סיפורי טחבים / רובין וול קימרר
הוצאת בבל
244 עמודים
מאנגלית: ברוריה בן ברוך

סדרת אנימה מונדיי של הוצאת בבל מצליחה לגעת במשהו נדיר: המפגש שבין מדע, פיוט ורוח. היא נותנת מקום לספרים שלא מנסים "לכבוש" את הקורא, אלא להקשיב לו – ובעיקר לעולם שסביבו. עולם קטן של דרור בורשטיין, חיי הדבורים של מוריס מטרלינק, והאסופה אוצר הפרא בעריכת מור קדישזון – כל אחד מהם פותח דלת לעולם טבע אחר, ומזמין את הקורא להאט, להתבונן, ולשאול שאלות שלא שואלים ביומיום. אל הרשימה הזו מצטרף בכבוד סיפורי טחבים של רובין וול קימרר, ספר קטן-גדול שכולו תשומת לב.

זהו ספר על טחבים – אותם צמחים זעירים ורכים שאנחנו כמעט לא מבחינים בהם, אבל הם מלווים את פני האדמה כבר מאות מיליוני שנים. אבל האמת היא שזה גם ספר עלינו. דרך מבט אוהב, מדעי ופיוטי גם יחד, קימרר מספרת את סיפורם של הטחבים, ובעצם – את סיפורו של החיבור שלנו עם העולם. חיבור שכמעט ונשכח.

היא עושה זאת לא דרך נאומים גדולים או טרמינולוגיה מקצועית, אלא דרך חוויות חיים: ילדות בטבע, לימודים אקדמיים, אמהוּת, אובדן, הליכה בגשם, עבודה ביער, תחושת שייכות או ניכור. קימרר, שהיא בוטנאית ילידית משבט הפוטאווטומי, יודעת לשלב בין ידע מדעי לבין מסורת שבטית עמוקה. היא רואה את הצמחים לא רק כאובייקטים למחקר, אלא כקרובי משפחה, כשותפים לחיים.

הספר מחולק לפרקים קצרים שכל אחד מהם מתעכב על תכונה או סיפור מתוך עולמם של הטחבים – איך הם נעים, איך הם סופגים מים, איך הם מחיים סלעים. אבל בתוך כל פרק כזה שזורה גם מחשבה על הקיום האנושי – על קצב, גמישות, הקשבה, חמלה, קהילה. אין כאן סיפור עלילתי אחד, אלא אריגה עדינה של נקודות תצפית, חוויות, תובנות.

זה לא ספר שקוראים ברצף מהיר. הוא מזמין לקרוא בו פרק אחד, לעצור, לחשוב. אולי להניח אותו ליד החלון ולחזור אליו אחרי הליכה קצרה. יש בו משהו מרפא, שקט, שמבקש מאיתנו לחזור ולהיות נוכחים.

העברית של ברוריה בן ברוך מצליחה לשמור על הטון העדין של קימרר, בלי להפוך את הטקסט לרגשני או מתוק מדי. הכול מדויק, פשוט, רך. וההוצאה – כמו תמיד בסדרה הזו – בחרה בעיצוב צנוע, כמעט פריך, שמרגיש חלק מהחוויה ולא עטיפה שמבקשת להרשים.

אם אתם מחפשים ספר שיאט אתכם רגע, שיזכיר לכם שגם למה שנראה שולי או "קטן מדי" יש עומק, יופי וחוכמה – סיפורי טחבים הוא מקום טוב להתחיל בו.

ריצת אמוק / שטפן צווייג
הוצאת עם עובד | 106 עמודים
מגרמנית: יונתן ניראד

אני אוהב את הנובלות של שטפן צווייג.
תמיד אותו אפקט רגשי – כאילו מישהו דופק לך על דלת פנימית בלב, בעדינות אבל בהתמדה, עד שהכול נסדק. משהו בעוצמה הרגשית האצורה בטקסט, בדיוק הפסיכולוגי, במוזיקה הפנימית של הסיפור – מזיז אותך מהכורסה שבה התחלת לקרוא.

ב־ריצת אמוק, אחת הנובלות המרוכזות והמהודקות שכתב, צווייג לוקח אותנו שוב למקום שבו הדמות הראשית לא נאחזת במציאות אלא מחליקה ממנה החוצה – הפעם זה רופא אירופי בגיל העמידה, מוצב במושבה קולוניאלית בדרום־מזרח אסיה. הסביבה דחוסה, טרופית, מנוכרת – לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. החיים שלו, כמו רבים אצל צווייג, כבר מזמן בתנועה של כיבוי רגשי.

המפגש עם אישה אחת – חטוף, לא צפוי, טעון – יוצר סדק בסכר. סירוב שלו. מעשה שלה. והנפש יוצאת לריצת אמוק – ביטוי של טירוף פתאומי שמגיע מהשפות המלאיות, שבו אדם אחוז דיבוק רץ ופוגע בכל דבר בדרכו. גם כאן, מדובר בריצה ללא אוויר, אך פנימית, סוערת, רוויית אשמה.

כמו בנובלות אחרות של צווייג, המתח המרכזי אינו חיצוני אלא נפשי: הדחף שאי אפשר לרסן, החרטה שמאכלת, העומס הרגשי שגולש החוצה רק בסוף. זה לא סיפור של פעולה – זה סיפור של השפעה.
ובזה צווייג פשוט מזהיר.

הנרטיב מתוחזק ביד מיומנת – גוף ראשון מתוודה, וידוי כמעט כפייתי, מונולוג חד־צדדי שבו הקורא הופך לבן שיח אילם. צווייג לא ממהר לשפוט את הדמות שלו. הוא נותן לה להיחשף, להתעורר, להתבוסס, עד שלא נותר הרבה ממנה – רק קול נבוך, מתנצל, כמעט רפאים.

התרגום של יונתן ניראד קולח ונאמן לטון האינטימי של הסיפור. הבחירה להשאיר את המיקום הגיאוגרפי עמום ולא ממופה בשם מדינה היא בחירה ספרותית מדויקת – כי המקום האמיתי שבו הדברים קורים הוא לא על המפה, אלא בתוך הנפש האנושית.

זוהי קריאה קצרה, מהירה, אך כזו שנשארת איתך. נובלה שמזכירה לנו כמה שביר הגבול בין שפיות לאובדן, בין הרגל לשברון, בין נתק להיקשרות פתאומית.

ובזה, שוב, צווייג מצליח לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: להכניס אותך לעור של אדם שנשבר — ולגרום לך להרגיש את זה, כמעט בגוף.

חתולים ומכשפות / קתרין קלנגולה ופלטזיוס
הוצאת מטר
85 עמודים
מצרפתית: גליה אלוני-דגן

לפעמים כל מה שצריך כדי להתאהב בקריאה זה ספר אחד נכון – וזה בדיוק מה שחתולים ומכשפות מציע. סיפור פנטסטי קטן, מתוק, קליל ומעוצב נפלא – עם שילוב מוצלח של טקסט וקומיקס.

רוז, ילדה רגילה עם חלום להפוך למכשפה, מתקבלת לבית ספר לקסמים. אבל החלום קצת מתבלבל לה בדרך – כי מהר מאוד היא מגלה שהקסם פה לא תמיד עובד כמו שצריך, ויש גם לא מעט תקלות, אי-הבנות ותעלומה מסתורית אחת שצצה בדיוק בלילה הראשון.

מה שמיוחד בבית הספר הזה – ולגמרי כובש את הלב – הוא שלכל תלמידה מוצמד חתול מכשף אישי, מין מדריך חתולי שקט, רגיש ונאמן, שאמור לעזור לה לנווט בעולם הקסמים. רק שאצל רוז, כמו שתבינו, גם החתולה לא בדיוק מתנהגת כמצופה…

בעזרת שתי חברותיה החדשות – מרלין ונינה וכמובן החתולים שלהן רוז מנסה לפענח מה קורה באמת ב"אבאלון", ואולי גם לגלות משהו על עצמה בדרך.

הספר כתוב בשפה פשוטה וטובה, מעביר את הסיפור בקצב נעים, ומשלב קומיקס צבעוני שמשתלב באופן טבעי ולא מאולץ.
מתאים במיוחד לגילאי 7–10, עם קסם שמתאים בדיוק למי שעושים את הצעדים הראשונים בעולם של פנטזיה והרפתקאות.

נראית כמו סדרה שלילדים יהיה כיף לעקוב אחריה. מומלץ.

בועה במים גועשים / קרין קיקנזון
הוצאת קינמון
233 עמודים

הספרות הדיסטופית בישראל נמצאת בפריחה מובהקת בשנים האחרונות. נדמה שדווקא מתוך השבר, החרדה הקיומית, והתנודות החדות במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל, נולדת תשוקה גוברת לשרטט עולמות עתידיים – לא רק כאזהרה, אלא גם כמראה המהדהדת את ההווה. הסופרים והסופרות של הדור הנוכחי כבר אינם מסתפקים בתיאור המציאות – הם בוראים עולמות מקבילים, חריפים, לעיתים מייאשים ולעיתים מלאי תקווה. "בועה במים גועשים" של קרין קיקנזון מצטרף למסורת הזו, אך עושה זאת בנימה ייחודית, נשית, רגישה, ומעל הכול – מחויבת לעיצוב של חזון אחר.

הספר מתרחש בישראל של שנת 2045 – מדינה שסועה ומפוררת, שהתפרקה ל"בועות" – קהילות אוטונומיות שמנסות לשרוד כלכלית, אקולוגית וחברתית. הדמות הראשית, הדר ציון, נשלחת כמרגלת לתוך אחת מהבועות – זו החקלאית, בה מגדלים צמחי המפ ומשלבים בין חקלאות, קהילה וטכנולוגיה ירוקה. אך ככל שהדר נטמעת בקהילה, ופוגשת את אלה – מנהיגת הבועה – מתערערת תחושת השליחות שלה, והספר נע בין ריגול, רומנטיקה ומרד פנימי, כמעט קיומי.

זו אינה דיסטופיה טוטליטרית בסגנון אורוול או אטווד – זוהי דיסטופיה ישראלית, מקומית, שמבוססת על היתוך בין הייאוש מהשלטון המרכזי לבין התקווה האינטימית שמרחבים קטנים, קהילות עצמאיות, יוכלו לייצר סדר חברתי חדש. במובן זה, "בועה במים גועשים" הוא גם רומן רעיוני וגם רומן רגשי. הוא אינו מסתפק בניתוח המצב אלא מחפש תיקון, דרך חיים אחרת, מתוך הקריסה.

הכתיבה של קיקנזון ישירה אך פיוטית, רוויה בדימויים אורבניים-אקולוגיים שמעידים על הרקע שלה כאדריכלית. המבנים בבועה מתוארים לא רק כפונקציונליים אלא גם כחזון, כמשהו שמייצג אידאה אסתטית וחברתית. הקשרים בין הדמויות נבנים באיטיות אך באמינות, והמפגש בין הדר לבין אלה אינו רק מפגש רומנטי – הוא מפגש בין נאמנות לשיטה לבין פריצה מתוך המבנה שלה. בין שליחות לבין אמפתיה. בין פחד משינוי לבין חיבוקו.

יש משהו בעדינות של הספר הזה שלא מבטל את הכאב, אך גם לא מתענג עליו. קיקנזון לא כותבת מתוך ציניות, אלא מתוך כמיהה. כמיהה לעולם אחר, לניהול משאבים שוויוני, לקשרים בין-אישיים שלא מבוססים על כוח אלא על קהילה. זו עמדה לא שגרתית בספרות הדיסטופית, שנוטה לעיתים לשקוע בפסימיות. כאן, מתוך המים הגועשים, נוצרת בועה של תקווה.

“בועה במים גועשים” הוא רומן ביכורים מרשים שמבקש, ומצליח, להציע אלטרנטיבה: לא רק סיפור על מה שעלול לקרות, אלא תמרור שמצביע על מה שעדיין אפשרי. דווקא בתוך הסערה, קיקנזון מציעה מחסה – ספרותי, קהילתי, ואנושי.

חייו של טאו / וסלי צ’ו
הוצאת נובה
366 עמודים
תרגום: דידי חנוך

לפעמים כל מה שצריך כדי ליהנות מקריאה זה רעיון טוב, קצב נכון, וגיבור לא לגמרי גיבור שנקלע לסיפור גדול ממנו. חייו של טאו מציע בדיוק את זה — ספר מדע בדיוני שנכתב בלי יומרות, אבל עם מספיק דמיון ותחכום כדי להחזיק את תשומת הלב מתחילתו ועד סופו.

רואן טאן, אדם חסר כיוון, מתעורר בוקר אחד כשהוא מגלה שישות חייזרית בשם טאו השתלטה על גופו. לא מתוך רוע, אלא כחלק ממלחמה עתיקה בין שתי קבוצות חייזריות שמתחוללת במסתרים כבר אלפי שנים. מרגע זה הוא נגרר לתוך עולם של סוכנים סמויים, קרבות אידיאולוגיים, ותרחישים גלובליים שבהם האנושות היא רק כלי משחק.

למרות הרקע הפוליטי והקונספירטיבי, הקריאה נשארת קלילה וזורמת. צ'ו כותב בגובה העיניים, משלב בין מתח להומור, ומצליח ליצור דינמיקה מעניינת בין רואן לטאו — זוג כפוי-מציאות שמתפתח יחד כמו באדי-מוב קלאסי. יש כאן שאלות מוסריות על שליטה, זהות, והקרבה עצמית, אבל הן לעולם לא משתלטות על הסיפור.

הספר לא מבריק ברעיונותיו, אבל הוא כיפי, מקורי במינון נכון, ובעיקר – מהנה. הקריאה בו הרגישה כמו הפוגה משחררת בין ספרים "כבדים", מבלי לוותר על אינטיליגנציה או עניין. התרגום של דידי חנוך מדויק ומעודכן, אם כי השטיחות הסגנונית בדיאלוגים הפנימיים בין טאו לרואן (שלא מסומנים טיפוגרפית) עשויה לבלבל בהתחלה.

זה לא ספר שישנה לכם את החיים, אבל הוא בהחלט מזכיר עד כמה סיפור טוב, אפילו כזה שאינו חדש או נוצץ, יכול להיות בדיוק מה שצריך כדי להדליק מחדש את חדוות הקריאה.

כחיות הנוהמות ביער / אהוד פירר
הוצאת שתים
199 עמודים

כחיות הנוהמות ביער של אהוד פירר הוא רומן שמציב במרכזו שני גברים מהציונות הדתית — גידי מנדלסון ויואש מורגנשטרן — ועוקב אחריהם לאורך שלושה עשורים של התפתחות אישית ורוחנית, על רקע התהפוכות הפוליטיות, הדתיות והחברתיות של ישראל בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים.

כמי שאינו מגיע מהעולם הדתי-לאומי, קריאת הספר הייתה עבורי סוג של תצפית פנימית — כמעט אנתרופולוגית — אחר קודים חברתיים, שפה פנימית, וחיפוש עמוק אחר משמעות. דווקא בגלל הזרות, המפגש עם הדמויות היה מסקרן, ואיפשר לי כניסה לעולמות שלא הכרתי לעומק, עם דמויות מורכבות שנעות בין עולמות של אמונה, קנאות, כמיהה לגאולה והתפרקות פנימית.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מתחושת אי-העקביות שמלווה את הקריאה. הספר אינו שומר על רמה אחידה לכל אורכו – לעיתים הוא מהודק, מדויק ונוגע, ולעיתים מרושל, עמוס או מהורהר מדי. גם המעברים בין גופי כתיבה – גוף ראשון וגוף שלישי – יוצרים תחושת בלבול, ולעיתים נראים יותר כבחירה טכנית מאשר כסגנון שמשרת את התוכן.

למרות זאת, יש לספר נקודות אור: הדינמיקה בין הדמויות הראשיות משורטטת בעדינות, וחלקים מהמסע הפנימי של גידי – מהפיכתו לדמות רדיקלית ועד הקריסה הרוחנית – מצליחים לגעת, לעורר אי נוחות, ובעיקר להמחיש את המחיר האנושי של אידיאולוגיה שנוגסת באדם מבפנים.

יש גם מה להעריך ברוחב היריעה שהספר מבקש לתאר — מעין סאגה מנטלית-חברתית של דור שלם, דרך עיניהם של שני פרטים. אך לעיתים, דווקא הרצון הזה "להקיף את הכול" בא על חשבון העומק או החידוד.

בשורה התחתונה, כחיות הנוהמות ביער הוא ספר חשוב, בעיקר בגלל השאלה שהוא שואל: מה קורה כשאדם רודף אחר משמעות עד קצה גבול התודעה, ולעיתים – מעבר לו. הוא לא תמיד מצליח לשמור על עניין או אחידות, אך יש בו רגעים יפים שמצדיקים את הקריאה, גם (ואולי במיוחד) עבור מי שמגיע מעולם אחר לגמרי.

מחשבות על הצילום / רולאן בארת
הוצאת כתר
121 עמודים
עברית: דוד ניב

יש ספרים שאי אפשר להכניס לתבנית. לא ממש הגות, לא ממש יומן אישי, לא תיאוריה ברורה — אבל גם לא משהו שנכתב סתם ככה. "מחשבות על הצילום" של רולאן בארת הוא בדיוק ספר כזה. הוא נולד מתוך כאב מאוד אישי – מות אמו – והופך למסע מחשבה על מה זה צילום, ומה הוא עושה לנו.

בארת לא מנתח צילום דרך טכניקה או דרך היסטוריה של המדיום. הוא שואל שאלה אחרת: למה תמונה אחת יכולה לגעת בי, להשאיר בי עקבה, בזמן שתמונה אחרת לא מזיזה לי בכלל? בשביל להסביר את זה הוא מציע שני מושגים:
סטודיום – כל מה שאני יכול להבין בתמונה דרך ידע כללי, תרבות, היסטוריה.
פונקטום – פרט קטן, חמקמק, שנוגע בי בלי שאבין למה. מבט, אצבע, תנוחה. משהו שקורע את המסכה של התמונה ומפעיל בי משהו אישי לגמרי.

וכאן נכנסת גם חוויית האובדן. בארת מחפש צילום אחד של אמו שמתאר מי שהיא הייתה באמת. לא תמונה מחמיאה, לא תמונה מוכרת, אלא צילום אחד שמחזיק בתוכו את כל האהבה, כל הזיכרון, כל מה שכבר אי אפשר לתפוס. הוא מוצא את התמונה הזו – אבל אנחנו, הקוראים, לא רואים אותה. היא נשארת אצלו.

הקריאה הזו פגשה אצלי משהו מאוד אישי. גם אני איבדתי את אמא שלי בגיל שמונה. התמונות שלה נשארו, ואני לפעמים מסתכל בהן – וזו חוויה מוזרה. מצד אחד, אני רואה אותה. אני יודע שזו היא. מצד שני, היא לא שם. אני לא שומע את הקול שלה, לא רואה תנועה. רק הבעה שנקפאה. יש ריחוק, וגם משהו כמעט מקודש. כמו זיכרון שאין לי דרך לגעת בו, אבל הוא יושב בתוכי כל הזמן.

בארת שונה מהוגים אחרים שכתבו על צילום, כמו סוזן סונטג או וולטר בנימין.
סונטג כותבת על איך צילום מרחיק אותנו מהכאב, איך הוא יוצר מרחק בין המצולם לצופה.
בנימין מדבר על הצילום כטכנולוגיה שמפרקת את ההילה של האמנות, והופכת אותה לנגישה אבל גם פחות ייחודית.
ובארת? הוא לא מנתח צילום מבחוץ. הוא נוגע בו מבפנים. דרך געגוע. דרך אהבה. דרך מוות.

בסוף, זה לא רק ספר על צילום. זה ספר על זיכרון. על איך אנחנו מנסים לאחוז במי שכבר לא איתנו, בעזרת תמונה. זה גם טקסט פילוסופי, אבל לא כבד. הוא מהורהר, אישי, מלא שקט. כתיבה שמבינה שלפעמים, דווקא כשמפסיקים לנסות להסביר – אפשר באמת להבין משהו.

אתם צריכים אותי אדמה / דנה שניצר משיח
הוצאת קתרזיס
87 עמודים

דנה שניצר משיח היא פסיכותרפיסטית ומשוררת, והמפגש בין שני העולמות הללו ניכר היטב בספרה הראשון. אתם צריכים אותי אדמה הוא קובץ שירה אישי, כן, שקט ובו בזמן נוקב — כזה שמביט פנימה בלי לסטות הצידה, ועם זאת פותח דלת לקוראים להרגיש יחד איתה.

הכריכה מדייקת את הטון: ציפור מהלכת על אדמה שממנה מסתעפים שורשים שחורים, כמו עצבים חשופים. לא עץ, לא שמיים — אלא חיה שנעה בזהירות על פני הקרקע ומחוברת למשהו עמוק ממנה. הדימוי הזה מלווה את הקריאה כולה: יש כאן גוף ונפש, כאב ותנועה, ובעיקר שורשים — של אמהות, של זיכרון, של פגיעות שנשארת חיה.

השירים עצמם קצרים, חדים, מדויקים. הם לא מתייפייפים ולא מסתתרים מאחורי תחכום. בשפה פשוטה ובהירה, הם מצליחים להעביר עייפות עמוקה, געגוע, אימה, וגם רכות. יש בהם שברי יום, שברי גוף, שברי לב — ודווקא מתוך השבר הזה נולדת שירה שיש בה אמת.

שְׁאֵרִית / דנה שניצר משיח
מַהִי הוֹרוּת אִם לֹא שְׁאֵרִיּוֹת וּפֵרוּרִים,
יִתְרַת הַכָּרִיךְ שֶׁלֹּא סִיְּמוּ,
שְׁאֵרִית הַתֹּם, הַיּוֹם,
שְׁאֵרִית כּוֹחוֹתֶיהָ שֶׁל אֵם עֲיֵפָה מִדַּי כְּדֵי לִישֹׁן,
מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהֶם יְשֵׁנִים, מְלַקֶּטֶת
שְׁאֵרִיּוֹת אַהֲבָה.
מַהִי הוֹרוּת אִם לֹא
שְׁאֵרִית שְׁלֵמָה.

מומלץ.

רוח אל האור / איגי דיין
הוצאת עם עובד
253 עמודים

את ספרו הראשון של איגי דיין קראתי בסקרנות ובהפתעה נעימה. דיין, מעבר להיותו מוזיקאי ויוצר בעל נוכחות רגשית בימתית, התגלה אז גם ככותב אינטימי, חסר פשרות, עם תעוזה לגעת בנפש הפצועה והמורכבת של האדם. היה בו משהו פרום אך כן, שנגע.

"רוח אל האור" ממשיך באותו ציר אישי וחשוף. הוא מתאר דמות גברית — יליד עיראק, לשעבר בעל בית דפוס, אדם שהתמודד עם אלכוהוליזם ויחסים מורכבים עם משפחתו — ביומו האחרון לחייו, ומשם צועד לאחור, אל מקורות הכאב, החרטה והאהבות שהיו. זו בחירה מבנית נועזת, כמעט קולנועית, שנותנת מקום לשאלה הגדולה שהספר נושא על גבו: האם יש דרך, באיחור, להאיר את האזורים החשוכים של החיים?

דיין כותב מתוך כאב. לא מנסה להחליק, לא להקל. הוא נותן לקול הדמות להדהד עם צרימות, עם שתיקות, עם כובד מצטבר. יש בספר רגעים יפים, כמעט פיוטיים, שבהם המילים נוגעות בדיוק בתחושת החמצה או צורך באינטימיות, והם מצליחים לייצר הזדהות, גם כשלא קל.

עם זאת, קשה להתעלם מהתחושה שבחלקים מסוימים הספר לא לגמרי מבושל. הוא נע בין קטעים רבי עוצמה לכאלה שמרגישים פחות מגובשים. התחבולה הכרונולוגית מעניינת, אך לא תמיד מצליחה להחזיק את המתח הדרמטי או את תשומת הלב הרגשית של הקורא. לעיתים זה מרגיש כמו ניסיון כנה לפרוק, אבל בלי עין חותכת שתברור, תזקק ותלך לעומק.

"רוח אל האור" הוא לא ספר רע, רחוק מזה. יש בו ייחוד, יושר, וניסיון כן להסתכל על החיים כפי שהם — לא דרך פילטרים אלא דרך עיניים עייפות אך עדיין מבקשות להבין. הוא פשוט ספר לא שוויוני באיכותו. היו בו רגעים שהציתו בי מחשבה, ולעומתם כאלה שחלפו לידי.

ובכל זאת, יש לי כבוד למאמץ הזה. דיין ממשיך להרחיב את הגבולות של היצירה שלו, ולמרות שמדובר ביצירה לא נטולת חסרונות, היא שומרת על קול אישי, חי ובלתי צפוי.

האם אינך רוצה בי / אסף גברון
הוצאת ספרי עליית הגג
429 עמודים

הקריאה ב-האם אינך רוצה בי זרקה אותי ישר לשבילי הילדות של האייטיז. לרגעים היה נדמה שאני שוב שם – שדות ריקים, ריח של חרציות בקיץ, שעות מתות שבהן המציאות והדמיון מתערבבים. גברון יודע להחיות את התקופה ההיא בלי להפוך אותה לפוסטר ממוסגר של נוסטלגיה; להפך – הוא חופר בה, מקלף ממנה את התמימות, וחושף את כל הסדקים שתמיד היו שם – גם אם כילדים לא ידענו לקרוא להם בשם.

הספר עוקב אחרי ארבעה חברים מכפר ליד ירושלים – קרמיט, שנייד, גרשון וטראוויס – שמתחילים את דרכם כילדים סקרנים סביב תקרית טראגית של טביעה, ומתפצלים לאורך השנים לנתיבי חיים שונים מאוד. אחד מהם מת, שני מתנקם, שלישי מגשים חלום ביזארי, ורביעי לא מפסיק לברוח. על פניו – תבנית ידועה של רומן התבגרות. בפועל – זה הרבה יותר מזה.

יש כאן ניסיון אמיתי, לעיתים מרשים ולעיתים קצת עמוס מדי, לכתוב אפוס ישראלי שלם – כזה שלא רק מספר את סיפורם של הגיבורים, אלא גם את סיפור המקום. גברון תופר בחוכמה (ולפעמים גם בכבדות מסוימת) את תולדות הכפר הבדיוני עם תחנות מפתח מההיסטוריה הציונית – מהרצל ועד מלחמות ישראל, מחלוציות מתפוררת ועד גולגולת בעליית גג, וכל זה דרך סיפורו של רחבעם – מעין עוגן מיתולוגי ובלתי נסבל, שבין השאר הופך ליעד הנקמה של גרשון. הדמויות נעות סביבו כמו לוויינים סביב שמש בוערת – נמשכות, נפגעות, מתרסקות.

כמו בכל אפוס, האורך הוא גם חסרונו וגם הצדקת קיומו. אפשר היה לקצץ, כן. אבל אז היה חסר משהו מהעומק שהספר מצליח להשיג דווקא בזכות הסבלנות שהוא תובע מהקורא. זו לא ספרות שמחפשת לרוץ. היא דורשת לשבת, לנשום, לעבור תקופות.

מה שהחזיק אותי לאורך הדרך זו התחושה הברורה של היכרות – עם המקומות, עם האנשים, עם השפה. גברון כותב לא רק על "העבר הישראלי" אלא על התחושה המבלבלת של להיוולד לתוך סיפור גדול, ואז להבין שהוא אף פעם לא היה בדיוק מה שסיפרו לך. ושגם אתה, במוקדם או במאוחר, תהפוך לדמות משנית בזיכרון של מישהו אחר.

זה לא ספר מושלם. יש בו רגעים שצועקים "עריכה!", דמויות משנה שמרגישות תלושות, ושאיפה כללית להגיד "הכול" שעלולה לחנוק את "הספציפי". אבל בתוך כל זה, יש אמת, יש כאב, ויש גם לא מעט חן.

האם אינך רוצה בי הוא לא רק שאלה של אהבה נעזבת – אלא שאלה על השתייכות, על סיפור חיים שמתחיל במקום מסוים מאוד, ולא מפסיק להדהד גם כשנדמה שהתרחקת ממנו לגמרי.