היינריך בל הוא ללא ספק אחד הסופרים החשובים במאה העשרים אבל לא רק בזכות ספריו המעניינים, המורכבים ומעוררי החשיבה אלא גם בגלל העמידה שלו למען האזרח הפשוט, למען הצדק וכנגד המשטר הנאצי.
בל אמנם שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם השניה אך היה ממבקריה החשובים ביותר של אותה תקופה ואותה מלחמה וכמו כן עמד לא פעם בכתביו לצד מדינת ישראל ועקרונותיה.
ספר זה מאגד אוסף מאמרים ומסות שלו מתקופות שונות שמראות את הגותו החברתית אנטי מלחמתית והרצאות שונות כמו כן מכתבים שהוא כתב וכתבים אוטוביוגרפיים שלו.
היינריך בל הוא גרמניה, הוא היה שם כחייל והוא זה שעמד שנים רבות ודיבר על האסון הגדול שבעליית היטלר לשלטון ועל הטרגדיה של העם הגרמני.
בכתביו התגלה בל לפחות עבורי כהומניסט ולוחם צדק.
בל כותב בספר זה על ספרות החורבות, זרם ספרותי בגרמניה שנתנה ביטוי לחוויות של הגרמנים מהמלחמה.
ספר זה גם מביא את הרצאתו של בל בפני פרס נובל לספרות לאחר זכייתו הרצאה שהוא קרא לה "רשימה על תבונתה של השירה"
כמו כן מובא כן נאום של בל בזמן שהיה אמור לבקר בישראל אך הביקור בטול והמאמר מפורסם כאן במלואו.
בל ביקר כאן כמה פעמים ומאוד התחבר למפעל הציוני ולמאבק של העם היהודי להקים כאן מולדת.
בל התנגד למושג האשמה הקולקטיבית בהקשר של השואה.
לא אומות הן האחראיות לפשעים אלא בני אדם יחידים.
הוא גם מביא כאן מאמר שלו על משפט אייכמן ובכלל.
לפני כל מאמר, מסה או הרצאה מובא הסבר על הסיבות לכתיבה של אותו טקסט ועל ההקשר הפוליטי הסטורי שלו.
הספר הזה הוא דרך נוספת להכיר צד נוסף של הסופר הענק הזה.
מרתק מאוד.

האמת היא שאני לא יודע מה יותר מיוחד, הסיפור המדהים של המשוררת הזו שהתחילה לכתוב בגיל 90 וספרה הראשון פורסם בגיל 98 או השירים הכל כך נוגעים ומרגשים שלה שנראה שנכתבו ממקום כל כך פנימי ועמוק, אותנטי וכנה.
כמעט כל שיר נגע בי וצבט לי בלב ואם שירה מצליחה לעשות זאת אז היא קנתה אותי.
אני מייחס כתיבה כזו גם בגלל שמדובר באישה מבוגרת מאוד, צנועה מאוד שעברה בחייה כל כך הרבה ופתאום כשהכתיבה נכנסה לחייה זה הרגיש כמו מפל של תשוקה למילה הכתובה, זכרונות שצצים, חוויות מחיי היומיום, רגשות, שיח עם המוות ועם החיים, עם אהבה ועם נכדים, עם זקנות בבית החולים.
הספר הקטן הזה גדוש ברגשות ותחושות שעולות מתוך המילים של שיבטה טויו.
טויו כותבת בסוף הספר ואני לוקח את זה איתי כצידה לדרך
"אני תמיד אומרת לעצמי ברגעים של בדידות גדולה, או כשאני מרגישה לבד: "החיים הם תמיד מעכשיו. לא משנה מי אתה – הבוקר בא תמיד".
כבר עשרים שנים שאני חיה לבד – ואני חיה בכל ליבי."

וזו בדיוק השירה שלה, הילולת החיים, קדושת החיים, אהבת החיים וניצול כל רגע מהם גם אחרי שעברתי את גיל 90

"כשמגלים כלפי אדיבות
אני מפקידה אותה עמוק בליבי
כחיסכון

כשבאה הבדידות
אני מושכת מהחיסכון
ושבה אל כוחותי

גם אתה – חסוך כך מעכשיו
זה הרבה יותר חשוב מפנסיה"

——–

"כשבני היה בבית הספר היסודי
הוא סיפר לי בשמחה:
"חברים שלי אומרים שאת ממש יפה!"

מאז ועד היום
גיל תשעים ושבע,
אני מקפידה להתאפר
בדיוק באותו האופן

אולי מישהו
יחמיא לי"

——-

"המים הרותחים
שאני מוזגת בקומקום קטן
הם כמו מילים טובות

קוביות הסוכר שבליבי
ובכוסי הקטנה
נמסות לאיטן"

מומלץ בחום לאנשים שאוהבים שירה מיוחדת ונוגעת.

ההערכות הן שהספר הזה של סלימני, צרפתיה ממוצא מרוקני (מהגרת בעצמה) נכתב בהשראה של מקרה אמיתי שאירע בשנת 2012 בניו יורק שבו אומנת רצחה את שני הילדים שבהם טיפלה.
למעשה אין כאן באמת ספוילרים כי הספר מתחיל מהסוף.
הוא מתאר את הילדים ברגעיהם האחרונים כבר מההתחלה, הילד כבר היה מת והילדה נלחמה עד הרגע האחרון, כך שהקורא למעשה יודע מה הולך לקרות ועכשיו העלילה מתחילה כאשר המחברת מנסה לתאר לנו את מערכת היחסים התלותית והמורכבת בין הורי הילדים לבינה ובינה לבין הילדים עצמם.
האמת שהנושא עולה כל הזמן לכותרות, כמה נוכל לסמוך על מטפלת ילדינו? האם נוכל לצאת בבטחה לעבודה ולדעת שילדינו בטוחים.
מרים מחליטה לחזור לעבודתה במשרד עורכי דין ולחפש אומנת ראויה לילדיה, לאחר חיפושים רבים מרים מגיעה ללואיז אשר מקסימה את המשפחה ונוצר קשר תלותי בין השילוש הזה.
הספר הזה מדבר על החברה המודרנית, על הורות, על הרצון לחופש ועצמאות, על חינוך ועל השקפות עולם שונות והמתח נוצר ונבנה לאט לאט למרות שאת סופו אנחנו יודעים.
המוות ידוע מראש, הטרגדיה ידועה מראש, הפחד ידוע מראש ועם זאת סלימני משאירה אותנו כל הזמן במתח לקראת הסוף הצפוי.
העלילה בנויה מעניין והספר הקצר הזה מעלה שאלות רבות על הרצון שלנו או היכולת שלנו לסמוך על אחרים כשאנחנו מפקידים את ילדינו אצלם.
הספר נפתח בשני ציטוטים מאוד חזקים של רודיארד קיפלינד ודוסטוייבסקי שמיד מכניסים אותנו לאווירת הספר עוד לפני תיאור הרצח בפרק הראשון.
לא ספר פשוט אבל קריא וברור ועם זאת לא בטוח שנכון היה לפתוח דווקא ברצח.
אבל כך הסופרת החליטה.
ספר מעניין ומעורר שאלות רבות.

סדרת ראשית מידע היא סדרת ספרים אנציקלופדית קצרה ותמציתית שמתמקדת בכל ספר בנושא אחר בעולם הסובב אותנו ונותן לילדים מידע על אותו נושא שעליו אפשר להרחיב לאחר מכן בשיחה משותפת או בכל דרך מחקר אפשרית.
הפעם הספר עוסק בנושא מקצוע הכבאות ועבודת הכבאים.
הילדים לומדים דרך הספר בצורה תמציתית על העבודה המורכבת של הכבאים שהיא לא רק לכבות שריפות ועל הדרישות מהמקצוע המורכב הזה.
אני מחבב את הסדרה הזו באופן כללי כי יש בה משהו מאוד ממוקד שקל מאוד לילדים להבין ולהתחבר אליו.
טקסט מתומצת עם איורים וצילומים מרהיבים וגדולים.
בסך הכל הנושאים הם מגוונים מאוד וילדים נהנים להוציא כל פעם ספר אחר בסדרה מהספריה ולשבת ולקרוא עליו לבד או ביחד עם אחד ההורים.
קל, כיף, מעניין ומאפשר לילדים סקרנות ללמוד עוד ולחקור בעצמם.

צווייג היה סופר גדול, לא בטוח שצריך לחזור על כך כל פעם מחדש אבל אני חוזר על כך לאלה שנתקלים בו לראשונה (אני בספק אם יש כאלו)
הוצאת תשע נשמות מוציאה את הנובלות שלו ואני מאוד אוהב את הנובלות שלו כי הן מדויקות מאוד, הן נוקבות מאוד וחודרות לנפש.
זה לא מקרי כי צווייג יודע בכתיבתו לחדור לנפש הקורא, לערער את תפיסת עולמו ולגרום לו לחשוב מחדש על מה שהכיר והבין עד כה על העולם, על אהבה, על רגשות, על מוסר ועוד.
משום מה הנובלה הזו זרקה אותי לשיר מרתה של טום ווייטס, איש זקן מתקשר לאישה זקנה ונזכר בימים שהכירו ואהבו לפני 40 שנה ובוכה יחד איתה בטלפון על הפספוס של אותה אהבה ולמרות שכל אחד מהם המשיך בחייו הוא לא שכח את אותם רגעים ואת אותן הרגשות שעדיין קיימות בתוכו.
גם כאן הספר מדבר על אהבה שהוחמצה, על נסיבות הגורל שגרמו להחמצה הזו, על הניסיון אולי לכפר עליה.
הם נפגשו לראשונה כשהוא היה צעיר והיא מבוגרת יותר, היא זוגתו של הבוס שלו והם התאהבו, אהבה לא ריאלית אבל מלאת תשוקה ותקווה.
אותה אהבה נקטעה כשהבחור נאלץ לנסוע למשך שנתיים למקום אחר וממשיך בחייו וכך גם היא.
לאחר תשע שנים הם נפגשים שוב, לאחר מלחמה, לאחר שנים רבות, לאחר שכל אחד מהם המשיך בחייו ועבר את מה שעבר, והשיג את מה שהשיג, הוא כבר לא עני וגם מבוגר יותר.
האם אפשר לתקן ולשקם? האם אפשר לחדש את התשוקה? האם הפערים הצטמצמו, לאן זה יקח אותם?
הנובלה הקצרה הזו אך הנוקבת מעלה שאלות רבות על אהבה ועל משמעותה, האם האהבה חזקה מהמכשולים?
האם לעבר יש משמעות בהווה ועוד.
צווייג כהרגלו בנובלה מדויקת וחודרת.
ספר נהדר בעיני.

אני כמעט ולא סוקר מחזות, לא יוצא לי לקרוא הרבה מחזות ולאחרונה התחלתי יותר, פיגמליון של ברנרד שו הוא למעשה סיפור על טרנספורמציה, שינוי פנימי וחיצוני וברנרד שו קרא למחזה שלו פיגמליון על שם סיפור פיגמליון של אובידיוס מיצירת המופת שלו "מטמורפוזות"
פיגמליון בספרו של אובידיוס היה פסל אשר התאהב בפסל שלו וביקש מאפרודיטה שתחיה את הפסל וכך קרה, הפסל בדמות אישה ששמה גלתיאה קמה לחיים והגשימה את חלומו של פיגמליון.
את פיגמליון של ברנרד שו רובנו מכירים כ"גברתי הנאווה" וכאן בדמות פגמליון נמצא פרופסור היגינס שמתערב שיוכל להפוך מוכרת פרחים עילגת לדבר ולהתנהג כמו דוכסית.
לייזה דוליטל, מוכרת הפרחים היא חומר הגלם של הפרופסור המומחה לפונטיקה.
מעבר למחזה הנפלא שרובנו מכירים ברנרד שו הנפלא מעביר מסרים חשובים בעיני על שחרור האישה, על עצמאות ועל חופש דרך המקום של השכלה.
זהו מחזה מאוד דידקטי ושו מבהיר שגם דידקטיקה יכולה להיות אמנות ובעיני הוא צודק, כל עוד המסר מועבר אמנות יכולה להיות דידקטית.
מעמד האישה באותם זמנים באנגליה היה לא כפי שהוא היום ודוליטל משתנה, דרך ההשכלה והגינונים החברתיים יש רצון לפרק את המעמדות וליצור חברה שיוויונית יותר.
אלייזה דוליטל הפכה להיות אישה עצמאית ומשוחררת המחליטה על גורלה בעצמה והופכת להיות מי שהיא בוחרת ולא מי שהחברה קובעת עבורה.
מצד שני וכך אני רואה זאת החינוך וההשכלה שקיבלה גם קצת כולא אותה ומגביל אותה האמירה שרק דרך חינוך והתאמה לחברה תגיע הגאולה לנשים היא בעיני מגבילה לא פחות מחוסר השכלה ובעיני חינוך לחופש ועצמאות יכול לבוא בכל מצב, אבל מדובר בתקופות שונות ודרך התבוננות שונה מכפי שאנו רואים זאת היום.
אני חייב לציין את המבוא ואת הפירושים מאירי העיניים של המתרגמת דבורה גילולה שנותנים ידע חדש ומעשירים את הקורא.
מחזה קלאסי ומרתק בעיני.

מהו פמיניזם במרחב? האם המרחב והוא יכול להיות ברחוב או בין קירות הבית מאפשר לנשים להרגיש נוח או שהמרחב גברי ומגביל נשים, מעורר תחושת חוסר ביטחון ואם כן איך אפשר לשנות זאת?
אלו חלק מהשאלות שעולות בספר זה שהוא למעשה אסופת מאמרים שכולן נכתבו על ידי נשים.
12 מאמרים כתובים והנוספים באים מתחום האמנות כאשר אליהם אתייחס תחילה.
אחת השאלות שעולות בספר זה האם יש ייצוג נשי בתמרורים או שהייצוג ה"גברי" גורם לתחושות חוסר נוחות והאם שינוי גרפי כן יגרום לתחושות יותר נוחות.
המעצבת מיכל סהר יצרה מערכת תמרורים חילופית שבה הנשיות מקבלת יותר במה.
כנושא מחקר עיצובי זה מעניין ומבחינתי הביצוע פחות נכון כי אישה לא צריכה להיות מיוצגת על ידי שמלה או קוקו במקום ראש עגול.
פחות אהבתי את ההתעסקות בנושא התמרורים שהעיקריים שבהם גנריים ונייטרליים אבל כנושא מחקר זה מעניין.
העבודה השניה בספר זה זו סדרת צילומים שבהם נשים מצולמות בפוזיציה פרונטלית ונייטרלית בפעולה של ריקון בקבוק שנמצא מתחת לחצאית מה שנדמה כפעולת הטלת מימיהן, או לחילופין ירידת מים המבשרת לידה, יש כאן את תחושת חוסר השליטה שנוגדת את פעולת ההשתנה על ידי הגבר בעמידה שבשליטה מלאה, זו עבודה מעניינת ומעוררת מחשבה ובעיקר גרמה לי לאי נוחות.
שאר המאמרים נכתבו על ידי נשים שונות חלקן אדריכליות ועוסקות בבעייתיות של נשים במרחב ודרכי פתרונות שונים.
חלק מהמאמרים מעניינים יותר וחלקם פחות.
אישית אני חושב שזה ספר עיון מעורר מחשבה אך המאמרים לא אחידים באיכותם.
מצד שני הוא עורר בי מחשבה לגבי תחושות חוסר הביטחון של נשים במרחב דבר שאני כגבר עשוי להתקשות בהבנתו כי איני אישה ואיני נתקל במצוקות האלו ומבחינתי מה שמוכר וידוע נוח יותר או פחות אבל אישה חשה את הדברים אחרת.
ספר עיון מעניין ומעורר מחשבה אם כי לטעמי אקדמי מדי ודידקטי מדי.
יכול לעורר דיונים רבים ושאלות רבות וזה חשוב ונכון.
בסך הכל ספר עיון מעניין למרות החסרונות שציינתי.