זאת הוא אינו משעמם לרגע.
צריך לאהוב את וולף ולהתחבר לסגנון אבל מי שמתחבר מתמסר לו בצורה מושלמת.
אין ספק שוולף חזר לתודעת הקורא הישראלי וזה חשוב מאוד כי ספריו הם מופת של כתיבה פרוזאית.
תענוג של יצירה ואסיים את הסקירה בעוד ציטוט נפלא מהספר הנפלא הזה.
מומלץ בחום.
יצירת מופת.

"הוא היה ילד כאשר עזב את עירו: ילד שצפה רבות בכאב וברוע, ונשאר שוגה בדמיונות על משאות הנפש. הוא היה סגור ומסוגר בכרך חזיונותיו הגדול, חריץ בחייו הנסתרים. שוב ושובשקע בביצה האפורה של העובדות. עיניו האכזריות לא החמיצו את משמעותה של שום מחווה, ליבו הגדוש והמריר יקד בתוכו כמטיל מתכת לוהט, אך כל חוכמתו המוצקה התמוססה בזוהר דמיונו.
הוא לא היה ילד בהרהוריו, אבל כאשר ישן היה ילד; והילד והחולם הם שהשתלטו על אמונתו. אולי השתייך לגזע ישן ופשוט יותר של בני אדם: חלקו היה עם בוראי המיתוסים. השמש היתה לדידו מאור אלוהי, שיאיר את דרכו בהרפתקאותיו המפוארות. הוא האמין בחיי אבירות מרהיבים. הוא האמין בפרחיהן היפים של הרכות והעדינות שאותן לא היטיב להכיר. הוא האמין ביופי ובסדר, והוא האמין שיוכל לעצב בדמותם את האנדרלמוסיה המייסרת של חייו.
הוא האמין באהבה ובטובן, הודן והדרן של נשים. הוא האמין באומץ הלב, וקיווה שבדומה לסוקרטס לא יעשה שום מעשה שפל או נקלה בזמן סכנה. ליבו עלץ בנעוריו, והוא האמין שלעולם לא ימות."
עמ' 351