השיש / ססר איירה
הוצאת תשע נשמות
156 עמודים
מספרדית: רינת שניידובר

הדבר הראשון שעשיתי כשקיבלתי את הספר לידי זה להסתכל בכריכה האחורית ולקבל קצת תקציר לגבי מה שאני הולך לקרוא אבל במקום תקציר קיבלתי ציטוטים מפי כמה מאנשי ספרות ואמנות מעניינים שאומרים את דעתם על איירה, אנשים כמו רוברטו בולניו, פטי סמית וקרלוס פואנטס.
זה סקרן אותי עוד יותר, למה אין תקציר? והחלטתי לצלול לתוך הספר ולהבין קצת את האניגמה של ססר איירה.
ככל שהתקדמתי בקריאה האניגמה גדלה מאוד.
איירה הוא תופעה, הוא מאתגר את גבולות הגזרה של הספרות, יוצר מציאות בתוך מציאות ומביא לקוראים חווייה ספרותית שונה לחלוטין מכל מה שהקורא מכיר.
איירה הוא אמן אוונגרד שמבטא את האוונגרדיות שלו באמצעות המילה הכתובה, לא הופתעתי לראות את פטי סמית בכריכה האחורית כי גם היא אמנית פורצת גבולות.
קשה מאוד לתאר את העלילה של השיש, היא משתנה ומתפתחת כל הזמן, אין בה קו ברור.
כן מעורבים בעלילה הזו סינים, כדורי שיש, צפרדע מאבן וסופרמרקט העלילה מתפתלת ומשתנה ונראה כאילו אין בה הגיון של ממש, מן סוריאליזם לא ברור שדמויות באות והולכות ומתפתחות לכיוונים שונים אבל זה איירה יוצר מציאות בתוך מציאות, עולם בתוך עולם, מטשטש את הגבולות שבין ריאליזם לסוריאליזם.
בדומה לאמנים אוונגרדיים אחרים בתחומי אמנות שונים לא קל לעכל את יצירתם, אם זה ג'ון קייג' במוזיקה שבמאמר שקראתי מפי איירה הוא מזכיר אותו ולא בכדי, אם זה אמני אוונגרד בציור כך גם בספרות איירה מחפש לפרוץ דרך ולבדוק את הגבולות.
בעיני השיש הוא ספר נפלא ולמרות מורכבותו והטירוף שבו הוא קל לקריאה, מהנה בצורה בלתי רגילה ושובר מוסכמות.
מי שיחליט לרכוש את הספר הזה צפויה לו חוויה יוצאת דופן.
מי שמוכן לצאת מהשבלוניות המוכרת של הספרות הצפויה יקבל חוויה שונה שיקח לו זמן לעכל אותה.
לקח לי זמן לכתוב את הסקירה הזו כי קשה לתאר את העלילה בספר זה ובכל זאת יש כאן עלילה ויש כאן סיפור אבל יש כאן סיפור אחר, עלילה שקשה לתאר אותה ולכן בספרים כאלה כותבים בעיקר את החוויה מהקריאה כי העלילה לטעמי היא חלק מאותה חוויה שנקראת ססר איירה.

לב האפלה, מוצב של קדמה / ג'וזף קונרד
הוצאת עם עובד
187 עמודים
תרגום: אברהם יריב

כשאני קורא סיפורים כמו של קונרד אני שואל את עצמי כמה השתנה מאז? אז כן, אפריקה היום לא נשלטת על ידי האירופאים הלבנים אבל האם האירופאים עדיין פוחדים מאפריקה? מרגישים מאוימים, מרגישים נעלים מעל האדם השחור? תשובתי היא שכן, קולוניאליזם, אחד מפשעי המאה ה19 והמאה העשרים עדיין קיים בעולם, יש תחושה שהאפריקאים עדיין לא ממש משתחררים מאימת השלטון הלבן וההתנשאות הלבנה.
קונרד מביא לנו בנובלה אולי הכי מפורסמת שלו ובסיפור הקצר שנלווה אליו בספר זה את התחושות שהקולוניאליזם גורם, את השנאה, תחושת העליונות, היד הקלה על ההדק, האובססיביות לכל אוצרות הטבע שבאפריקה שבאים על חשבון חיי אדם ועוד ועוד עוולות שמתוארות בצורה לפעמים קצת סכמטית לפעמים קצת תיעודית ולפעמים כסיפור מצמרר על אפריקה תחת שלטון לבן.
בהשפעת הספר לב האפלה יצא שנים לאחר מכן סרטו המצמרר של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו" השפעתו של קונרד בספר זה היתה חזקה מאוד.
ספר זה מתאר את המסע של מרלו במעלה נהר הקונגו בספינה בחיפוש אחר הסוכן קורץ, סוכן מצליח של החברה שנותק עימו הקשר.
דרך המסע מתוודע מרלו לעוולות של הלבנים באפריקה ולניצול.
קורץ מתגלה בסופו של דבר כראש שבט מקומי וכאדם אכזר ותאב בצע ואולי זה הסימבול של האדם הלבן שמשתלט על האדם השחור, צמא לאוצרותיו ומרגיש עליון.
זהו ספר מצמרר וחזק מאוד שמבליט את כשרונו של קונרד לתאר את הקולוניאליזם כאכזרי במיוחד.
החלק השני או הסיפור השני בספר זה" מוצב של קדמה" פחות מצמרר מ"לב האפלה" אך מתאר בצורה קרה את הקולוניאליזם מנקודת מבט אחרת של שני לבנים שהשתלטו על תחנת מסחר שמפקחת על העברת שנהב, עצלנים וחסרי יכולת, התנהגותם, הביזה שלהם וההתנשאות הזו היא סימבול ללבן האכזרי שחושב שאפריקה שייכת לו ולא לאזרחיה, תחושת העליונות המאוסה וקשה כל כך.
ספריו של קונרד רלוונטיים גם להיות ולנצח כל עוד האנושות תמשיך להתנהל כפי שהיא מתנהלת.
ספר חשוב.

הדרך הארוכה אל החכמה / יאן פיליפ סנדקר
הכורסא הוצאה לאור
234 עמודים
מגרמנית: יוסיפיה סימון

האמת היא שלא קראתי אף ספר של פיליפ סנדקר עד היום כולל אמנות ההקשבה לפעימות הלב, לא יצא פשוט ואולי אקרא יום אחד.
אני יודע שהוא סופר אהוב במיוחד ואני יודע שספריו הם הצלחה כבירה ועל זה אין עוררין ואת זה צריך להעריך.
אני גם מעריך שספר זה אינו אינדיקציה לרמת כתיבתו כי למעשה ספר זה הוא בעצם ספר שבו סנדקר אוסף אגדות עם תוצרת בורמה ומאגד אותם לספר אחד.
במהלך תקופה של כמה שנים ביקר סנדקר בבורמה מספר פעמים כדי לערוך תחקירים לספריו ושמע מפי תושבי בורמה הרבה מאוד אגדות וסיפורי עם שונים, הוא שמר אותם והחליט להוציא אותם לאור מאוגדים בספר אחד שזה הספר הזה.
הסיפורים עצמם בצורה לא מפתיעה במיוחד מזכירים בחלקם סיפורים שהם מכירים מתרבות המערב, מאגדות ועוד.
הבורמזים השתמשו רק בחיות שבאות מהעולם שלהם כגון טיגריסים ופילים ולא רק בחיות שאנחנו מכירים מתרבותינו.
חלק מהאגדות חדשות לקורא ומעניינות מאוד ומתחברות לא מעט לתרבות המקומית.
חלקן מאירות עיניים וחלקן הקורא אומר לעצמו "נו, אני מכיר את זה".
זהו ספר חביב שמאגד אגדות מקסימות מתרבות שונה וחביבה אבל מי שמצפה כאן לקבל את פיליפ סנדקר מספריו הקודמים עשוי לחוש אכזבה שכן זהו אינו ספר של סנדקר אלא יוזמה יפה לאסוף אגדות עם בורמזיות.
חשוב לציין זאת.

אפוקליפסה של חג / ישי (אישי) רון
הוצאת גרף
303 עמודים

אחד הדברים שתפסו את עיני עוד לפני שבכלל נכנסתי לעומקי הסיפור זו הכריכה האחורית, וכך מתואר בו הסופר "דיסגרף, כותב בשגיאות כתיב, לא יודע את לוח הכפל ולא סיים את בית ספר התיכון עם תעודת בגרות"
לאחר התיאור הזה מגיעים התיאורים של ההישגים של המחבר והם רבים וזה מעניין כי לפעמים נדמה שהקוטביות הזו בין הצלחה לכישלון מקורה באיזה טריגר אחד, משהו אחד שמניע אותנו ומשנה את כל מהלך חיינו לטוב ולרע.
אני לא יודע מה גרם למחבר להבין שלמרות כל אותן חסרונות או קשיים במחצית הראשונה של חייו הוא בכל זאת הוציא ספרים, הקים חברה, הקים משפחה וכו', משהובשלב מסוים גרם לשינוי לקרות.
גיבור ספרו של המחבר הוא דמות שנדמית ככישלון מוחלט, שומר לילה ברמת החיים בתל אביב, כתב כבר חמישה ספרים שאף אחד מהם לא יצא לאור, נדמה שחייו לא מתקדמים לשום מקום, אימו השתלטנית רודה בו ללא הפסקה וממררת את חייו, הוא מתבונן מהצד על הצלחתו של אחיו, יש לו רק חבר אחד וגם מערכת היחסים ביניהם קצת משונה ונדמה שהגיבור ששמו מנחם רק נופל לתהום ללא תחתית וללא שינוי נראה לעין.
אלא שאז משום מקום בעצם מגיע גמד מוזר אשר מתנגש במכוניתו ומכניס את מנחם למערבולת מטורפת וסוריאליסטית של חוויות ואירועים שישנו את חייו, יגעו במקומות הכואבים וישנו את כל תפיסת עולמו.
המסע ההזוי הזה שעובר מנחם הוא מסע מאוד ישראלי, מאוד אוניברסלי ועם זאת מאוד אישי, הוא משהו שכל אחד יכול להזדהות בו והוא נע בין צחוק פרוע לרחמים ולכאב.
זהו ספר שנע על קצוות מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה ואי אפשר להתעלם מהרגשות שהוא מחולל בקוראים.
קראתי את הספר הזה לאט והוא ספר מחלחל שיש בו דיכוטומיות חזקה של הומור וכאב.
מרתק ומומלץ, ספר מיוחד מאוד.

צבע השמים שלנו / אמיטה טראסי
הוצאת אריה ניר, הוצאת מודן
372 עמודים
מאנגלית: רחלי לביא

נושא הקסטות בהודו הוא נושא מרתק וטרגי כאחד, אנשים שמשלימים עם גורלם ונולדו לתוך מציאות מסוימת בידיעה שאין ביכולתם לשנות אותה
חלק נולדו לגורל טוב יותר וחלק נולדו לחיים מלאי סבל, האנושיות שבנו מראה שגם בתוך מעמדות ושמרנות כה נוקשה יכולות להיווצר חברויות ויכולה להיות חמלה.
מחברת הספר אמיטה טראסי מראה לנו זאת בספר זה, ספר שעוסק בעיקר בחברות כשדרכה אנחנו חווים את התרבות בהודו ואת הקסטות.
מוקטה נולדה לקסטה נמוכה היא מיועדת מגיל צעיר להיות זונת מקדש, זה ייעודה, כך היו אימה וסבתה, זהו גורלה.
למרות זאת ולמרות הסבל הכרוך בידיעה על העתיד שמצפה לה מנסה משפחתה להצילה מגורל זה ולאחר מות אימה ואונס שהיא עברה היא מתגלגלת בעזרת כמה נשמות טובות לעבוד כמשרתת בבית של משפחה מקסטה גבוהה.
בבית זה נוצרת חברות אמת של כמה שנים בין מוקטה לטארה ביתו של אשוק אב הבית וראש המשפחה.
החברות הזו מאפשרת למוקטה להכיר עולם וחוויות שלא ציפתה לעולם להכיר.
פיגועי תופת בעיר מומבאי בשנת 1993 גרמו להרס רב ולקורבנות רבות ביניהן חלק ממשפחתה של טראה ולאחר מכן גם מוקטה נחטפה.
בעקבות כך אשוק וטארה מהגרים לארצות הברית בתקווה לעתיד טוב יותר.
לאחר אחת עשרה שנה חוזרת טארה חזרה להודו על מנת לגלות מה עלה בגורלה של מוקטה חברתה הטובה והיא הולכת וחווה את העולם התחתון של הודו, בתי הבושת ועולם הסחר בנשים הקשה והאכזרי.
הספר מסופר בשני קולות, קולה של טארה וקולה של מוקטה ונע אחורה וקדימה בזמן .
הנושא מרתק וחזק ובעיקר חשוב, הספר בינוני למדי והכתיבה לא מספיק מעניינת לכל אורך הספר.
אני כן חושב שזה ספר שראוי לקריאה בגלל הנושא הכה מורכב והעלאת המודעות לנושא הסחר בנשים וההתאכזרות שבעולם זה.
למרות בינוניותו אני חושב שכדאי לקרוא אותו.

דמעות כחולות / יהודה אטלס
הוצאת עם עובד
95 עמודים

אני אוהב שירי הייקו, בתימצות ובחוקיות שלהם יש משהו מאוד חזק שמעביר תחושות ורגשות בצורה מאוד מעניינת.
אני גם אוהב את יהודה אטלס, מהמוכשרים שבכותבים כאן ולא רק לילדים.
יהודה אטלס הוא גם משורר מוכשר וכותב מוכשר וביחד בדרך כלל יוצאים לו דברים טובים שחלקם הפך לנכס צאן ברזל של הספרות המקומית.
אטלס החליט בספר זה לנסות לכתוב הייקו או לפחות לנסות לכתוב בסגנון ההייקו אבל שמחברים את הקוראים לחיים כאן, למציאות כאן, לחוויות שהוא חווה ברחוב והכל בתמציתיות שמאפיינת את ההייקו אבל לא הייקו עצמו (שלוש שורות עם 5-7-5 הברות בלבד במקור היפני)
את הספר הזה מעטרים לא רק השירים הקצרים של אטלס אלא גם צילומיה היפים של רונית שני שהיא גם זוגתו של אטלס.
עד כאן הכל יפה ומעניין ועם זאת יש לי קצת בעיה עם הספר הזה כי אין לו למעשה שום ייחוד בעיני.
השירים של אטלס הפעם לא ריגשו או נגעו בי, ונדמה קצת כאילו הם פשוט חלפו ליידי, לא מצאתי בהם ייחוד חוץ מהעובדה שהם קצרים ומנסים ליצור הייקו מקומי ללא חוקיות ברורה.
חלק מהשירים כן נגעו בי למשל השיר הזה

"ביום שאשתי
כמעט מתה
ישבו אלפי אנשים
בבתי הקפה
כאילו כלום."

שיר שמדבר על חוויה אישית טרגית שלא נוגעת לאף אחד מהאנשים שממשיכים את חייהם הרגילים ולא מודעים למה שעובר אצל האינדבידואל,

או השיר הזה

"כבר חמש דקות
הנייד לא צילצל
איש לא אוהב אותי"

אבל רוב השירים חביבים ככל שיהיו לא תפסו אותי והרגשתי שהניסיון ליצור הייקו מקומי לא עובד מספיק טוב.
דבר שני, הפורמט של אלבום תמונות מהודר בנייר כרום בצבע קרם הופך את זה מספר שירה לספר מתנה ואני לפעמים חש שספר מתנה קצת הופך זאת למוצר זול ופחות איכותי וזה נדמה כאילו אטלס מנסה לשלב את שניהם, ליצור ספר שירה שהוא גם ספר מתנה אז זה לא שם ולא שם לטעמי.
הצילומים יפים זה כן, האריזה עצמה מושקעת אבל בחבילה עם מה שציפיתי לקבל ומה שקיבלתי בסוף יצאתי עם תחושה קצת מוחמצת וחבל.

זה לא מוריד מכשרונו של אטלס ומיכולת כתיבתו אבל כאן לדעתי הייתי מוציא זאת אחרת.
מי שאוהב ספרי מתנה בטח גם יאהב את הספר הזה.

הוצאת אסיה
257 עמודים
מגרמנית: ניב סבריאגו

גילוי נאות, הדבר הראשון שעשיתי לאחר קריאת ספר זה היה ללכת חמש דקות מביתי ליער מיתר ולהתבונן בעצים, פתאום אתה לומד להיות קשוב יותר, מבין יותר, להעריך יותר, זה נשמע מוזר אבל הספר הזה עוזר לנו להתחבר יותר לעצים.
וולבן כותב בתחילת הספר כך
"אך מדוע עצים הם יצורים חברתיים כאלה, מדוע הם חולקים את מזונם עם בני מינם, ולעיתים אף מזינים את המתחרים שלהם? הסיבות לכך זהות לקהילות האדם: יש יתרונות לפעולה משותפת.
עץ אינו יער, הוא אינו יכול ליצור בכוחות עצמו אקלים מקומי יציב, הוא נתון לחסדי הרוחות ומזג האויר, אבל ביחד, עצים רבים יכולים ליצור מערכת אקולוגית, הממתנת מצבי חום וקור קיצוניים, אוגרת כמות גדולה של מים ויוצרת לחות רבה באויר.
בסביבה כזאת עצים יכולים לחיות בצורה מוגנת ולהגיע לגיל מופלג. על מנת להשיג זאת, הקהילה מוכרחה לשמור על קיומה בכל מחיר."
ייתכן שזה נשמע מופרך וספקולטיבי שלעצים יש יכולת ליצור מערכת חברתית ושעצים מתקשרים ביניהם אבל תוציאו מהראש את הפנטזיות על עצים כפי שאתם מכירים מספר פנטזיה ואגדות לא על זה מדובר, וולבן מסביר בצורה נפלאה את כל התהליכים שעוברים על עצים ביערות, על היכולת שלהם באמצעות שורשים לתמוך אחד בשני, וולבן מחבר אותנו לעולם שלא הכרנו, עולמם של העצים והתוצאה היא ספר מרתק ומעניין שחובבי טבע חייבים לקרוא, הוא יפתח לכם את המחשבה ולא משנה אם תקבלו את התובנות של וולבן או שתראו בהן סוג של פנטזיה לא מבוססת או מחקר לא מבוסס.
כותב הספר ללא ספק אוהב את עבודתו כיערן ומחובר לעצים לחיות היער, לפטריות ולכל מה שמסביב ואת אהבתו הוא מעביר בספר המרתק והשונה הזה.
מומלץ בחום ועכשיו סלחו לי הלכתי לחבק עץ.

עד שאלמד לעוף / נילי דגן
הוצאת פרדס
60 עמודים

ספר השירים הזה של נילי דגן הוא אינו רק ספר שירה אלא ספר מסע.
נילי לוקחת אותנו למסע דרך תחנות נפשה ודרך חוש הראיה.
המסע הוא נפשי ורגשי, מסע דרך נופים וטבע, דרך החי והצומח ומסע לתוך נפשע של המשוררת, מסע אל פנימיותה, רגשותיה, אהבותיה ותשוקותיה.

"לאן שלא תסתכל זה העולם שלנו
טובל באור.
אתה עוצם עין אחת
מותח קו מהשדות
עוצר בנקודה בה יורדת חשכה.
שם, במקום שהאדמה נעלמת
על מה יש עוד להלחם?"

"כבר אמצע היום.
החום מתפשט מהר מן האור וחוסם את האופק.
ציקדות מנסרות אויר צונחות מעולפות לרגלינו
פטריות נחבאות בסבך
כלבי ציד רצים בטירוף.
אתה מסתכן קדימה
אני נסוגה לאחור."

זהו ספר שירה לא מתחנף ועם זאת רגיש ואינטימי, מאוד נוגע, מאוד חושי, גם השירה הפוליטית של דגן נכתבת ממקום של הזדהות וחמלה, אני חשתי שאני נמצא שם ומרגיש את המילים, מרגיש את האוירה.
הפרק האחרון בספר מורכב מ36 שירי הייקו קצרים שהם מחווה ליצירתו של האמן קצושיקה הוקוסאי שיצר סדרת הדפסים שמתארים את הר פוג'י בעונות שונות של השנה.
דגן בהומאז' שלה מתארת בשירת ההייקו תובנות על נוף וזוגיות שירים קצרים ומתומצתים שכתובים מעניין.

"הצומת סואן מטריות שקופות
ממהרת אחרי
המעיל הצהוב שלך."

"רצית שניסע למקום רחוק
יצר ההרפתקנות שלי קבור
בספר שירה"

ספר שירה מקסים

13 דקות / שרה פינבורו
דני ספרים
415 עמודים
מאנגלית: חגי שור

לא מעט אנחנו שומעים בתקשורת וקוראים בספרות עד כמה עולמן של נערות הוא מסובך, מלא תככים, קנאויות, נקמנות ועוד דברים אכזריים.
תקופת גיל הנעורים מסובכת מאוד ושרה פינבורו מביאה לנו כאן ספר מתח שמכניס אותנו לעולמן של נערות בתיכון ותעלומה אחת שהיתה יכולה להיגרם אחרת.
נטשה היא נערה מהמקובלות, יפה ומתרועעת עם נערות יפות ופופולריות כמוה ויום אחד אותה נטשה מתעוררת בבית חולים לאחר שנמשתה מנהר קפוא, לנטשה אין מושג מי זרק אותה ואיך היא הגיעה לנהר. היא יודעת שהיא לא ניסתה להתאבד ולא נפלה בטעות.
נטשה פונה אל חברתה לשעבר בקה כדי שתעזור לה להבין מה קרה.
בקה היתה חברתה הטובה של נטשה מילדות אך נטשה זרקה אותה לטובת נערות פופולריות יותר.
הסיפור נע בכמה רובדים, הוא מתאר את נטשה והתהליך שהיא עוברת, את התחקיר, את התכתבויות הבנות ברשתות החברתיות ובטלפון.
בעיני לספר זה יש פוטנציאל גדול אבל משהו בו גרם לי לחוסר עניין בו.
הוא לא זרם לי כפי שציפיתי וכשספר מתח לא זורם לי אני מתייאש.
ספר מתח אמור לאורך כל הדרך להשאיר אותי מפוקס, מסוקרן ולא לרצות לעזוב אותו ולו לרגע וכאן זה לא קרה לי.
כמובן שלא אגלה לכם את הסוף וההתפתחויות ואני חושב שיהיו כאלו שימצאו בו עניין יותר ממני.
נושא גיל הנעורים הוא נושא שאפשר לכתוב עליו אינסוף סיפורים טובים יותר וטובים פחות וכאן זה פחות עבד לי.

פנקסי התבוסה / שירה כהן
57 עמודים

כשאני קורא שירה חשובים לי כמה דברים, הראשון הוא שהשירה תיגע בי, תכנס עמוק לתוכי, לתוך הקרביים שלי, תעורר בי משהו אחר, תחריב ותשקם חדרים בליבי ממש כך.
הדבר השני הוא שאני לא מחפש שירה נוחה וקלה, פשוטה ועממית, אני מחפש שירה שתגרום לי להבין מה רוצים ממני וכך לחזור ולקרוא בה שוב ושוב עד שאבין.
שירה צריכה להיות כמו יצירת אמנות, כמו ציור בגלריה שגורמת לך לחשוב מה מתרחש כאן.
שירתה של שירה כהן משולה עבורי לציורים של ג'קסון פולוק, דה קונינג ודומיהם,עבודות שאתה מתבונן בהם אבת אתה נעצר אתה לא מבין מה באמת קורה שם בציור, יש תחושת בלבול וחוסר נוחות או תחושה של אדם שהוציא את נשמתו ויישותו אל תוך הקנווס, ציור שאפשר לשבת ולהתבונן בו שוב ושוב ושוב.
שירתה של שירה כהן מאתגרת, לא נוחה, לא נעימה, לא מסבירת פנים, היא דוקרת, היא גורמת לך להתבונן בחייך, להסתכל פנימה.
דרך מבטה של שירה כהן על עולמה אנחנו לומדים משהו על עצמנו.
שירתה ארוכה ונעה בין דימויים ואסוציאציות שנראים אינטואיטיביים אבל מחושבים מאוד. הם באים מבפנים והם חודרים ודוקרים.
שירה כהן מרבה לשוטט במרחבים שבחייה, המרחבים הפנימיים כגון זכרונות, משפחה, קולות לבין המרחב החיצוני העירוני של חייה.
חיפה נוכחת מאוד בכתיבתה של שירה כהן, עיר מורכבת, מזדקנת, מזוהמת אבל יפה ומרתקת.
שירה כהן מחוברת לחי, כותבת עליו ונוגעת בספר זה בהמון נושאים שמרכיבים את חייה האישיים אך כמה שכתיבתה אישית היא גם מחברת אותנו אל עצמנו.

"לצייר עד שייכתב –
עד שהעט כמעט מרחף
יעצור פתאום את עצמו
פתק; תודה, אני בסדר גמור
פתק; נכון, ידעתי מראש
פתק; אני כבר כמעט מוכנה
רק להביט בקומקום החשמלי
(זו חיבה לחפצים שיש בהם רעש)
לפני שיתגלה שלא חם ולא קר
ולהמשיך עוד לכמה דקות
ולחזור לשרבט על הדף
וכבר לדחות את זה
למחר"

"רק ההריון מדומה
כל השאר
נושר אל הארץ"

ספר קשה, לא מתחנף וחודר.