שנת הארבה / טרי הייז
ספרי עליית הגג
678 עמודים
מאנגלית: יואב כ"ץ

לא יצא לי לקרוא את "לבד בתיאטרון המוות"
אמרו לי שפספסתי, שמדובר בספר מתח יוצא מהכלל.
אני הכרתי את טרי הייז כתסריטאי של סרטי מקס הלוחם בדרכים משנות השמונים ולמעשה זהו ספר המתח הראשון שלו שיצא לי לקרוא והציפיות היו גדולות גם בגלל התשבוחות על לבד בתיאטרון המוות.
ואם אוכל לומר את דעתי בכמה מילים לפני שאצלול לסקירה אז אומר שהייז יודע לכתוב ולייצר מתח מאוד אפקטיבי.

הגיבור שלנו, קיין, הוא סוכן CIA שמומחה לחדירה למקומות שלא אמורים לחדור אליהם. הוא נשלח למשימה מסוכנת באזור הלא־מוגדר והמאוד־עויין שבין אפגניסטן, פקיסטן ואיראן, בניסיון לחלץ מקור מידע מרכזי שאמור למנוע מתקפת טרור רחבת היקף. אבל מה שנראה כמו משימה מסובכת אך מוגבלת, מתפרק מהר מאוד לשרשרת התרחשויות שמגלות איום גלובלי בקנה מידה שקשה לדמיין.

הייז לוקח את הקורא דרך תעלומת ריגול שמתרחבת בהדרגה למשהו הרבה יותר גדול. בשלב מסוים, הקו העלילתי משנה כיוון כמעט לגמרי והופך למה שנראה כמו מותחן אפוקליפטי עם נגיעות של מדע בדיוני, כולל טכנולוגיה חתרנית ומוח חישובי שמשפיע על גורל האנושות.

הקריאה מהנה מאוד. יש קטעים מרהיבים של אקשן, סצנות שנבנות ברמת דיוק כמעט קולנועית, וגם דיאלוגים שנשמעים אמיתיים ומורכבים. הדמות של קיין כתובה היטב ויש לה גם שכבות רגשיות, אבל לא פחות מעניינת היא הדמות היריבה – רוצח אינטיליגנטי וחסר רחמים שהייז מצליח להפוך למאיים באמת.

ועם כל זה, צריך לומר את האמת. הספר הזה ארוך מדי. ברצינות.
לא מדובר ברומן פסיכולוגי אלא בספר מתח. והוא מרגיש לפעמים כאילו הייז פשוט לא ידע לעצור.
יש נקודת סיום טבעית כבר באמצע, אבל הסיפור ממשיך ומתרחב לעוד עלילות, חלקן נהדרות, חלקן מיותרות. התחושה היא שהוא כל כך נהנה מהעולם שהוא יצר, שהוא פשוט לא הסכים להיפרד.

אז כן, מדובר ביצירה מרשימה. כתיבה מעולה, קצב סוחף, תפניות מפתיעות ודמויות חזקות.
אבל גם בעומס, בגודש, בעייפות לקראת הסוף.
ועדיין, אם יש לכם סבלנות לספר מתח שרוצה להיות גם יותר מזה, שנת הארבה שווה את הזמן.
אני נהניתי. ברוב הזמן אפילו מאוד.

מלווה נשמות לחתולים אובדניים / רון גבע
הוצאת קתרזיס
50 עמודים

אני לא תמיד יודע איזה ספר שירה לבחור לקרוא מתוך מה שמחכה לי.
לפעמים זה משורר שאני מכיר, לפעמים כריכה מעניינת ולפעמים השם של הספר מגרה את המחשבות שלי.
במקרה הזה השילוב של האיור בכריכה יחד עם השם המעניין והלא שגרתי גרם לי לתהות ולחקור את השירה שבתוכו.

הכריכה מציגה בובת סמרטוטים הפוכה על הראש, מתבוננת מהקרקע אל החלל הריק שמעליה. מצד ימין חוט תלוי ועליו שק בד בצורת לב. קו הרישום פשוט, כמעט ילדותי, אבל משהו בו מייצר תחושת ניתוק כואבת. מי שמדפדף כבר מהכריכה אל תוך הדפים, יגלה שלא מדובר בתחושת ניכור בלבד אלא באוסף שירים של התמודדות נפשית, זיכרון גופני, אבל, תיקון, וגם הצצה זהירה החוצה מתוך חדר פנימי מאוד.

השירים עצמם נעים כמו תהליך רגשי שלא ממהר לסגור קצוות. אין כאן שירה מתוחכמת או מנייריסטית. יש כאן ניסיון להישאר עם הכאב, לכתוב אותו מבפנים. רון גבע מצליחה לרשום את מה שקורה לא כשהיא מספרת סיפור, אלא כשהיא לוכדת רגעים מתוך תהליך פנימי ארוך, לפעמים מייסר, לפעמים מציל חיים. לא פעם יש תחושת מבוכה קלה למול הישירות הרגשית. אבל ככל שמתקדמים בתוך הספר, נבנית אמינות. נבנה אמון. יש כאן שיאים של חשיפה שיש בהם אומץ נדיר.

אני לא מבקר שירה ולא מתיימר להיות. אני קורא חוויה. ומהחוויה שלי, מדובר בספר שירה שדורש כניסה שקטה והסכמה להישאר עם הלא פתור. לא כולם ירצו או יוכלו. אבל מי שייכנס, יפגוש יומן רגשי שקשה להתכחש לעוצמה שלו. כתיבה שמבקשת לא רק לעבד כאב אלא לאחוז רגעים של אמת. אולי גם להחזיק יד.

דמוקרטיה בנסיגה / נעם גדרון ויניב רוזנאי
הוצאת דביר
128 עמודים

כמו ספרים אחרים בסדרה המצוינת הזו של אתגרי הדמוקרטיה גם הספר המצוין הזה של יניב רוזנאי ונעם גדרון מציג לנו איך המדינות הדמוקרטיות משתנות אל מול פנינו באופן עקבי.
ואני שעוקב וקורא כל ספר כמעט בסדרה הזו מקבל שיעור חשוב מאוד כאזרח במדינת ישראל שכן אי אפשר לנתק את הספר ממה שקורה כאן והסדרה הזו נכתבת כאן על ידי חוקרים ומשפטנים ישראלים שבאים להציב לנו תמרורי אזהרה ולומר לנו לשים לב למציאות המשתנה אל מול פנינו.

זהו ספר תמציתי אך סדור היטב שנע בין תיאוריה להשוואה עולמית לבין התמקדות במצב בישראל. הוא נפתח בהגדרה של נסיגת הדמוקרטיה וממחיש דרך דוגמאות ברורות כיצד שינויים חוקתיים ופוליטיים שמתרחשים במסגרת החוק עלולים לשחוק את יסודות הדמוקרטיה.
המחברים מראים איך בפועל דווקא באמצעות מוסדות דמוקרטיים מצליחים משטרים פופוליסטיים להחליש את הדמוקרטיה עצמה. הם מביאים את הדוגמאות הידועות של הונגריה, פולין, טורקיה ועוד, ומסבירים כיצד תהליכים של ריכוז כוח, פגיעה בבתי המשפט, החלשת התקשורת והסתה נגד קבוצות מיעוט מובילים כולם למדרון חלקלק שמתחיל להיראות דומה מדינה אחרי מדינה.

אחד הפרקים החזקים בספר עוסק בקיטוב הרגשי. לא עוד קיטוב אידיאולוגי או פוליטי בלבד אלא חוויה רגשית של סלידה מהצד השני. קיטוב שמפורר את היכולת שלנו לחיות יחד גם אם אנחנו לא מסכימים. קיטוב שמפרק אמון ומאפשר למנהיגים פופוליסטיים להציג את עצמם כ"בלעדיים" מול אויבים פנימיים.
הקשר בין קיטוב רגשי לירידה במדדים של דמוקרטיה מוצג כאן בעובדות, לא בסיסמאות.

הספר אמנם נכתב על רקע גלובלי אך ברור שהוא מתייחס גם ישירות למצב בישראל. גדרון ורוזנאי אינם מסתפקים בניתוח אלא גם מציעים כיווני פעולה כמו חיזוק הכנסת, הסדרת היחסים בין הרשויות באמצעות חוק יסוד, והשלמת מגילת הזכויות. הם לא מתעלמים מהצורך ברפורמות אלא מבקשים להציע רפורמות שמחזקות את הדמוקרטיה במקום לפרק אותה.

זהו ספר חשוב שצריך להיקרא לא רק על ידי משפטנים או אנשי אקדמיה אלא גם ובעיקר על ידי אזרחים. לא כדי להבהיל אלא כדי להבין. לא כדי להכתיב עמדות אלא כדי לעורר ערנות. בעידן שבו מושגים כמו ריבונות, משפט, חירות ואמון הפכו לשדות קרב פוליטיים יש ערך עצום לספר כזה שמחזיר את המושגים האלו למשמעותם המקורית ומציע לחשוב מחדש מהי דמוקרטיה ואיך מגנים עליה.

טביעות רגל / צפי טימור
הוצאת רימונים
208 עמודים

אמא שלי נפטרה מוקדם מאוד, גם עבורה וגם עבורי.
כל מה שנותר לי ממנה זה זכרונות.
זכרונות הם תוצאה של הרבה דברים, מחשבות ותמונות שנמצאות במוח, שמות, קולות, משפחה שהכירה וגם מקום פיזי, בית, שכונה ועוד.
אני זוכר שכשחזרתי לבית ילדותי ואף גרתי שם בבגרותי כמה שנים עד שנמכר צצו לי זכרונות חדשים.
המסדרונות, החדרים, התריסים, פתאום ראיתי בדמיוני פלאשבקים של מראות חדשים שחזרו אלי עקב המקומות בבית.

הספר של צפי טימור מתרחש בדיוק באזור הנפשי הזה. ספר על בית שהאם הלכה ממנו, לא רק פיזית אלא גם נפשית.
על ילדות שחוזרת ונכנסת פנימה, לא רק לדירה אלא לזכרון, למי שהייתה, למי שהייתה אמא שלה, למי שהיו ביחד.
והדרך שלה לספר את זה לא ישירה, לא בנויה על “אז קרה כך” אלא על דיאלוג. בינה לבין דמות שהיא עצמה, רק ילדה. “הקטנה”.
המפגש הזה מאפשר כתיבה רגשית לא דביקה. יש בזה חיץ. יש בזה תחכום. יש בזה גם אמת.

לאורך כל הספר מורגשת אהבה גדולה של הכותבת אל הבית ואל המשפחה שהייתה בו.
אין כאן משפחה בעייתית, אין טראומה מודחקת או ניסיונות לייצר דרמה מיותרת. יש געגוע. יש קינה פשוטה אך מדויקת על איך הזמן מוחק הכל, גם את הקירות, גם את הריחות, גם את המילים שנאמרו פעם.
והמילים שכתובות כאן הן ניסיון לעצור את זה רגע לפני שזה אובד לגמרי.

הכתיבה של טימור אינה מתייפייפת אך כן נוגעת. יש בה תיאורים חושיים מדויקים, כמו הפמוטים של האם, כמו צעיף עם ריח בושם ישן, כמו אלבום הבולים של האב. כל חפץ מחזיק בתוכו נפש, כמו שהילדה הקטנה מחזיקה בתוכה את האישה שתהיה.

הספר הזה לא מתאים למי שמחפש עלילה סוחפת או טוויסטים. הוא מתאים למי שמבין שזכרון הוא פעולה גופנית. למי שאיבד מישהו ורוצה רגע לשבת איתו שוב על ספה ישנה בחדר ישן ולדבר.
הוא מתאים גם למי שההורים שלו עוד כאן. אולי בעיקר.

הבית של הלב / איילת הלפרין קייטס
הוצאה עצמית
247 עמודים

לפעמים אין צורך ביותר מספר קליל ונעים שזורם לך ומעביר לך כמה שעות של הנאה וזה בדיוק מה שהספר הזה מייצר לנו.
איילת הלפרין קייטס בספר ביכורים שנעים לקרוא אותו מביאה לנו רוד טריפ של חברות טובות ובראשם גיבורת הספר איתיאלה שבתוך חייה, ההורות, הזוגיות, החיים עצמם מנסה להגשים כמה חלומות ולסגור כמה מעגלים.

העלילה נפתחת בהחלטה ספונטנית יחסית של איתיאלה לטוס עם שתי חברות ילדות להופעה של הבקסטריט בויז בניו יורק. זה לא סתם טיול נוסטלגי אלא רגע של פריצה מתוך שגרה שוחקת ואימהות אינסופית, ניסיון לעצור לרגע ולשאול את עצמה לאן נעלמה לאורך הדרך. ככל שהן מתקדמות במסע, נחשפים רובדי עבר שקשורים לאהבה ישנה, לנישואים שהיא לא בטוחה עד כמה הם שלה באמת, ולזהות דתית שתמיד הייתה יותר חברתית או משפחתית מאשר אמונית. הדינמיקה בין שלוש הנשים מייצרת רגעים יפים של חברות נשית, עם הבדלים ברורים באישיות ובחיים שכל אחת מהן חיה, והמסע הזה מאפשר לא רק לאיתיאלה אלא גם להן לבחון את עצמן מחדש.

הכתיבה פשוטה במובן החיובי של המילה. יש בה ישירות, הומור, לפעמים מלודרמטיות קלה, אבל בעיקר כנות. זה לא ספר שמנסה להרשים בתחכום אלא כזה שמציע סיפור שאפשר להאמין בו. יש בו רגעים מזוהים במיוחד, בעיקר בתחושת העייפות הכרונית של אמהות שמרגישות שהן תמיד בצד המוותר. ניכר שהספר כתוב מתוך ניסיון חיים, אולי אישי, אולי מתבונן, אבל עם רצון כן להגיע לקוראים בגובה העיניים.

וכן, מרגישים שזה ספר ראשון. הדיאלוגים לפעמים מעט גולמיים, המעברים בין עבר להווה לא תמיד אחידים, והקצב של השינוי הפנימי של הדמות לעיתים חד מדי. היו גם רגעים שבהם הדמות הראשית עוררה בי תהייה או חוסר הזדהות, בעיקר בדרך שבה היא מדלגת מהתמסרות מוחלטת לריצוי הזולת למין הפקרות רגשית שמוצגת כעצמאות. עם זאת, משהו בבחירה הזו לדבר דווקא מהמקום הזה, הלא מהוקצע, הלא שלם הופך את הספר לנגיש יותר. פחות ספרותי ויותר אנושי.

זהו ספר שיש לו לב. לא מהודק, לא מושלם, אבל כזה שיש בו רצון אמיתי לספר סיפור על התעוררות, על בדיקה מחדש של חיים שנבנו בלי הרבה אוויר לנשימה. לא כל ספר צריך לנסות להיות גדול. לפעמים ספר קטן עושה בדיוק את מה שהוא בא לעשות, להזכיר לנו רגעים קטנים של אמת.

העולם הבא, אנתולוגיית מדע בדיוני
הוצאת תשע נשמות
150 עמודים
מאנגלית: יותם בנשלום, יורם נסלבסקי

הדבר הראשון ששמתי לב בחלק מהסיפורים באסופה הזו הוא שאני מכיר את הסיפורים האלו, חלקם אני זוכר מסרטים ממש מפורסמים וחלקם אני זוכר שהרעיונות שלהם היוו בסיס לסרטים מפורסמים, אבל לא רק בגלל זה הסיפורים באסופה הזו הפכו לקלאסיקות.
מה שמיוחד בקובץ הסיפורים המאוגדים בספר הזה הוא שהקו המתווה אותם עוסק באנושיות ובקריאת המציאות ואולי באזהרה מפני העתיד לבוא.
בכולם יש איזה מסר דידקטי לא מאולץ אלא בונה, מסר של לאן פניה של האנושות, מה מטרתו של החזון הטכנולוגי ולאן אנחנו עוד יכולים להתפתח.
הקריאה באוסף הזה יכולה להועיל לא רק לאוהבי הז'אנר אלא לתת פתיח למחשבה חופשית ובונה עבור כל בן אנוש.

הסיפורים שבחרו המתרגמים והעורכים לא מתמקדים בטכנולוגיה כמטרה אלא ככלי שמציב מראה. לא מדובר במדע בדיוני סוחף של חלליות ורובוטים עם רגשות אלא בטקסטים שחושפים את הקרעים של האדם, את הפחדים, את הבדידות, את הפער בין ידע לכוח, בין זיכרון לזהות. אפילו הסיפורים שנכתבו לפני יותר מחמישים שנה לא מרגישים מיושנים אלא מדויקים מדי, כאילו נכתבו אתמול.

קחו למשל את הסיפור "הכוכב" של ה"ג וולס. זו לא נבואה אסטרונומית אלא סיפור על קטסטרופה עולמית שמסופר דרך עיניים אנושיות קטנות. התחושה היא של עולם שמתעקש לא להבין את סימני האזהרה כי הוא עסוק בעצמו. זה לא משנה אם מדובר במדען או באזרח רגיל, הסיפור מציע מבט צלול על הנטייה האנושית להכחיש את מה שמאיים לשנות הכול.

בצד השני של הספקטרום עומד פיליפ ק. דיק, עם שני סיפורים ששואלים שאלות על תודעה וזיכרון, על האותנטיות של החיים עצמם. האם אני מי שאני בגלל מה שעברתי או בגלל מה שתוכנת בי לחשוב שעברתי. הרעיונות האלה מוכרים לכל מי שראה את "בלייד ראנר" או "זיכרון גורלי", אבל הקריאה בטקסטים עצמם מרסקת את הפילם הנואר ומחזירה את השאלות לרחוב. דיק לא מתעסק בעתיד, הוא חופר בעכשיו. בטשטוש הגבולות בין תודעה לבין מציאות, בין רצון חופשי לבין מניפולציה.

גם שאר הסיפורים, אם זה "האדם שהתפתח" של המילטון או "הזקיף" של קלארק, לא באמת עוסקים במה יקרה בעתיד אלא שואלים מה כבר קרה לנו. האנושות כפי שהיא עולה מהאנתולוגיה הזו היא לא גיבורה ולא רעה, היא פשוט עייפה, אבודה, מרדדת את המוסר למדע ואת הרגש לטכנולוגיה. לפעמים זה כואב לקרוא, לפעמים זה יפה מדי בשביל להתנגד.

זאת לא אנתולוגיה שמתיימרת להקיף את כל המדע הבדיוני, אלא בחירה ממוקדת שמנסה לעמת אותנו עם רעיונות שהשארנו מאחור. היא לא נועדה להרשים או לרגש אלא להניח על השולחן כמה שאלות ישנות שהפכו פתאום לחדשות. מי אנחנו. מה אנחנו זוכרים. לאן הולך הגוף הזה שקוראים לו מין אנושי. והאם אפשר עדיין לבחור אחרת.

אנשי כוכבים / דייויד דובל וקלרק ויסלר
הוצאת פה
110 עמודים
תרגם: אמיר שרפמן
איירה: אוריין שביט

בשיטוטי ביריד ההוצאות העצמאיות בשבוע הספר נתקלתי בדוכן של הוצאת פה ומאוד אהבתי את העובדה שהם מנגישים מיתולוגיות וסיפורים של תרבויות עתיקות כגון הספר הזה שבידי כרגע.
כאדם סקרן, חקרן וכאחד שאוהב לדעת וללמוד על העולם בו אני חי ספרים כאלו זו מתנה עבורי.
כמה כיף היה עבורי לצלול לתוך הסיפורים העתיקים האלו שמלמדים כל כך הרבה על התרבות הזו שכמעט כלום לא נשאר ממנה מלבד סיפורים יפים.
תמיד היה לי חיבור לתרבות האינדיאנית העתיקה ולא רק אליה, יש לי סקרנות בלתי נלאית לתרבויות שכבר לא קיימות כמעט. דרך נוספת ללמוד על העולם שלנו.

הספר "אנשי כוכבים" הוא אוסף סיפורים שנאספו מבני שבט הבלאקפוט בצפון אמריקה, שבט עתיק שעולמו התרבותי והאמוני נבנה סביב הטבע, בעלי חיים, כוחות שמימיים, מחזוריות החיים ומערכת של סמלים שהועברה מדור לדור בעל פה. הסיפורים האלה לא נכתבו מראש, אלא סופרו שוב ושוב, בדרך כלל סביב מדורה, כסוג של זיכרון חי ולא רק אגדות להנאה. הקריאה בהם מאפשרת מבט לתוך עולם שמבקש להבין את הקיום דרך קשרים ולא דרך שליטה: קשר בין אדם לבעל חיים, בין שמיים לאדמה, בין חיים למוות.

יש כאן סיפורים על אהבה, קנאה, הקרבה, ריפוי, ציד, חלומות, נבואות, אלים, שדים, זאבים, כוכבים, פחדים ואומץ. חלקם קצרים מאוד וחלקם נמשכים כמה עמודים. לפעמים לא ברור אם מדובר באגדה או בזיכרון קדום. כל סיפור נושא עמו גרעין של אמונה, תצפית או חכמה עתיקה.

מבין הסיפורים שבולטים במיוחד, אפשר להזכיר את "פני צלקת" שמגולל מסע של ילד דחוי שמחפש ריפוי ואישור מהעולם העליון, ובמהלך מסעו גם מביא לשבט את טקס ריקוד השמש. סיפור אחר הוא "שבעת הכוכבים" שמציג איך קבוצת אחים הופכת לקבוצת כוכבים בשמיים בעקבות רדיפה וטרגדיה. סיפורים כאלה מדגימים היטב את הדרך שבה המיתוס משרת גם הסבר אסטרונומי, גם מוסר השכל וגם עיבוד רגשי של אובדן.

האסופה מבוססת על עבודתם של קלרק ויסלר, אנתרופולוג אמריקאי מתחילת המאה העשרים, ודייויד דובל, בן שבט בלאקפוט, שהקליט את הסיפורים וסיפק את התיווך התרבותי האותנטי. זהו מקרה יחסית נדיר שבו סיפוריה של תרבות ילידית לא רק נאספים אלא גם נמסרים בקול אותנטי של בן התרבות עצמה. ההוצאה העברית, בתרגומו של אמיר שרפמן ובליווי האיורים העדינים של אוריין שביט, מצליחה לשמור על פשטות שמכבדת את הסגנון המקורי בלי להכביר פרשנות מודרנית.

לקרוא את הספר הזה זה כמו להאזין לרחש של אש במדבר. פשוט, עתיק, לא תמיד נגיש בקריאה ראשונה, אבל עם עומק שמתגלה לאורך זמן. אני שמח שהוצאה כמו "פה" בחרה להוציא אותו, ויותר מזה — שמצאתי אותו דווקא במקרה, בדוכן שקט בשוק הספרים. לפעמים הדברים הכי מעניינים מחכים לנו בפינות הלא מוארות.

צעדים ראשונים / ג'רמי דה סילבה
הוצאת מטר
294 עמודים
מאנגלית: מיכאל אלעזר

האם אנחנו תוהים לעיתים על ההתפתחות שלנו כבני אנוש ומה הפך אותנו לכאלו, שונים משאר היצורים החיים.
הן מבחינה שאין לנו פרווה או שאנחנו עם מוח מפותח יותר אבל גם מהבחינה העיקרית שההליכה על שתי רגליים והשימוש בידיים שלנו גרם?
אם נתעלם לרגע מהתפיסה הדתית ונלך לתפיסה המדעית, ביולוגית אבולוציונית נוכל להבין לא מעט ובזה הספר מתמקד.
לשם דה סילבה רוצה להוביל אותנו והספר הזה המעניין מאוד לוקח אותנו למסע היסטורי, ביולוגי של מיליוני שנים אחורה ומסביר לנו לא מעט דברים ושאלות ששאלנו או לא העזנו לשאול.

הספר של ג'רמי דה סילבה הוא בדיוק מסוג הספרים שאתה קורא בעיון, מתמלא סקרנות ואז מגלה שגם אחרי שסיימת אותו אתה ממשיך לחשוב עליו. הוא מצליח להחזיר אותנו אחורה בזמן, הרבה לפני המצאת הגלגל או שפת הדיבור, לנקודת מוצא בסיסית ופשוטה לכאורה: הרגע שבו עמדנו על שתיים. וזה לא רק רגע פיזיולוגי, זו מהפכה.
במקום לדבר על ההומו ספיינס במובן הפשטני של מי שהמציא כלים, כתב או ניהל מלחמות, דה סילבה חוזר להתחלה האמיתית ומראה איך ההליכה הזקופה על שתי רגליים הייתה הצעד הראשון, תרתי משמע, לקראת הפיכתנו למה שאנחנו.

מה שמייחד את הספר בעיניי, והוא מה שגרם לי להעדיף אותו בהרבה על פני ספרים כמו אלה של יובל נח הררי, הוא נקודת המבט האנושית והסקרנית של דה סילבה. אין כאן נימה מתנשאת או תחושת עליונות של חוקר שמביט בקורא מלמעלה. להפך, דה סילבה משתף אותנו בשאלות שמעסיקות אותו כמדען, מספר על החפירות שהוא היה שותף להן, משתף אותנו במבוכה כשמסקנה קודמת הופרכה, ובכלל כותב כמו מי שממש רוצה שנבין איתו משהו מהותי ולא רק נשנן עובדות.

הספר נע בין תיאורים של שלדים מאובנים באפריקה לבין ניתוחים של תינוקות בני ימינו שלומדים ללכת, אבל אף פעם לא מאבד את הקו המרכזי: מה ההשלכות של ההליכה הזקופה. מתברר שהרבה מאוד דברים שאנחנו מייחסים להם משמעות תרבותית או מוסרית קשורים בכלל לשינויים פיזיים שהתרחשו בגוף שלנו. הלידה הפכה מורכבת יותר, התינוקות נולדים מוקדם יותר ולכן זקוקים ליותר טיפול, מה שמוביל להתפתחות של קשרים משפחתיים וחברתיים עמוקים יותר. גם השפה, שיווי המשקל, השימוש בכלים והחיים בקבוצות – כל אלה נולדים מתוך אותו צעד ראשון.

יש בספר איזון יפה בין דיוק מדעי לבין נגישות כתיבה. לא צריך תואר באנתרופולוגיה כדי להבין אותו, אבל גם מי שיש לו ידע קודם ימצא כאן חידושים. הוא מצליח להכניס הרבה הומור, רגש וענווה, כאילו הוא אומר לנו שוב ושוב: תראו כמה אנחנו יודעים, ותראו כמה עוד לא.

לסיכום, מדובר בספר סקרן, חכם ונגיש, שמחזיר את הפוקוס למשהו שאנחנו שוכחים מרוב שהוא מובן מאליו – העובדה שאנחנו הולכים על שתיים. ואחרי הספר הזה, אי אפשר ללכת באותה צורה מבלי לחשוב קצת אחרת.

תועות בזמן / מרגרט אטווד
הוצאת מחברות לספרות
238 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

תמיד מרגש לקבל ולקרוא ספר חדש של מרגרט אטווד שמוכיחה שגם בגילה המתקדם היא יודעת להביא ספרות מעניינת ומגוונת ולהפגין את שליטתה גם במילה הכתובה וגם בנושאים המרתקים שהיא בותכת עליהם.
ייתכן שדווקא בשל גילה אטווד ניגשת לנושא הזקנה בקובץ הסיפורים האלו ומביאה נקודת מבט מאוד מעניינת של הסופרת הנהדרת הזו.

"תועות בזמן" הוא קובץ של סיפורים קצרים שמורכב משלושה חלקים, ולמרות שאין לו עלילה אחת מתמשכת, יש בו חוט רגשי שקושר את הכל יחד. החלק הראשון והאחרון מוקדשים לדמויות נל וטיג, בני זוג מזדקנים שמתמודדים עם הזמן שחלף, עם האובדן שמרחף מעל, עם השגרה, עם מה שנשאר אחרי חיים משותפים. בחלק האמצעי יש סיפורים אחרים, יותר חופשיים סגנונית, חלקם בדיוניים לחלוטין, עם נגיעות של מדע בדיוני, היסטוריה אלטרנטיבית, פילוסופיה, ואפילו חייזרים. זה מפתיע, אבל אצל אטווד זה גם מרגיש טבעי, כאילו המעבר בין סיפור אישי לחזון קיומי על המין האנושי הוא בסך הכול עוד פנייה בשביל שמוביל ביער של הזיכרון.

הסיפורים על נל וטיג הם כנראה הלב של הקובץ. לא בגלל שהם הכי מרגשים או הכי טובים מבחינה טכנית, אלא בגלל שהם הכי קרובים, הכי אנושיים, הכי חשופים. יש בהם כאב, אבל גם השלמה. אטווד כותבת כאן כמו מי שמכירה היטב את תחושת הבדידות שמגיעה כשאדם נשאר אחרי מותו של אדם אחר. אבל היא לא מתמסרת לרגשנות. להפך, היא נוגעת בזיכרון ובאהבה בדיוק באותה טבעיות שבה היא מתארת דיאלוג או הליכה ביער. לפעמים זה סיפור קטן על ניסיון ללמוד עזרה ראשונה, ולפעמים זו התבוננות חכמה על מה נותר ממך כשאתה נשאר לבד. תמיד זה כתוב בדיוק, בלי הצטעצעות, עם נגיעה ישירה בלב.

בחלק האמצעי הסיפורים מקבלים תפנית. אטווד בוחנת את העולם מבעד לעדשה רחבה הרבה יותר. יש כאן סיפור על דמות היסטורית שמביטה מהעולם הבא על האנושות, סיפור אחר מתאר חייזר שמבודד אנשים כדי לחשוף בפניהם סיפור אנושי מטלטל, ויש גם סיפור שמרגיש כמו הומאז' ל"סיפורה של שפחה" רק ממרחק אחר של זמן. אלה לא סיפורים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית. להפך, יש בהם משחק, ניסיון, רעננות של מישהי שלא מפחדת לנסות משהו חדש גם בגיל שמונים ושלוש. זו לא חוכמה של זקנה, אלא חירות של מי שכבר לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד.

ולמרות המגוון, הספר מרגיש מגובש. לא תמיד הסיפורים מתחברים זה לזה באופן ישיר, אבל יש בהם תחושת זמן משותפת. הזמן כאן הוא לא רק נושא, הוא חומר הגלם של כל סיפור. הזמן שמרחיק, הזמן שמטשטש, הזמן שמגלה מחדש. ובתוך כל זה, הקול של אטווד נשאר ברור, חד, לעיתים ציני, לעיתים עדין, אבל תמיד חכם. זו לא רק כתיבה של סופרת ותיקה, אלא של מישהי שלא איבדה את חדות הראייה שלה, גם אם היא בוחרת להביט בזוויות אחרות, לעיתים שקטות יותר, לעיתים מרוחקות.

"בתועות בזמן" אין רגע אחד גדול. אין סיפור אחד שאפשר לומר עליו שהוא הלב של הכל. זה ספר של קווים עדינים, של מצבים קטנים, של תובנות שנשארות איתך גם אחרי שאתה עובר לסיפור הבא. זה ספר שדורש מהקורא לעצור, להקשיב, לא למהר. לא כל קובץ סיפורים מצליח לייצר אפקט רגשי מצטבר, אבל זה כן. בזה הכוח שלו. בזה גם הקסם.

פותח רגע סוגריים / נמרוד שיין
הוצאת הקיבוץ המאוחד
124 עמודים

את נמרוד אני מכיר כמעט עשור, ברשת החברתית ולאט לאט התחלתי גם להכיר אותו באופן אישי יותר, ומבחינתי נמרוד הוא משורר שנע בין הגבוה לנמוך בשירה וזו בדיוק השירה שמחברת אנשים לסוגה הזו שלפעמים כל כך קשה להבנה ולא תמיד נגישה לאנשים הפשוטים שמחפשים שירה שתיגע בהם, שירה כנה שפותחת להם צוהר לעולם הזה של השירה.

ונמרוד, הוא גילה את הסוד, איך להיות משורר גם איכותי וגם נגיש, איך לדעת לטפל בעברית בדרך הנכונה ולייצר שירה כל כך טובה ועדיין להישאר הבחור הפשוט הזה שכותב שירה שמצליחה להגיע לכל כך הרבה אנשים, לגעת, לתת את התחושה הזו שיש משורר שמספר את הסיפור של כולנו, הסיפור של מהי אהבה.

נמרוד כותב בעצם על החיים שלו עצמו דרך נקודת מבטו ודרך החוויות שלו ועדיין זה הסיפור של כולנו, כל מי שהורה של מישהו, כל מי שהוא בן של מישהו, כל מי שהוא מאהב של מישהי, כל מי שחולק מיטה, כמה לאהבה, כמה למגע.

הכל נמצא כאן, בשירה של נמרוד שהולכת ומשתכללת מספר לספר, כל פעם הוא בונה עוד ועוד שכבה ועומק ביכולת שלו לייצר רגש.

בקריאה של פותח רגע סוגריים לא הרגשתי שאני קורא שירים. הרגשתי שאני יושב עם מישהו שאני סומך עליו, מישהו שיודע מתי לשתוק, מתי להניח יד על הכתף, מתי להעביר חצי חיוך, מתי לפתוח רגע סוגריים ולהגיד משהו קטן שנשאר איתך לכל היום. וזה אולי הכוח הגדול של הספר הזה, הוא לא נדרש לתרועות או למטאפורות מהודרות. הוא עובר לידך, ולפעמים ממש בתוכך, בלי לבקש רשות.

יש משהו בשירה של נמרוד שיותר משהיא מחפשת להרשים, היא מחפשת להישאר. שיר אחרי שיר, אתה מוצא את עצמך עוצר, חושב, ואז חוזר אחורה לקרוא שוב. לא כי לא הבנת, אלא כי אתה מרגיש שבפעם השנייה תרגיש יותר. לפעמים זו שורת סיום חזקה, לפעמים שורה באמצע שנראית הכי תמימה שבעולם ופתאום משאירה אותך חשוף לגמרי.

וכך גם הכריכה. ציור פשוט לכאורה, גבר עומד ליד מים, ובמים משתקפת הדמות שלו באדום. אבל יש שם איזה עיוות קל, טשטוש עדין, כאילו מה שהוא רואה במים לא לגמרי זהה למה שהוא מרגיש. אולי כי כל אחד מאיתנו נושא איתו את ההשתקפות של מה שהוא מנסה להסתיר. זה לא ציור מתוחכם, אבל יש בו שקט שמחזיק משמעות, בדיוק כמו השירים עצמם. לא מתחנפים, לא מתאמצים, אבל נוכחים.

פותח רגע סוגריים הוא ספר שקט עם נוכחות עמוקה. ספר שאתה פותח בו שיר אחד, רק להציץ, ומגלה שנשארת עוד שעה שלמה, פשוט כי לא רצית לעזוב את השקט הזה.