אדואר היקר / אן נפוליטנו
הוצאת אריה ניר
339 עמודים
מאנגלית: יובל אהרוני

התרסקויות מטוס תמיד מעוררות דרמות ומייצרות סיפורים נוגעים ומרגשים וגם הסיפור הזה מדבר על התרסקות מטוס ועל סיפורו של ניצול שמחפש משמעות לחייו.
הניצול היחידי מהתרסקות מטוס נוסעים הוא אדוארד, ילד בן 12, במטוס המרוסק נספו גם הוריו ואחיו הגדול ואדוארד שמתאושש בבית החולים גדל אצל דודו ודודתו.
הסיפור שכתבה אן נפוליטנו מבוסס על אירוע אמיתי שהתרחש ב2010 ובדרך כלל ספרים כאלו מבוססים על אירועים שהתרחשו במציאות ואדוארד נער צעיר צריך להתמודד עם חייו החדשים ללא משפחתו ככמעט סלב תקשורתי, כולם יודעים עליו, כולם מרחמים עליו ובתוך כל זה אדוארד שהוא נער רגיש מחפש מחדש משמעות ומשהו שיתן לו עוגן בחיים האלו.
הספר לא מסתפק בסיפורו של אדוארד בלבד אלא חוזר לטיסה עצמה ולסיפור של משפחתו ולאירועים שהתרחשו לפני ההתרסקות עצמה.
אבל לא רק משפחתו של אדוארד אלא גם סיפורם של נוסעים אחרים בטיסה מסופרים.
למה סיפורם של הנוסעים האחרים חשובה? תגלית מסוימת שאדוארד מגלה אצל דודיו נותנת לו את המשמעות אותה הוא חיפש ואותה משמעות מרגשת מייצרת את הטוויסט שהיא משמעותו של הספר וגם נותנת לו את שמו.
בסך הכל ספר מרגש וכתוב טוב, הסיפור נוגע ומעורר מחשבה.
בהחלט אפשר לקרוא.

פעמונים של מאי / רינה גרינולד
הוצאת שתים
190 עמודים

זה הספר הראשון שאני קורא מההוצאה החדשה הזו שכבר השנה הספיקה להוציא מספר דו ספרתי של ספרי מקור והיא מעניינת אותי בבחירות שלה ובחשיפה לסופרים מעניינים ולסיפורת מעניינת.
אז החוויה הראשונית שלי מההוצאה היא מעניינת וטובה, הספר הזה סחף אותי בכתיבה אותנטית ולא פשוטה בנושאים שבהם היא עוסקת.
בבסיס הספר יחסי בת ואם, השנה היא 2021 והאם בת 95 סובלת מדמנציה ורגעי זכרון שמבליחים פה ושם מאירים קצת את חייה.
הימים ימי קורונה והתקופה הזו של בידודים וסגרים מייצרת קרבה מסוימת, אם בכפיה או אם לא בכפיה ליצירת תקשורת ומייצרת אצל הבת רגעי זכרונות מילדותה לצד אם ניצולת שואה. הזכרונות של האם הם צד אחד בסיפור והצד השני הוא בעצם סיפור מסע, מסע של אם ובתה לזכרונות ולשורשים מהילדות של האם בפולין, מפגש עם חברות של האם וסיפור ההנצלות שלה מאימת השואה.
החיבור בין השתיים מחדש דרך הסיפור של האם מייצר קשר מיוחד שנעלם עם השנים.
הספר עוסק בנושאים רבים של יחסי אם ובתה, הזקנה והשכחה וכן נוגע בצורה רגישה ומלאת חמלה בנושא השואה.
ספר רגיש שכתוב היטב.
מומלץ לקרוא.

מחול שדים / מיכאיל בולגקוב

תשע נשמות

87 עמודים

תרגום:שירלי פינצי לב.

אני מאוד אוהב את בולגקוב והספר הזה שהוא מיצירותיו המוקדמות של הסופר הגדול נותנים הצצה קטנה לכשרון העצום שלו אם כי לטעמי מדובר באחד מספריו הפחות טובים.

נראה כי בירוקרטיה מקולקלת מאוד העסיקה ועדיין מעסיקה סופרים ונראה כי ספרים רבים נכתבו על כך ואולי בגלל זה אני מרגיש קצת פספוס עם הספר הזה של בולגקוב ועם זאת עדיין אפשר להפיק הנאה רבה בעיקר מכתיבתו החדה והסאטירית של הסופר הנהדר הזה.

החבר קרוטורוב הוא לבלר שעובד בחברה שמספקת חומרי גלם ליצור גפרורים, הוא רוצה להיות נאמן לחברה ולשרת אותה, זה כל רצונו של קרוטורוב אך מסתבר שטעות קטנה יכולה לעורר בלאגן גדול וכך למעשה קרה כאשר טעות קטנה שלו מייצרת מסע אבסורדי בבירוקרטיה המקומית, כמעט סוריאליסטי, ודרך האנשים שהוא פוגש והדמויות וגם דרך ההבנה של מי הוא ומה תפקידו במערכת המקולקלת הזו.

מחול שדים זו נובלה סאטירית חדה ומעניינת אך לא מעניינת מספיק לטעמי שכן לתחושתי כבר יש בה משהו מיושן שכבר קראנו וטובים ממנה בנושא בירוקרטיה עקומה ואבסורדית.

עם זאת, בולגקוב הוא בולגקוב ואפשר להנות ממנה.

דיבור תקני / רוני יעיש
הוצאת קתרזיס
62 עמודים

הכריכה המימליסטית של הספר הזה מלווה באיור אחד של חבל שנפרם ומה שמחזיק אותו ומשאיר אותו זה חוט קטן שמראה שאיפשהו יש משהו שאוחז בנו, משאיר לנו מקום להאחז בו כמו יש מושטת כשנופלים.
הדימוי הזה מתחבר מאוד לחלק הראשון בספר שמדבר על פרידה, פרידה מאם, שירים שהם כמעט כמו ממואר מנוקד, מלווים תהליך של זכרון וכאב ואולי השלמה והכלה ובעיני החלק הזה של הספר הוא החלק הכי מעניין בו.
לאחרונה אני נתקל בהרבה משוררים צעירים שכותבים על פרידה ונראה שזה נושא שראוי לכתוב עליו ולמרות שהרבה כותבים על פרידה מאם, אב או כל אדם אחר שהלך מאיתנו כל משורר מביא משהו ממנו לשירה ומשהו ממנו לסגנון הכתיבה ויש בזה את הקסם שלו.
החלךקים האחרים בספר, השירים האחרים מתמקדים יותר בנסיון של המשוררת לתאר את הווי החיים שלה, את השגרה, את החיים בעיר הגדולה והנסיונות למצוא אהבה.
החיים בעיר תל אביב והאוירה בה מזינים את רוני יעיש ומביאים לה את ההשראה לייצר ולכתוב.
זהו ספר שירים צנוע ויפה, שמתאר פרידה וצעידה קדימה למציאת זהות עצמית.

ארץ־סלע / ריטה קוגן
הוצאת דביר
240 עמודים

אם ילדי עלתה בעליה הגדולה של שנות התשעים והסיפורים ששמעתי ממנה על הילדות שלה על מה שהיא חוותה היו לא פשוטים ואני מתאר לעצמי שהעלייה והטראומות שבאו בעקבותיה שקשורות להתאקלמות נשאור צרובות בעור ובלב.
ריטה קוגן היא כותבת מחוננת, הטקסטים שלה גבוהים, היא כותבת כמו שהיא יודעת, כמו שהיא מתייחסת לשירה, כמו שהיא מתייחסת לעברית, בהמון כבוד .
למעשה הספר הזה הוא ספר התבגרות של ילדה, נערה שעולה לישראל וייתכן שיש כאן סממן אוטוביוגרפי וייתכן שלא כי ריטה קוגן עשתה בספר הזה משהו חכם, מבחינה כרונולוגית הספר שמחולק לפרקים שכל פרק מתאר איזו חוויה בשלב ההתפתחותי של אותה ילדה נערה שגדלה ברוסיה ועוברת לישראל הרי שאין כאן דמות אחת, שמות הגיבורה מתחלפים מה שהופך את העלילה או את הרעיון שבספר למן סממן או חוויה מסוימת שנערות רבות עברו והנסיון להתאקלם עם הקשיים שבאו בדרך, החוויות המיניות הכושלות, הגברים האלימים, הבית הפטריארכלי הקשוח, כל אלו הן לא חוויה של נערה אחת אלא של רבות והחוויה דומה וזה הופך את הספר לחזק הרבה יותר בעיני.
אותה נערה שגדלה ללא אב בסנקט פטרסבורג ועולה לכאן רק עם האם וכאן הן מתמקמות בקריות וחווה את מה שהיא חווה כפי שתיארתי קודם.
לא קל לקרוא את הספר הזה גם כי קוגן כותבת בשפה גבוהה ולכן זה מאתגר וגם כי החוויה הספרותית אינה פשוטה ועם זאת מדובר בספר מאוד מעניין ואני לא בטוח עד כמה זהו ממואר או שהמחברת ניסתה להרחיב את החוויה שלה לכלל ההתמודדויות של הגירה ועלייה והתאקלמות.
בכל מקרה זו כבר פרשנות אישית, מדובר בספר מעניין וראוי לקריאה בהחלט.

יחסי עם ג'וני מ' / נורית זרחי
הוצאת אפיק
59 עמודים

נורית זרחי היא בעיני קודם כל משוררת וככזו וגם אחת מהטובות שבמשוררות יש לה יכולת לתמצת טקסט בצורה בהירה וקלה.
לא כולם יודעים את מלאכת האמנות הזו, לכתוב סיפור קצר טוב בשלושים עמודים זו אמנות בפני עצמה, לכתוב סיפור של שני עמודים ושיהיה טוב זו אמנות אפילו נעלה יותר בעיני וזה שיא התמצות כמו בשירה, היכולת להעביר חוויה בטקסט קצר מאוד.
נורית זרחי קיבצה 14 סיפורים ב59 עמודים שזה הרבה סיפורים והם כמו ממתקים.
הסיפורים נעים בין אירועים איזוטריים שספק אם הומצאו וספק אם נחוו לבין ממוארים קטנים של זכרונות וחוויות אישיים שנורית זרחי מביאה לכדי סיפור חוויתי אותו היא משתפת עם הקוראים.
המחברת מתחילה עם הסיפורים והחוויות שחלקם מרגישים כמו איזה משל או סיפור מעניין ופיקנטי ולאט לאט היא מכניסה אותנו לעולמה האישי, לסיפורים וחוויות בגוף ראשון.
הסיפורים כולם מעניינים וכתובים בכשרונה הרב של נורית זרחי שכל ספר שלה הוא פנינה ספרותית ששווה לחזור ולעיין בו ובקריאה שניה ושלישית למצוא בו דברים חדשים.
החיבור של נורית זרחי עם הוצאת אפיק כבר הניב פנינה והנה עוד פנינה אחת שמראה שאין גיל לכתיבה נפלאה ולא נס ליחה של הכותבת הנפלאה הזו.
ספרון שהוא ממתק.

אוסף צדפים / דניאל עוז
ידיעות ספרים
120 עמודים

לעניות דעתי הכנה לא הספר של דניאל עוז ולא הספר של גליה עוז היו צריכים לצאת לאור, בעיני זו רכילות צהובה גם הספר של גליה וגם הספר של דניאל, אבל מהרגע שהספר של גליה יצא לאור אין יותר מוצדק ממה שדניאל עשה כאשר בא והציג את הצד השני של הסיפור מבחינתו.
אני מודה, עוד כשקראתי את הספר של גליה עלו בי תחושות פקפוק רבות לגבי סיפורה, זה לא מקומי לקבוע מה היה או לא היה אבל לא ראיתי בו הורות מרעילה ולא ראיתי את הדמות הדמונית שניסו להציג בה את עמוס עוז דרך התיאורים של גליה שלמעשה מתמקדת בכמה אירועים בודדים שניתן לספור אותם על אצבעות כף יד אחת וגם הם לא היו חריגות במיוחד אולי למעט אותו אירוע בו היא מתארת מקרה אלימות של עמוס כלפי אשתו נילי.
אך כאן העדות של דניאל ושאר בני המשפחה סותרים את מה שגליה מספרת ואז נשאלת השאלה מי דובר אמת והאמת היא שלא מתפקידנו לקבוע זאת.
עקבתי במשך שנה אחרי השיפוטיות הרבה שעברו דניאל, פניה ונילי ברשתות החברתיות וראיתי איך אנשים רבים ברשתות הפכו אותם למשפחה מרעילה ומשפחה שמתכחשת להורות מרעילה ומשפחה מכחישת אלימות וכאב לי עליהם.
דניאל יודע לכתוב והוא כותב את הספר הזה מדם ליבו, הוא לא בא לומר שאביו היה קדוש אלא לתאר את האירועים כפי שנצפו מנקודת מבט אחרת שלו בין אם היה ונוכח ושל אחותו או אחרים.
הספר הוא למעשה כתב הגנה לכל דבר.
דניאל מתאר את היחסים עם אחותו, את היחסים עם אביו, את קורות האירועים המדוברים עליהם בספר של גליה.
לטעמי האישי שני הספרים יעלמו מהתודעה ולא יתפסו מקום לא במורשת עוז ולא בשינוי של תודעתו הציבורית, כי אין בהם שום דבר משמעותי שמעיד שעמוס עוז היה שונה מאלפי הורים בשנות השבעים והשמונים בקיבוץ שרובו ככולו היה מוגבל ובעייתי בכל מה שקשור לקשרי משפחה ומורכבויות של משפחה ואני יודע כי גדלתי בקיבוץ של הלינה המשותפת בתחילת שנות השמונים בשני קיבוצים שונים ובמידה מסוימת חוויתי אלימות וניכור בעיקר במשפחה הראשונה אליה הגעתי.
עמוס לפי עדות גליה לא היה דמוני ולא היה שונה מהורים אחרים בתקופה ההיא והספר של דניאל רק חידד אצלי את הנקודה הזו.
האם הספר ראוי לקריאה? אני חושב שללא קריאת הספר של גליה אין לו משמעות כי הוא מחובר אחד לשני ולכן מי שקרא את הספר של גליה ראוי שיקרא ספר זה.
נגע לליבי הסיפור וכל מה שהמשפחה עוברת וכולי תקווה שכולם שם יזכו לקצת נחת בהמשך.

הדס בקצה הלילה / גלי מיר־תיבון
הוצאת עם עובד
244 עמודים

כבר כשהתחלתי לקרוא את הספר שיערתי לבד מה יהיה בסופו למרות שקיוויתי לסוף אחר, ציפיתי לו ולדעתי כמעט כל מי שקרא את הספר ידע מה יקרה להדסה בגלל המצב הבלתי אפשרי שהיא היתה בו אבל זה לרגע לא גרע מהעלילה המרתקת ובוודאי ובוודאי את הטוויסט הכי משמעותי בספר שהופיע רק בסופו. את הקשר בין הדסה למחברת הספר.
בעיצומו של קרב לטרון, הדסה בחורה צעירה ולוחמת מסתתרת בזחל"ם פצוע כאשר כל חבריה נהרגו והלגיון מתקרב אליה יותר ויותר, הדסה מחזיקה בידיה רימון מוכנה לכל אפשרות, כך הספר מתחיל ומשם אנחנו מבינים את מצבה של הדסה אבל עדיין לא את סיפורה ואת סיפורם של דמויות נוספות בספר, וזה סיפורם של שני גברים שרוצים אותה וחושקים בה ומחזרים אחריה ויעשו כל מה שאפשר כדי שהיא תהיה שלהם.
וזה סיפורה של הדסה מילדי טהראן שמנסה להשתלב בקיבוץ ונתקלת בקשיים להאקלם בקיבוץ המנוכר.
הספר לא פוסח על גירוש הערבים מהכפרים בזמן מלחמת העצמאות ומנסה לתת דגש על אירועים רבים שהתרחשו באותה התקופה.
לא בטוח שהפיזור הזה היה נכון לספר אבל זו בחירת המחברת ובסך הכל למרות הפיזור הזה מדובר בספר די מעניין שמתאר את המלחמה מנקודת מבטם של כמה דמויות שמייצגות את הישראליות של אותה התקופה.
כדאי לקרוא.

קיסרות אדומה / ניצן דוד פוקס
ספרי ניב
339 עמודים

לפני כמה שנים קראתי את שני הכרכים שכתב מרטין ז'אק על סין ונקרא "כשסין תשלוט בעולם" הספר של ז'אק מנסה לנבא במידה מסוימת בהתאם להתפתחויות העולמיות איך יראה העולם כשסין תהיה המעצמה הבכירה והספר הזה של ניצן דוד פוקס מתאר סיפור אחר לגמרי, הוא מתאר את סין דהיום, את שאיפותיה הפוליטיות והכלכליות בהווה אל מול התפתחותה של סין למה שהיא היום דרך סקירת ההסטוריה המודרנית שלה.
הספר הזה של פוקס הוא ספר מרתק, סין השתנתה מהרגע שהמפלגה הקומוניסטית השתלטה עליה וכמו שסין השתנתה גם הרצון שלה להשפיע על העולם השתנה.
בשנים האחרונות אנחנו שומעים יותר ויותר על סין כמעט בכל היבט ולא רק בהיבט הכלכלי, חברתי, פוליטי, לצערנו העולם משתנה בגלל סין גם בזכות או בגלל הנגיף שתשפיע על חיי כולנו ונראה שהכל מגיע מסין, כלכלה וגם השפעות ביולוגיות כאלו ואחרות. הספר לא עוסק בכלל בקוביד אלא אך ורק בסיקור ההסטוריה המודרנית של סין בעבר ובהווה כדי שנבין יותר טוב את שאיפותיה.
פרק נכבד מהספר מתייחס להווה ולמנהיגותו של שי ג'ינפינג.
דרך מנהיגותו של ג'ינפינג אנחנו לומדים על התנהלות סין כיום, על פגיעה בזכויות אדם ועל המפלגה הקומוניסטית, המבנה שלה והרצונות שלה לשמור על כוחה בכל מחיר.
נראה כי המפלגה הקומוניסטית כאן כדי להשאר ועושה הכל כדי לשמר את כוחה ובניגוד לתחזיות עבר שחשבו שסין בדרך למשטר אחר ליברלי יותר ודמוקרטי יותר, לכן הבנת ההווה טובה יותר מחיזור העתיד עם כל הכבוד לספרו המרתק של מרטין ז'אק.
הספר דן ביחסים מול ארצות הברית וגם להבין למה סין פועלת כל כך בישראל, חופרת מנהרות תת קרקעיות ומעורבת בטכנולוגיה ותחבורה, סין מבקשת גם ללמוד מאיתנו, לצרף אותנו לדרך המשי החדשה, ישראל גם היא מבקשת להתקרב לסין וכל זאת מבלי לפגוע בברית המיוחדת עם ארצות הברית שמקיימת תחרות מסויימת עם הסינים.
הספר של ניצן דוד פוקס מרתק ומעניין, עשיר באינפורמציה ומלמד המון על סין ונראה שנעשה כאן מחקר מרתק של ממש.
מומלץ לקרוא.

כשהייתי אני לא הייתי / אידו גרוסמן

הוצאת רימונים

158 עמודים

קראתי בשנים האחרונות לא מעט ספרים שכתבו דתל"שים ועל המעבר החד שלהם או ההדרגתי שלהם מעולם הדת לעולם החילון, כאן זהו ספר שירה ששירה בעיני היא תמצות של רגשות ותחושות לכדי שורות בודדות שמחזיקות בתוכן עומק רב והפעם הנושא של השירים אינו רק הדתל"שיות של המשורר אלא גם היותו הומו והוא מדבר על זה, השירים מדברים על זה, על השוני, על המקורות שלו שהן חלק ממנו ונראה דרך השירים שכאביו של אידו, תחושותיו ורגשותיו צפים דרך השירים, דרך המילים והם מלווים בטקסטים מהמקורות שלא נשכח מאיפה המשורר מגיע.

הכתיבה של אידו נוגעת ומחברת אותנו לעולמו הפנימי ועולמו החיצוני. הכריכה גם היא מחברת אותנו לניגודיות של עולמו והתוצאה היא ספר שירה רגיש ומיוחד.

"תבוא אלי עייף מעל שנים,

בעצב שתי עיניך הריקות,

חגור מילים וסער של שתיקות

חיוך אפל פרוש על הפנים.

תבוא אלי לקול קריאות תנים

וארפא פצעיך לנשיקות,

ואל נא, אל תתנני לחכות,

לשים אותי לך תחנונים."