הקץ של קץ העולם / ג'ונתן פראנזן
הוצאת עם עובד
208 עמודים
מאנגלית: נעמי זוסמן

לפראנזן יש 2 פנים כסופר, האחד הוא ספרי הפרוזה המעולים ועבי הכרס שלו והשני זה ספרי המסות שלו, אני מאוד אוהב את המסות ואני חושב שפראנזן הוא מסאי מחונן ואדם שמביע את דעתו על נושאים רבים וחשובים, האיש למדן וחוקר ובספר הזה הוא מתמקד בכמה נושאים כשהעיקריים שבהם הם מצב כדור הארץ והציפורים.
ישנה תחושה מאוד קודרת בקריאת הספר הזה מבחינת פראנזן כי נראה שאנחנו הולכים בדרך ללא מוצא, הסוף ידוע מראש והוא יקרה ונראה שפראנזן לא אופטימי לגבי עתיד הציוויליזציה ומצב האקלים כאן אך תמיד אפשר לכתוב על זה ולמצוא משמעות לחיינו גם במציאות הקודרת הזו.
פראנזן הוא כותב שאכפת לו מאוד מהמצב ואכפת לו מאוד מהחי כאן אבל אם יש איזו אהבה גדולה עבור הסופר הזה זו האהבה לציפורים.
האמת היא שאני יכול להזדהות איתו, במשך כל שנות ילדותי הייתי בחוג צפרות בקיבוץ ועקבנו אחרי ציפורים, המתנו בסבלנות להגעתן, צפינו בנדידתם של העופות ויש משהו שובה לב בכל ההתעסקות הזו וההמתנה הזו לרגע המיוחל ולציפור שתגיע אולי הנדירה, זו שחיכית לה.
פראנזן כותב על ציפורים בתשוקה גדולה, הוא מחבר את החיבה שלו לציפורים עם הדאגה שלו למשבר האקלים וכמובן על ההשפעה של אותו המשבר על הציפורים אבל התשוקה שלו והמסעות שלו ברחבי העולם במרדף אחר ציפורים נדירות נכתבות בתשוקה נפלאה וזה בעיני השיא של הספר הזה, קובץ מסות שכל צפר בעולם יתמוגג מהם ויפגין דאגה כלפי העתיד לא פחות.
בכלל מדובר בספר מסות מעניין ועשיר וגם בו פראנזן לא זונח את כתיבתו על ספרות וסופרים למרות שהפעם נראה שעיקר המיקוד הוא על עתיד הכוכב גם שאר המסות שלו בספר זה מעניינות.
פראנזן כמו פראנזן הוא כותב מחונן ומרשים והספר הזה מומלץ מאוד.

אהבה / מעין איתן
הוצאת רסלינג
87 עמודים

אני לא זוכר מתי קראתי ספר מקומי עם 87 עמודים שהותיר בי רושם כה עוצמתי, לכאורה קראתי את הספר הזה בפחות מיום, למעשה הרהרתי בו זמן רב לאחר סיום הקריאה ובעיקר חשבתי על הריקנות שבכריכה ועל המילה אהבה, המון דיסוננס בכריכה אחת שכשנכנסים לעומק הספר מנסים להבין לעומק את המשמעויות שבבחירה של כריכה העם ריבוע לבן שלמעשה אפילו מזמין אותי כקורא להשלים את התמונה לבד עם עפרון או בדמיון והמילה אהבה, כל כך הרבה משמעויות לה ואיפה זה בא לידי ביטוי בספר העוצמתי והמטלטל הזה.
זה מסוג הספרים שדורשים מהקורא לקרוא אותו שוב ושוב כי האניגמה בו גדולה מהכתוב, המשמעויות שנמצאות בין השורות אינן חד משמעיות ודורשות לפחות בעיני קריאה נוספת אחת לפחות.
הסיפור בספרון הזה הוא על ליבי, אישה צעירה שעוסקת בזנות והחלק הראשון שבו מרגיש כמו רכבת הרים חסרת מעצורים, אישה צעירה יוצאת ונכנסת מהרכב והולכת מקליינט לקליינט, פוגשת נשים וגברים, סרסורים וזונות קולגות אבל לא רק הן, לגיבורה יש חיים מחוץ לעבודה והנסיון לייצר איזו נורמליות של חיים היא כמעט בלתי אפשרית כאשר אנחנו מרגישים כל הזמן מי חושב עלינו ומי מתבונן בנו ומה הם יודעים ומה הם לא.
הכל כתוב נורא מהיר ותזזיתי כמעט כמו חיי הלילה של תל אביב כמעט כמו חיי הזנות הבלתי נתפסים של אותן נשים, פרקי יומן, תיאור בגוף ראשון שמעצים את העלילה והופך אותה לקשה עבור הקורא.
החלק השני היה יותר אניגמטי עבורי ושמו באמת נקרא אהבה, הוא היה קצר יותר ונראה שבא לתת איזו השלמה לחלק הראשון הסוער והמורכב ולתת איזה שקט לקורא, לנסות למלא את הפאזל בעצמו.
החלק השני הוא חלק שעוד אחזור אליו בעיקר כדי להבין יותר מיהי ליבי ומהי אהבה בשבילה כי אהבה היא מילה בעלת הפרשנויות הרבות ביותר שאפשר לעשות על מילה אחת והבחירה בה בהקשר של הסיפור כאן הופך את הספר לחזק ומורכב הרבה יותר.
הסיפור הזה עושה לי חשק לקחת גיר פחם ולצייר את הרגשות שהסיפור העביר לי על הריבוע הלבן הריק והשטוח שבכריכה, זה כאילו מתבקש כי הדיסוננס הזה בין הכריכה האנמית מתוך החלטה מובהקת לבין התוכן המטלטל מייצרת תחושת פעולה אצל הקורא וכאמן זה הדבר שבא לי לעשות.
קראו את הספר המצוין הזה.

אבא ארך רגליים /ג'ין ובסטר
הוצאת צילי
189 עמודים
מאנגלית: לי עברון

הספר הקלאסי הזה שתורגם כבר כמה פעמים ותורגם מחדש עכשיו נראה כי לא נס ליחו, הוא תמיד רלוונטי ותמיד מעניין, האמת היא שקשה לי להשוות לתרגומים בעבר כי אין עוד עותק ברשותי וקראתי את הספר לאחרונה בשנות העשרה של חיי ועם זאת התרגום של לי עברון הוא טוב וכריכת הספר המחודשת יפה מאוד, אני חושב שמעטים האנשים שאינם מכירים את הספר הזה בין אם קראו אותו בילדותם או לא ומשום מה הוא מסווג כספרות "בנות" כדוגמת נשים קטנות וכו', אני איני רואה בו ככזה, אני רואה בו רומן התבגרות יפה וקלאסי בעידן המעמדות ויש בו איזה מוטיב של גבר עשיר שנותן את חסותו לנערה עניה וצמאה להשכלה.
בעצם על מה הספר למי שלא מכיר (ואני בספק) ג'רושה (ג'ודי) אבוט היא נערה שגדלה כל חייה בבית יתומים ומקבלת הצעה מפתיעה ללכת וללמוד להיות סופרת בקולג' במימון מלא של אדם עשיר שאינו נחשף בפניה והתנאי היחידי ללימודיה ולמימונו הוא שג'ודי תכתוב לו כל חודש מכתב ותספר לו על עצמה ועל לימודיה.
וכך בעצם מתנהל לו הספר, חלופת מכתבים חד צדדית בין ג'ודי ולמממן שאותו היא מכנה אבא ארך רגליים.
ג'ודי משתלבת לאט בסביבה הלא מוכרת לה, בלימודים, משתפת את הנמען המממן בחוויותיה.
במהלך לימודיה ג'ודי מתוודעת למר פנדלטון בן משפחה של אחת מחברותיה לדירה והיא מבקרת באחוזתו ונוצר ביניהם קשר שמתפתח לאיטו במהלך הספר עד להפתעה שבסוף.
אני אוהב את הספר הזה, הוא מקסים, רומנטי ומלא חן ויש כאן תהליך התפתחות של סופרת כמו שלי עברון מציינת באחרית הדבר שהיא כותבת ואני מסכים, התהליך היפה הזה של בחורה שלא כתבה לפני כן מעולם לכדי ספר ותוך כדי המכתבים שהיא שולחת שגם הם מתפתחים ומשתפרים הם תהליך התבגרות של נערה שמתוודעת לעולם, מתוודעת לכישוריה והופכת להיות אישה שיודעת מה היא רוצה ומהן שאיפותיה.
אבא ארך רגליים היה ספר מקסים ועודנו כזה.

זעם שחור באמריקה / מלקולם אקס, מרטין לותר קינג, רוזה פארקס
הוצאת נהר
91 עמודים
מאנגלית: רעיה ג'קסון

בסדרת "זמן לרעיונות" של הוצאת נהר זה הספר השני בסדרה, לפניו יצא ספר שבו מראיינים את פרויד ואת איינשטיין והסדרה הזו מעניינת ורלוונטית מאוד, מעוררת מחשבה ודיון ובקרוב גם אכתוב על הספר הראשון בסדרה זו.
הספר הזה מביא ראיונות ושיחות עם 3 אישים מרכזים במאבק נגד הגזענות באמריקה ולמעשה אפשר לחלק את זה לשני חלקים, מלקולם אקס בצד אחד ומרטין לותץר קינג ורוזה פארקס בצד השני, עם מלקולם אקס נערכו שני ראיונות, בראשון עם קנת' ב' קלארק מלקולם אקס מגלה צדדים מאוד אלימים ואנטישמיים באישיות שלו, והראיון לי אישית היה מאוד לא נוח בראיון השני עם יעל לוטן נשמע מלקולם אקס קצת אחרת ונראה שהוא שינה משהו בדרך בה הוא רואה את המאבק, נוסף לראיונות אלו ישנו חיבור של יעל לוטן שבו היא מתארת את חייו ואת הרעיונות שהובילו אותו.
הראיונות עם מרטין לותר קינג ועם רוזה פארקס שונים מאוד, קינג אינו מסכים עם דרכו של אקס וחושב שהדרך למטרה צריכה להיות שונה, קינג אז היה בשיא הכח שלו והפופולריות הציבורית ורוזה פארקס האישה שהתחילה את המאבק של קינג והמאבק לשיוויון, אותה אישה שסרבה לקום לאדם לבן באוטובוס עונה לשאלות תלמידים ברשת ומספרת להם על מאבקה ועל דרכה, פארקס אותנטית, אדם מן השורה ואינה מדברת כמנהיגה פוליטית ועם זאת לדבריה יש כח רב.
בימים סוערים באמריקה אחרי רציחתו של פלויד על ידי שוטר נראה לעיתים שהשחורים באמריקה עדיין מרגישים חוסר שיוויון ביחס כלפיהם ונראה שהמאבק נמשך רק שהוא מתעורר בזעם כל כמה זמן.
חשוב להבין את אותם אנשים שבדרכים שונות עם ערכים שונים פעלו למען אותו שיוויון ולמען הפסקת הגזענות.
ספר חשוב ומעניין.

השגיאה המופלאה / חמוטל בר יוסף
הוצאת הקיבוץ המאוחד
93 עמודים

אני תמיד אומר שאני לא מבקר שירה קלאסי, אני בוחן שירה כטקסט חווייתי ומנסה להסתכל עליו מה הוא עושה לי, מה הוא גורם לי להרגיש.
יש משהו מאוד מתעתע בספר הזה, הכריכה יש בה דלות, איור קווי של כלב מתמתח על רקע כתום אבל בפנים השירים אינם דלים כלל וכלל, הם מן רטרוספקטיבה לחיים של משוררת ובת אדם שמתבוננת על עצמה ומנסה להסתכל מחדש על דברים בחיים בהווה ובעבר.
זהו ספר של חשבונות נפש, של התבוננות פנימה, של כתיבה מאוד אינטימית וביקורתית של המשוררת כלפי עצמה אבל גם כתיבה מלאת חמלה ורגש עמוק.
בספר הזה המשוררת גם מספידה את עצמה, היא כותבת עשרה אפיטפים של הספד עצמי, שירים מרגשים ונוגעים, אני רק חושב על זה כמה קשה לאדם להספיד את עצמו ולדבר על עצמו בלשון עבר ויש כאן אומץ מסוים.
המשוררת משלימה עם זקנתה, אוהבת אותה, את גופה את עברה ואת ההווה.
זהו ספר שירה שאפשר לחזור ולעיין בו ואף לצטט ממנו, המון עומק ורגש של משוררת ותיקה רבת נסיון ושנים ובעיקר השלמה, התפקחות ואהבה של מי שהיא, של גילה, של אישיותה של טעיויות העבר ואהבת ההווה.
ספר שירה מקסים ונוגע.

אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת לְדַבֵּר בְּמַקְהֵלָה,
לָכֵן קוֹלִי רוֹעֵד. לָכֵן הוּא בּוֹדֵד.
אֲבָל הַיּוֹם שָׁמַעְתִּי פִּתְאֹם
קוֹל שָׁר בְּקוֹלִי,
וְשָׁמַעְתִּי אוֹתִי בְּמַקְהֵלָה גְּדוֹלָה
שֶׁל הַשָּׁבִים מִן הַמֶָּוֶת
אֶל תְּשׁוּקַת הַחַיִּים.

מומלץ.

בשבח הצללים / ג'ונאיצ'ירו טניזקי
הוצאת אסיה
76 עמודים
מיפנית: דורון ב. כהן

מעניין איך טנזיקי היה מתייחס לעולם האסתטיקה אם היה מתעורר במאה העשרים ואחת בה בכל בית יפני יש פלזמה והבית מרושת באלקטרוניקה כאשר במסה הפיוטית הזו שלו הוא מתייחס ליופי שבפשטות היפנית, בעיצוב הבית היפני ובנקיון והשקט שהחללים בבית היפני מייצרים.
טנזיקי כתב את המסה היפה הזו בשנת 1933 וכבר אז הוא מדבר על אי התאמה של חפצים מסוימים מעולם המערב לחדר היפני המסורתי כך שאם הוא היה מתעורר היום יתכן וכל המסה הזו היתה נכתבת אחרת לחלוטין.
אבל היופי בתיאוריו של טנזיקי במסה המפורסמת הזו שלו זה בתיאוריו המיוחדים והפיוטיים, אנחנו נחשפים דרכו לא רק לאסטתיקה של הבית היפני המסורתי אלא לצלילים שמלווים אותו,טפטופי המים, קולות הצרצרים ורחשי הרוח, תיאור חדר השירותים היפני הוא תיאור פיוטי ויפה של חלל כמעט מדיטטיבי לפי תיאוריו של טנזיקי.
נראה שהמחבר מחפש לעורר מחדש את געגועיו למסורת היפנית והנסיון שלו להתרחק מהתיעוש והמודרניזציה שהציפו את יפן.
אין ממש ארגון במסה הזו, היא כתובה אסוציאטיבית ונראה אפילו שהמחבר מנהל סוג של דיאלוג עם הקורא, אני אהבתי את הכתיבה ואת התיאורים של המחבר שנותן לנו הצצה ליפן של פעם מול יפן המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.
אני אדם שאוהב צללים, אוהב לשבת בצללים ולראות את המפגש שלהם עם האור והחיבור שלי לתיאוריו של טנזיקי בהקשר הזה היו מיוחדים מאוד.
מסה שכתובה מאוד מיוחד ונותנת לנו הצצה חטופה לסוג בניה וחיים מעוררי געגועים ולתרבות מסורתית ומיוחדת.

בקיצור / קים מונזו
הוצאת רימונים
156 עמודים
מקטלאנית: איתי רון

אני לא מאוד מתחבר לז'אנר הסיפורים הקצרים למרות שאני קורא לא מעט ספרים כאלו, קשה לי להתחבר לסיפורים של שלושים או ארבעים עמוד והם צריכים להיות ממש ממש טובים כדי שיכבשו את ליבי אבל כאן קים מונזו עשה לי טריק, הוא הביא לי סיפורים של עמוד וחצי עד חמישה שישה עמודים, סיפורים קצרים שמרגישים כמו מירוץ פורמולה אחת, הם נקראים כמו חטיף של אחר הצהריים אבל הם נהדרים והם בכלל לא חטיף הם מעוררי מחשבה.
לכאורה מונזו לוקח אירועים בנאליים ויומיומיים כאלו שיכולים להתרחש אצל כל אחד מאיתנו אבל מביא אותם למקומות מורכבים ומעוררי שאלות רבות אצל הקורא.
חלקם אף השאיר אותי לעצור רגע ולהרהר במה שקראתי עכשיו.
השפה של מונזו אינה אחידה בכוונה ומותאמת לסיטואציה, לדמויות, למיקום ועוד.
יש המון אנושיות בספר הזה, המון כאב ואין פשטות בכלל בפשטות האדם, ביומיומיות, יש המון כאב, המון תקווה, המון רגש ותשוקה.
היו כמה סיפורים שם שאקח איתי הלאה לדרך כמו הסיפור "חיבור" שמתאר יום בחייו של ילד עם סוף מצמרר ומפתיע.
ספר מרתק, מרענן, ומעורר מחשבה על חיינו הבנאליים.

שלום לך עצלות / קורין מאייר
הוצאת בבל
112 עמודים

אין ספק שהספר הזה הוא מאוד שנון ועוקצני, הוא כל כך קצר שסיימתי אותי בפחות מיום, הבעיה עם שלום לך עצלות שהוא לא (לפחות בעיני) נתן לי איזו תובנה חדשה שלא ידעתי, אני חושב שאפילו העובדים בארגונים הגדולים יודעים את זה אבל אולי הם זקוקים לספר כזה שיטיח להם את האמת בפרצוף, בעיני קורין מאייר לא נותנת פה מידע חדש או תובנה חשובה לחיים, היא פשוט מספרת את מה שכולם יודעים שהעבודה בארגונים הגדולים היא סוג של עבדות מודרנית, עולם של ניצול וליקוקי תחת.
מאייר לוקחת את זה לקיצון ומדברת על הארגונים הגדולים כמו על 1984 של אורוול ואפילו משתמשת בביטוי "שיחדש".
מאייר באה ואומרת שלא שווה לעבוד קשה ולהתקדם בארגונים הגדולים, שהכסף הוא לא חזות הכל וששווה לתת לעצלות להכנס פנימה דרך החלון.
הספר הזה נכתב בשנת 2009 כשהרשתות החברתיות עדיין לא היו במקום המטורף שהם היום ומעניין איך עשור לאחר שהספר נכתב האם מאייר היתה מתבוננת מחדש על עולם הארגונים, אני חושב שהיא היתה אף חריפה יותר אם הספר היה נכתב היום.
תובנה מעניינת שקיבלתי מהספר, תאריך התפוגה של העובד הממוצע מתחיל להסתיים בגיל 45 שזה בערך הגיל שבו פוליטיקאים מתחילים לנסוק.
לא ספר חובה אבל בכל זאת מצאתי בו עניין, לא חידוש אלא עניין.

החיה בבטן / ערן צור
הוצאת כנרת זמורה
222 עמודים

אני לא בטוח שערן צור התכוון לזה כי הרי מי יכול להתכוון לזה אבל הספר שלו שמדבר על האמן, על קשיי האמן וההתפתחות שלו כמו גם הנסיון להתפרנס מאמנותו והמורכבות הרגשית של האמן מגיעה בתקופה שבה אמנים מתקשים להתפרנס ומתקשים להתקיים כי אין להם הופעות או אירועים עקב מחלת הקורונה וההגבלות, החשיפה של מצוקת האמנים מעוררת שאלות לגבי אורח חייהם והרצון שלהם להתקיים בכבוד מאומנותם ואמנם הספר לא מדבר על התמודדות של אמן בצל מגיפה אבל הוא כן מדבר על התמודדות של אמן שאמנותו היא חייו, היא הווייתו, היא השתקפות כל מה שהוא וכל מה שהוא רוצה לעשות וזה מתחבר לי לרלוונטיות של התקופה האחרונה.
ערן צור כותב על גלגוליו של אמן צעיר בשם רז, נגן בס, בן לניצולי שואה שרוצה להצליח כאמן ומצטרף ללהקה עם סולנית ממוצא רוסי ולומד בבית ספר למוזיקה, כך לפחות החלק הראשון ואם משהו בביוגרפיה הזו מתחבר לכם עם הביוגרפיה של המחבר אז אינכם טועים כי יש המון קווים נושקים בין דמות הגיבור בספר לבין תחילת הקריירה של ערן צור כחבר בלהקת טאטו (אלונה דניאל) ונראה שערן צור בעצם כתב ספר פרוזה שבתוכה מתחבאת אוטוביוגרפיה שכל מי שמכיר את ערן צור כמוזיקאי כבר יעשה את החיבור בעצמו.
דמותו של רז היא דמות מורכבת ובעלת סטיות מיניות מוזרות כמו גניבת בגדי נשים מחבלי כביסה, מציצנות ועוד.
בחלק השני של הספר רז כבר נשוי בצורה לא חיובית כל כך עם קשיים רבים גם במערכת היחסים וגם כאמן מתבגר שכבר לא מעניין את הדור הצעיר ולא מצליח למשוך קהל.
החלק השלישי הוא החלק שבו בעצם אשתו של האמן מתאבדת ורז נקרא לזהות את גופתה וערן צור מצייר לנו תמונה קודרת של חיים די מדכאים ואומללים והזיוף שבחיי האמן שמעבר לחיי הזרקורים מתוארת מציאות די קודרת.
ערן צור כותב כאן ספר מאוד מורכב ואינטימי שלדעתי חושף את דמותו האישית בצורה מובהקת וזהו ספר אמיץ מאוד וחודר לנימי הרגש.
המעריצים של צור יהנו מהספר מאוד ויזהו בו את האוטוביוגרפיה האישית ואלו שפחות מעריצים ופחות מכירים יהנו מפרוזה חודרת ונוקבת.
מומלץ.

ילדת הפרפרים / רנה דנפלד
הוצאת דני ספרים
262 עמודים
מאנגלית: דפנה לוי

אני כבר רגיל לקרוא ספרי מתח עבים יותר אבל אולי הספר הזה פחות מ300 עמודים ועדיין העיסוק והנושא שהוא נוגע בו הוא נושא קשה ומורכב של התעללות בילדים ושל רוע שקיים בעולם בכל מה שקשור לפגיעה בילדים.
זה הספר השני שאני קורא בסדרת מאתרת הילדים של רנה דנפלד וגם כאן הפעם הגיבורה היא הבלשית הפרטית נעמי שנחטפה בילדותה והצליחה לברוח ועכשיו היא מקדישה את חייה לאיתור ילדים שנעלמו.
הפעם היא מחליטה לא לקחת שןם מקרה נוסף עד שתמצא את אחותה שנחטפה ילד איתה כשהיתה ילדה, נעמי הצליחה לברוח וחיתה בבית יתומים אך לא היה ידוע לה מה עלה בגורל אחותה.
במהלך החיפושים נעמי מגיעה למקום שבו מסתובבות ילדות רחוב חסרות בית וביניהן ילדה אחת בשם סיליה שברחה מאמה האלכוהוליסטית ואביה המתעלל מינית ומה שמחזיק אותה ברחוב אלו הפרפרים בדמיונה, הביקורים בספריה שם היא יושבת ומתבוננת בספרים על פרפרים ואותה תחושה עוזרת לה להחזיק מעמד.
נוצר חיבור מיוחד בין שני הנשמות האלו וביחד הן מנסות לפתור את תעלומת אחותה של נעמי ביחד עם בעלה של נעמי ג'רום.
זהו אולי סיפור בלשי אבל הוא לא העיקר כאן, העיקר כאן זה הנושא הכואב והמורכב ורנה דנפלד מנצלת את סיפור המסגרת כדי לגעת בנושא הכואב וזה עובד.
אהבתי.