סתם עוד נעדרת / ג'יליאן מקאליסטר
הוצאת אריה ניר
375 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק

הסיפור מתחיל כמו תעלומת מתח קלאסית: בחורה צעירה נכנסת לסמטה באמצע הלילה ולא יוצאת ממנה. מצלמות האבטחה לא משקרות, ואין לה לאן להיעלם, ובכל זאת – היא נעלמת בלי להשאיר עקבות. רב פקד ג’וליה דיי מקבלת את התיק, אבל מהר מאוד מבינה שזה לא סתם מקרה של נעדרת. יש לה מה להסתיר בעצמה. ככל שהחקירה מתקדמת, היא מגלה שמישהו יודע עליה משהו מהעבר  ומאיים לחשוף אותו. הוא לא מבקש כסף, הוא לא רוצה שתפסיק את החקירה. הוא רוצה שהיא תפליל אדם אחר.

המבנה של הסיפור מושך יש פה מתח, סחיטה, בחירה קשה בין לעשות את הדבר הנכון לבין להגן על עצמה ועל משפחתה. מקאליסטר מצליחה להציב את הקוראים בדיוק בנקודה הזו: מה אתה היית עושה במקומה? עד כמה רחוק תלך כדי להגן על הסוד שלך?

אבל עם כל הכוונות הטובות והרעיון המעניין, משהו פה לא ממש עובד. הקצב איטי מדי, הדמויות מרגישות שטוחות ברוב הזמן, ויש קטעים שלמים שמרגישים שחוזרים על עצמם. במקום להרגיש שאתה במרדף אחר האמת, אתה מוצא את עצמך שוקע לתוך מחשבות פנימיות של הדמות הראשית, בלי הרבה התקדמות. לפעמים נראה שמקאליסטר מתעכבת יותר מדי על ההסברים והתחושות  ופחות נותנת לעלילה להוביל את הדברים.

הכתיבה עצמה בסדר גמור, והתרגום של שי סנדיק קולח. אבל התחושה היא של ספר שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא בפועל. הרעיון טוב, אבל לא ממומש עד הסוף. יש כמה פיתולים מפתיעים, אבל הם מגיעים מאוחר מדי או לא משנים באמת את מה שכבר הבנו קודם.

זה לא ספר רע  יש בו עמודים טובים, ויש בו נושא מעניין. אבל הוא מרגיש כמו החמצה. כאילו התחילו לבנות משהו גדול, ולא הלכו איתו עד הסוף.

אם אתם מחפשים מותחן איטי עם רעיון מוסרי מעניין – יכול להיות שתיהנו ממנו.

ללמוד מן הגרמנים / סוזן ניימן
הוצאת עם עובד
מאנגלית: יורם שדה
451 עמודים

זה אחד מספרי העיון החשובים שקראתי בשנים האחרונות. לא בגלל שהוא מציע תיאוריה מבריקה או ממציא משהו חדש, אלא דווקא בגלל שהוא מחבר בין שלושה דברים שקשה למצוא יחד: עומק פילוסופי, תובנות היסטוריות, וקריאה אנושית מאוד לפעולה מוסרית. בלי צדקנות, בלי אקדמיזם מרוחק, ובלי הצעות לפתרונות קסם.

סוזן ניימן, פילוסופית יהודייה-אמריקאית שחיה בברלין כבר עשרות שנים, מנסה להבין למה גרמניה הצליחה  עד גבול מסוים  להסתכל לעבר הכי חשוך שלה בעיניים פקוחות, בזמן שארצות הברית, מול ההיסטוריה של העבדות והגזענות, ממשיכה לעצום עיניים.

היא נוסעת ברחבי אמריקה, בעיקר בדרום, ומשוחחת עם מורים, פעילים, היסטוריונים, ואנשים שחיים יום־יום את הפער הזה שבין "עבר" ל"הווה שלא באמת נגמר". ואז היא חוזרת לגרמניה, לאתרים, לאנדרטאות, לשמות רחובות ששונו, ולמערכת החינוך שמחנכת במפורש נגד נאציזם.

אבל זה לא ספר על השוואה בין גרמניה לארה״ב, אלא ספר על איך נראית התמודדות מוסרית אמיצה עם עבר לאומי  איך היא נבנית, מה המחיר שלה, ואיזה אומץ היא דורשת מהחברה כולה.

ניימן מראה שהזיכרון לא חייב להיות רק דבר אישי או טקסי. הוא יכול להיות תהליך חינוכי, פוליטי, אפילו תרבותי  אם יש נכונות אמיתית להכיר באחריות, גם אם אתה עצמך לא היית "שם". כי גם מי שלא עשה עוול – עדיין יכול לרשת אותו, ליהנות ממנו, או לשתף איתו פעולה בלי לשים לב.

בתוך כל זה היא מביאה את קולה האישי, בגובה העיניים. אין כאן פילוסופיה מתייפייפת. להפך  היא כותבת כדי לשנות משהו. לא עם סימני קריאה, אלא מתוך דיאלוג. לא מעט פעמים במהלך הקריאה חשבתי על החברה הישראלית, על איך אנחנו מתמודדים (או לא מתמודדים) עם עוולות שהפכו לשגרה.

זה לא ספר אקדמי קלאסי וגם לא מסה רגשית. הוא נע בין לבין. יש בו ראיונות, מחשבות, קטעים היסטוריים וסיפורים שמצטברים יחד לרצף עשיר ומעורר מחשבה.

בשורה התחתונה:
ספר מעולה, עמוק ומעשיר. הוא לא נותן תשובות פשוטות, אבל הוא שואל את השאלות הנכונות  וזה כבר לא מעט.

נגורי, געגוע לעונה החולפת / ריוקו סקיגוצ'י
הוצאת תשע נשמות
105 עמודים
תרגום: דנה שם-אור

קשה להסביר איך מסה קצרה על אוכל וזמן מצליחה להפעיל כל כך הרבה רגשות בלי להזדקק לדרמטיות או לרגשנות. נגורי של ריוקו סקיגוצ'י עושה את זה בשקט, בעדינות כירורגית, דרך תנועה כמעט בלתי מורגשת של תודעה. תוך כדי הקריאה הרגשתי שאני עובר טרנספורמציה קטנה – לא פתאומית, אלא כזו שמתחילה בסדק. כמו שינוי קל בטמפרטורה שמבשר עונה אחרת.

הספר מתמקד ב"נגורי"  מונח יפני שמתאר את שארית התחושה שנשארת לאחר עונה שחלפה. זיכרון של טעם, תחושת פרידה מהעכשיו שהוא כבר כמעט אתמול. סקיגוצ'י לוקחת את המילה הזו ומרקדת סביבה, מפרקת אותה לרגעים מהחיים: אוכל שמסמן עונות, פרחים שבלעדיהם השוק נראה ריק, או מתכון שהיא מבשלת מתוך זיכרון של מקום אחר.

מה שמשך אותי במיוחד הוא האופן שבו היא מחברת בין האישי לתרבותי בלי ליפול לאקדמיזציה. היא לא מתיימרת ללמד, אלא פשוט מתבוננת  בטעם, בריח, בזמן. התרבות היפנית נוכחת בכל פסקה, אך לא כמסגרת נוקשה אלא כאורח חיים. בניגוד למקום שבו אני חי, שבו עונות השנה הן כמעט רק נתון ביומנים או בתחזית, אצלה מדובר בשפה שלמה. פרידה משזיף היא לא רק גסטרונומית – היא קיומית.

כתיבה כמו שלה מזכירה לי כמה אנחנו התרגלנו לחיות על פני השטח. לעבור מדבר לדבר בלי לעצור. סקיגוצ'י עוצרת, אפילו מתעכבת. היא יודעת שדווקא בפרטים הקטנים – בזיכרון של אבטיח באמצע יולי או בטעם המריר של קליפת תפוז באוקטובר  מסתתר סוד. והסוד הזה הוא לא בהכרח נוסטלגי. הוא מלא נוכחות, אולי אפילו סוג של אמונה שמה שחולף אינו אובד, אלא נטמע בתוכנו כמו טעם בלשון.

לא יכולתי שלא לחשוב תוך כדי קריאה על בשבחי הצללים של טניזקי. שניהם ספרים שבוחנים את מה שנמצא בצל, בשוליים, במה שלא מואר מדי. לא יפים במובן המקובל, אלא נוגעים. וגם כאן, כמו אצל טניזקי, התחביר מאופק, מצלצל כמו מנטרה  לא מתרפס, לא מתלהב. פשוט מדויק. התרגום של דנה שם-אור שומר על הטון הזה בצורה יפה ומאופקת, כזו שלא מבקשת להרשים אלא לשמר את הקול.

נגורי השאיר בי שאלה אחת עיקשת: כמה טעמים כבר שכחתי, כמה ריחות חלפו דרכי בלי שטרחתי לזכור? והאם אני מסוגל ללמוד מחדש את האמנות הזו  להרגיש את סוף העונה לא רק בגוף, אלא גם בנפש.

לפני החושך / בראד תור
דני ספרים
416 עמודים
מאנגלית: חגי ברקת

כבר קראתי כמה ספרים בסדרת סקוט הרואת’, ואני יודע בדיוק למה אני נכנס: אקשן מהיר, קונספירציה בינלאומית, דמות ראשית שהיא שילוב של ג'יימס בונד ודמות של ליאם ניסן אחרי שבוע בלי שינה  ובכל זאת, לפני החושך הצליח להפתיע אותי לטובה.

הספר נפתח כשהרואת' נמצא בשפל של חייו  שיכור איפשהו בנורווגיה, מתאבל, אבוד, ומאוד לא במצב להציל את העולם. ואז, כיאה לתור, מגיעה הפצצה: שמים על ראשו תג מחיר של 100 מיליון דולר. זה אומר רק דבר אחד כל ציידי הראשים בעולם יוצאים לצוד אותו. במקום להתקפל, הוא מתנער מהוויסקי, חובר לסוכנת נורבגית לא פחות שבורה ממנו, והשניים יוצאים למסע חוצה גבולות עם גופות, מרדפים וקשקושי מודיעין מהירים כמו רובה סנייפר.

האם זה ריאליסטי? ממש לא.
האם זה עמוק? לא באמת.
אבל זה מהנה בטירוף.

תור פשוט יודע לבשל ספר כמו שצריך מנה אחת של טרגדיה אישית, שתיים של טכנולוגיה צבאית, שלוש כוסות מתח, וקינוח של קרב יריות במבצר אירופי כלשהו.

אם קראתם כבר ספר או שניים בסדרה, תרגישו בבית אבל כאן יש גם רובד קצת יותר אישי, קצת יותר אפל.
ואם לא קראתם כלום? לא נורא, תזרמו תור דואג להסביר את המינימום שצריך כדי לקפוץ ישר לתוך המרדף.

בקיצור: אסקפיזם טהור.
כמו סדרת נטפליקס עם עונה שלמה ביום אחד.

גינת הכלבים / סופי אוקסנן
הוצאת עם עובד
374 עמודים
מפינית: רות שפירא

אישה יושבת על ספסל בגינת כלבים בהלסינקי. נדמית שקטה, שקופה כמעט. היא עוקבת אחרי מישהי, ממתינה. לא סתם גינה, לא סתם מעקב. תוך כדי ההתבוננות החיצונית הזאת נפרש הסיפור האמיתי – סיפור של גוף שהפך למטבע עובר לסוחר, של צעירה אוקראינית שנכנסה לעולם האפור של תעשיית הפוריות הלא-חוקית, של חיים שמתקיימים בין בריחה, הסתרה, וניסיון נואש להיאחז בזהות כלשהי.

הספר מסופר כולו בגוף ראשון, דרך עיניה של אולגה – קול שמרגיש בהתחלה מרוחק אך בהמשך מתברר כמשקולת רגשית כבדה, קול של מישהי שכבר לא בטוחה אם היא הקורבן או התוקפת. אוקסנן לא מספקת לקורא תחנות נוחות להזדהות. אין כאן מבנה של גאולה, גם לא פסקי דין. יש רצף של זיכרונות, השתקפויות, פרטים שנשזרים אט-אט לכדי תמונה מטרידה של תעשייה שמתנהלת מתחת לפני השטח – פונדקאות, תרומות ביציות, סחר באשליה של חמלה.

המהלך של אוקסנן מתוחכם. היא לא מבקשת להסעיר עם דרמה אלא לחשוף שכבה אחרי שכבה של אמת מורעלת. הדמויות לא בוכות ולא זועקות. הן שותקות, מסתובבות ברחובות זרים, מרכיבות על הפנים מבנים של הישרדות. והקורא? נגרר פנימה, בלי חבל הצלה. אולגה מספרת – והאמינות שלה כל הזמן נבדקת. כמה היא מדחיקה, כמה היא יודעת, כמה היא משקרת גם לנו. הבחירה בגוף ראשון יוצרת אפקט חונק כמעט: אנחנו לכודים בתוך הראש של מישהי שכבר איבדה שליטה על הנרטיב של עצמה.

זה לא רק סיפור אישי. זו אמירה חברתית חדה על מה שקורה כשגבולות נשברים – בין מזרח למערב, בין עוני לניצול, בין חוק לרווח. הרקע האוקראיני אינו תפאורה אקזוטית אלא מראה: כלכלה שמתפוררת, נשים חסרות זכויות, והמערב שבא "לקנות חיים" בלי לשאול שאלות מיותרות.

אוקסנן לא מטיפה. היא פשוט מספרת את זה כמו שזה – בפשטות ספרותית קרה, ישירה, חסרת רחמים. זה לא הופך את הקריאה לקלה. להפך. מי שמחפש קצב מהיר, או פתרונות עלילתיים ברורים, ימצא את עצמו נתקע לא פעם. אבל דווקא הסטטיות, ההתעכבות, החזרתיות הפנימית של אולגה – אלה שמבלבלים בהתחלה – הם שמרכיבים בסופו של דבר את עוצמת הספר.

גינת הכלבים ממשיך את הקו הספרותי שהפך את סופי אוקסנן לאחת הסופרות הבולטות בסקנדינביה. הוא חופר לעומק, בלי ללטף, בלי לקשט. בתוך עולם ספרותי שבו רבים כותבים על טראומה כטרנד או כהצהרה רגשית, אוקסנן פשוט עושה את זה מתוך שקט מפחיד, דיוק, והכרה עמוקה במבני הכוח שסביב הגוף הנשי, ובפרט כשהוא הופך למשאב.

זה ספר שלא יענה לך אם את/ה קורבן או משתף פעולה. הוא רק ישאל אם את/ה באמת רוצה לדעת את התשובה.

את כותבת? / אליזבט דור
כנרת זמורה
224 עמודים

בשנים האחרונות קראתי לא מעט ספרים שעוסקים בזקנה, בדמנציה, בזיכרון שהולך ומתפורר. נדמה שזו אחת התמות הספרותיות שנוגעת כמעט בכולם – הקוראים, הכותבים, הדמויות – ואין פלא, כי כולנו בסופו של דבר נוגעים בקצה הזה, אם לא דרך עצמנו אז דרך הקרובים לנו.
ועדיין, בתוך הז'אנר הלא רשמי הזה שהולך ומתרחב, "את כותבת?" מצליח להישמע כמו קול אחר. אולי כי הוא נמנע מתיאטרליות. אולי כי הוא לא עסוק בלרגש, אלא בלהתבונן. אולי כי הוא נכתב מתוך מקום שמכיר את הפצע הזה מקרוב, ולא מנסה ליפות אותו.

אליזבט דור בוראת כאן סיפור אינטימי, כמעט מהוסה, על מערכת היחסים בין אם ובת ברגעים שבהם הזיכרון כבר נסוג, והעבר לא מתיישב בשקט במקומו. הבת, איזבלה, היא אמנית ויוצרת, והאם, רבקה, היא דמות טעונה – חזקה, דעתנית, אהובה ושנואה לסירוגין.
רבקה מבקשת: "כתבי אותי". אבל הקריאה הזו, הכאילו פשוטה, נושאת בתוכה סבך שלם של רגשות מודחקים, שתיקות ארוכות, ואמיתות שחמקו מהבהרה במשך חיים שלמים.
הספר לא מספר סיפור ברור מהתחלה ועד סוף. הוא נע בגלים – גלים של תודעה, של זיכרונות סדוקים, של שיחות קטועות, של מכתבים שנכתבו ואולי גם לא. יש בו רגעים של בהירות, ולצידם רגעים של בלבול, כמו בשיחה עם אדם שאיבד את הקשר בין המילים לחיים.

הכתיבה של דור מתאפיינת במקצב פנימי ייחודי. משפטים קצרים שמתעקבים על פרטים קטנים. דימויים שמופיעים ונמוגים. סצנות שכביכול "לא קורה בהן הרבה", אבל הלב מתהפך תוך כדי הקריאה.
זה לא ספר "עלילה" במובן המסורתי, וזה גם לא יומן אישי. זה יותר כמו ניסיון מתמשך לגעת במשהו חמקמק – בזיכרון שלא נשמר, בשפה שלא מספיקה, באהבה שמתקיימת בצמוד לתסכול עמוק.

במובנים רבים, זהו גם ספר על שפה ועל הכתיבה עצמה. מה המשמעות של לכתוב את אמא שלך? האם זה נאמן? האם זה בגידה? האם אפשר באמת לתעד מישהי שנאבקת להחזיק בזהותה, בשעה שהמילים בוגדות בה?

"את כותבת?" הוא ספר צלול, מרגש, עדין. הוא לא מתחנף לקורא, לא מתאמץ להרשים. הוא פשוט מניח על השולחן את מה שיש – זקנה, שכחה, קושי, וביניהם גם המון אהבה שקטה. ספר שקט שאומר הרבה. ספר של נשימה ארוכה.

בודפשט / שיקו בוארקי
ידיעות ספרים
175 עמודים
תרגום: אראלה טלנברג לרר

ספר לא קל לקריאה. לא בגלל שהוא ארוך או מסובך עלילתית – להפך, הוא די קצר. אבל הוא דורש ריכוז. העלילה קופצת בזמנים, לפעמים בלי הסבר, לפעמים בלי הכנה. מה שנראה בהתחלה כמו סיפור על סופר צללים מברזיל שמבקר בהונגריה, הופך לאט לאט לסיפור על זהות שמתפרקת – דרך שפה, דרך אהבה, דרך עיר זרה לגמרי.

הגיבור, ז’וזה קוסטה, כותב עבור אחרים. אפילו את חייו הוא לא לגמרי חי – אלא מדווח, מדמיין, מתחזה. בבודפשט הוא פוגש שפה שאין לו שום סיבה להימשך אליה, אבל היא הופכת אצלו לאובססיה. מין ניסיון להתחיל מחדש, או לברוח ממשהו – לא ברור. וזה בדיוק העניין: הרבה פעמים לא ברור מה קורה שם. מה אמת ומה פנטזיה, מה עבר ומה הווה, מי הוא באמת ומה הוא רק כותב.

הכתיבה של בוארקי שונה מאוד ממה שאני רגיל אליו. לפעמים היא שירית ויפהפייה, ולפעמים היא כמעט מסתבכת בתוך עצמה. יש תחושה של ריחוק, של קצב אחר, כמעט כמו תרגום פנימי שעובר מהשפה הפורטוגזית להונגרית ומשם לעברית. אבל בתוך כל זה יש הרבה דיוק. יש משפטים שנשארים איתך, גם אם אתה לא בטוח שהבנת את כל מה שקרה לפני או אחרי.

בודפשט עצמה לא נראית כאן כמו עיר תיירות. היא לא נוף, היא תחושת זרות. עיר קפואה, שקטה, כמעט נטולת צבעים, שמבלבלת את הגיבור ומרחיקה אותו עוד יותר מעצמו.

הספר הזה לא מתאים למי שמחפש עלילה סוחפת וברורה. הוא יותר חוויה של שפה, של זהות, של ניכור. בעיניי, הוא כתוב בצורה מרשימה ומאתגרת, אבל גם דורש הרבה מהקורא.
זה ספר שמתאים למי שאוהב ספרות שמאתגרת, שמוכנה לאבד את הקורא קצת בדרך, שמבקשת ממנו להיות פעיל, לחשוב, אולי גם ללכת לאיבוד בכוונה.

מוזיאון החרקים / אמילי קרטר ודייב גולסון
הוצאת שוקן
מאנגלית: יפית ברנר
איורים: אמילי קרטר
96 עמודים

סדרת ספרי המוזיאונים העצומה והצבעונית של הוצאת שוקן ממשיכה – והפעם בנושא שחביב עליי במיוחד: החרקים.
הם לא רק מסקרנים אותי, אלא גם חביבים עליי ברמה האישית: גידלתי ואני ממשיך לגדל פרוקי רגליים – תיקנים לוחשים, מקלונים וייטנאמיים ועוד.

הם מסקרנים ומרתקים אותי. העולם שלהם כל כך מגוון ומרגש, ולמרות שעדיין לא גילינו עליו הכול – ואולי גם לא את כל מיני החרקים הקיימים – הוא ממשיך להיות עבורי עולם מסתורי, מלהיב, ומעורר השתאות.
לצד זה, חשוב להזכיר את הרתיעה האנושית הנפוצה מחרקים – במיוחד מחרקי הבית שחיים איתנו בסמיכות, אבל לא רק הם.

הספר העצום הזה – גם בגודלו הפיזי וגם באיורים המלהיבים שבו – ממשיך את המסורת של הסדרה (מוזיאון העצים, מוזיאון הפרחים, מוזיאון החלל ועוד), ומציג לקוראים חלק קטן מתוך השפע האינסופי של פרוקי הרגליים והחרקים. הוא מחלק את בעלי-החיים למשפחות ביולוגיות, מציג מינים מוכרים יותר ומוכרים פחות, וחושף את בתי הגידול שלהם.

הספר נפתח בהסבר בסיסי על מהו חרק, מהם המאפיינים הפיזיים שלו, ואיך מגדירים אותו. לאחר מכן הוא ממשיך בחלוקה למשפחות – חלוקה טקסונומית ברורה – כמו חרקים קדמונים (כגון שפיראים ותיקנאים), משפחת הזבובאים, משפחת החיפושיות, קבוצת הצרעות, הנמלים והדבורים ועוד.

בנוסף לכל היופי החזותי הזה ולהסברים המדעיים המנגישים, יש גם התייחסות לנושאים רחבים יותר: לחשיבות של החרקים במארג האקולוגי, ולסכנות הטמונות בהתמעטותם – תופעה מדאיגה שכדאי שכל קורא צעיר או בוגר יכיר.

כמו כל הספרים בסדרה הזו – בעיניי סדרת מופת, ולא רק לילדים – הספר הזה מצליח להנגיש את עולם החי, הטבע והמדע באופן ויזואלי עשיר ומרשים. הוא חושף את הקוראים ליופיו של עולם קטן ומורכב שחי ממש מתחת לרגלינו – לעיתים בלי שנבחין בו בכלל.

סמטת כנען / חוה אלברשטיין
הוצאת אפרסמון
226 עמודים
קשה לומר שגדלתי על השירים של חוה אלברשטיין. השיר הראשון שאני זוכר ממנה, זה שנכנס לי מתחת לעור, היה "לונדון". אבל ככל שהתבגרתי, וכשטעמי המוזיקלי התחיל להתגבש, למדתי להכיר אותה באמת. השירים שלה, כמו טיפות מים שמתעקשות לחדור דרך סדקים, נכנסו לאט־לאט לכל נקב בגוף.

יש לאלברשטיין כישרון נדיר להגיש שיר. היא לא רק שרה — היא נושמת את המילים. וכשגילינו גם את הצד הכותב שלה, הבנו שהיא לא רק מבצעת מופלאה, אלא גם יוצרת שמהלכת במרחב שבין מוזיקה, מילים ונשמה. מי שיודע לכתוב טוב — יודע לעשות זאת בכל מדיום. ולכן, כששמעתי שהיא מפרסמת ממואר, שמחתי באמת.

זה לא ממואר קלאסי. זה לא ספר של התחלה-אמצע-סוף. זו לא ביוגרפיה כרונולוגית, אלא מעין אוסף רסיסים — זכרונות ילדות, רגעים בקריירה, קטעים של חיים — שמרכיבים ביחד תצרף עדין של חוה אלברשטיין כפי שהיא בוחרת להראות לנו אותה.

"סמטת כנען" הוא לא רק שם ספר, אלא שם הרחוב שבו גדלה, קריית ביאליק של ילדותה. ויש משהו בשם הזה, בפשטותו, שמכיל את כל מי שהיא: צנועה, פרטית, שקטה. לא מתהדרת, לא מחפשת את אור הזרקורים. והצניעות הזו, שקיימת גם בהגשה המוזיקלית שלה, נוכחת גם כאן — בטון הכתיבה: אינטימי, מדוד, לעיתים כמעט לוחש.

מה שמפתיע – ואולי לא – הוא עד כמה חוה פתוחה כאן. היא מספרת על תחילת הדרך, על שירים שנולדו, על חוויות, אנשים, אהבות, רגעים שהיא מוכנה לחשוף. והיא עושה את זה בדרכה — בלי דרמה מיותרת, בלי פאתוס, אלא בפשטות מרגשת.

היא גם מציירת בפנינו את המרחב התרבותי שבו גדלה ונוצרה: ג'ניס איאן, ברסנס, פיט סיגר, פיטר גבריאל — דמויות שהשפיעו עליה כמו שנשימות משפיעות על קול. והספר כולו שזור ברפרורים לספרות, קולנוע, שירים.
הפרקים קצרים. לפעמים דף אחד. לפעמים שניים. כמו חלונות קטנים, שכל אחד מהם פותח זווית אחרת, זיכרון אחר. אין כאן סיפור אחד, אלא הרבה סיפורים, הרבה פנים. וכולם יחד מרכיבים את הדמות שאנחנו מכירים, וחושפים גם חלקים שלא הכרנו.

אלברשטיין כותבת כמו שהיא שרה: רק כמו שהיא יודעת. בצלילות, בכנות, בלי מניפולציות. הספר הזה מרגיש כמו שיחה אישית. בלי תיווך. בלי מסכות.
ממואר יפהפה, שקט, שופע צלילים פנימיים. מי שאוהב את חוה – יאהב את הספר הזה. ומי שלא מכיר – אולי ימצא כאן דרך שקטה להיכרות ראשונה.

מקסיקו / רינת שניידובר
הוצאת אפיק
303 עמודים

מאוד אהבתי את "סיפור הצלחה", הרומן הקודם של רינת שניידובר. הוא היה מסוג הספרים שנשארים איתך בזכות התחושה שמאחוריהם עומדת סופרת שיש לה קול ברור, ייחודי, ולא מתפשר. את מקסיקו קראתי מתוך סקרנות לראות איך הקול הזה מתפקד בתוך מסגרת ממוארית, כשהחיים עצמם הם החומר הגולמי – ולא הדמיון.

זה ספר שמתאר שנה אחת בחייה של שניידובר, כשעזבה את ישראל וחזרה למקסיקו, מדינת הולדתה, יחד עם בת זוגה עמית. אבל אל תצפו לסיפור הגירה קלאסי על שיבה הביתה, וגם לא לניסיון "להמציא את עצמך מחדש" בסביבה אקזוטית. זהו תיעוד מפוכח, כואב לפרקים, של ניסיון להשתלב במקום שהוא גם שלך וגם לא שלך. מקום שהגעת ממנו – אבל החיים הרחיקו אותך ממנו, ועכשיו את מנסה לחזור אליו כשאת כבר מישהי אחרת.

הנושא המרכזי כאן הוא חוויית הזרות. לא כקלישאה אלא כמצב קיומי. התחושה שאת תמיד קצת מחוץ לתמונה, שתמיד יש משהו שצריך לפענח, איזו שפה שלא לגמרי שלך. ושוב – לא רק בגלל המרחק התרבותי בין מקסיקו לישראל, אלא גם כי הזהות האישית מורכבת יותר: ילדה שגדלה בשני עולמות, נערה שעשתה עלייה, אישה שמנסה להחזיק זוגיות תוך כדי שהיא מתפרקת קצת בעצמה.

יש כאן התבוננות אמיצה בעצמה, כולל בחלקים שפחות נעים לחשוף. רינת של הממואר היא דמות טוטאלית, לעיתים עקשנית, לפעמים מתפרצת – אבל היא גם רואה את זה, מודעת לעצמה, ובוחרת לכתוב את זה כמו שזה. בלי ללטש את הפגמים. לפעמים עם אירוניה עצמית, לפעמים עם כאב חשוף לגמרי. דווקא מתוך המקומות האלה נבנית תחושת אמון בין הקוראת לכותבת – היא לא מנסה להיראות טוב, היא מנסה להבין.

הכתיבה עצמה פשוטה, מדויקת, לא מעונבת ולא "ספרותית" במובן המלאכותי. היא מדברת אליך כמו אדם שמדבר על תקופה בחייו, מנסה לעשות סדר, מנסה להבין מה באמת קרה שם. יש רגעים יפים מאוד של אינטימיות, רגעים שבהם העיר מקסיקו סיטי כמעט נושמת מתוך הדף, אבל גם הרבה תסכול, בדידות, וכאב שקשור בשאלה איפה באמת הבית שלך.

מקסיקו הוא לא ספר גדול מהחיים, אבל הוא כן ספר כן, אישי, ויש בו משהו כובש בדיוק בגלל זה. כי הוא לא מנסה להרשים – הוא מנסה לדייק. וזה הרבה יותר קשה.