נפש אבודה / אולגה טוקרצ'וק
הוצאת קרן
48 עמודים
תרגום מפולנית: תמר נתנאל
איורים: יואננה קונסחו

נפש אבודה הוא ספר מאוד מיוחד, הוא מיוחד באריזה שלו, בגישה שלו, בשקט שלו ובעיקר בנתינת המקום שלו לאפשר לכל קורא את הפרשנות שלו שכן הספר הוא ממועט טקסט, עד כמה ממועט? בערך עמוד וחצי של מילים וכל שאר הספר הוא ציורים וכאן בעצם השוני והייחוד שלו.
לכאורה האריזה מזכירה קצת ספר ילדים, המון ציורים, הטקסט מאוד פשוט, ברור ולא מתוחכם ונותן לנו את יכולת קודם כל לעכל בצורה מאוד פשוטה את המסר הראשוני ומכאן אנחנו עוברים בעצם להתבונן בסדרת ציורים כשבין לבין עוד מפוזרים פה ושם משפטים מנחים אבל לב ליבו של הספר הוא ציורים, ציוריה הנפלאים של יואננה קונסחו.
אז על מה בעצם הספר מדבר?
זה בעצם התבוננות פנימית על נפש האדם, על חיי האדם ועל מהות החיים.
הרצון לעצור לרגע מהמירוץ ולהתבונן במה שחסר.
מדובר באיש שעבד קשה מאוד ונסע הרבה ולילה אחד הוא התעורר, לא ידע היכן הוא נמצא ואף שכח את שמו, הרגיש בודד ומרוקן.
למחרת הוא הלך לרופאה שרמזה לו שאולי הוא איבד את הנפש שלו והציעה לו לעצור ולהמתין לנפש שתחזור וכך עשה אותו אדם והוא המתין לנפש.
הציורים מאוד מלנכוליים, שחור לבן, נייר שקף, בדידות, משהו קודר, אפילו בציורים בהם יש אנשים ישנה תחושה עמוקה של מלנכוליה.
ככל שהנפש מתקרבת לאדם הממתין כך נכנס שוב הצבע לציורים וזה מורגש, הכוונה ברורה ולמרות המקום שלנו כקוראים או במקרה זה כמתבוננים שכן הרבה טקסט אין כאן המאיירת והסופרת מרמזות לנו מה הן רוצות שנבין ומה המסר.
זה ספר מאוד מיוחד, מאוד שונה ולראיה כתבתי בסקירה זו יותר מילים מכל מה שיש בספר ועדיין המהות שלו זה השילוב בין הטקסט לציורים.
טוקרצ'וק, הפולניה, זוכת פרס נובל לספרות מראה צד שונה בכל ספר שלה שתורגם עד כה לעברית וזה אולי השונה מכולם, יצירה מאוד מיוחדת וספר שכיף להחזיק בספריה הביתית.

פורחים מאוחר / ריץ' קרלגארד
הוצאת מטר
272 עמודים
מאנגלית: כפיר לוי

רוב האנשים בעולם פורצים מאוחר, מתגלים מאוחר, מתפתחים מאוחר והם מה שמכונה לייט בלומר, כלומר פורחים מאוחר, אני נחשב כאחד כזה, אחד שמתגלה מאוחר שמצליח או שכשרונו מתגלה מאוחר ויכולים להיות סיבות רבות להתפתחות המאוחרת הזו אבל עובדתית רוב האנשים בעולם לא מגיעים להצלחות הגדולות שלהם בצעירותם.
לרוב אנשים אלו נחשבים פחות מוערכים בחברה שלנו שנוטה להעריץ מצליחנים צעירים ונוטה לדחוף להצלחות בגיל צעיר.
יש הסבר מדעי לכך שרובנו מבשילים בגיל צעיר ואם לשים את האצבע בגדול אז זה קשור להתפתחות שלנו, התפקוד הניהולי של המוח שלנו אינו מתפתח במלואו עד לגיל 25 ואצל חלקנו אף קורה מאוחר יותר. ולמעשה אצל כל אחד מאיתנו מיצוי היכולת מגיע בגיל שונה.
ריץ' קרלגארד כותב הספר הוא אחד מאותם לייט בלומרים, הוא המוציא לאור והעתידן של המגזין פורבס והתפתחותו התחילה מאוחר, התקבל במקרה עם ציונים בינוניים לסטנפורד, עבד כשוטף כלים, שומר לילה וכתב במשרה זמנית ובהמשך הגיע להישגים שמציבים אותו במעמד שהוא נמצא בו היום.
הספר גם מתאר אנשים שהם לייט בלומרים ידועים כגון ג'יי קיי רולינג, מורגן פרימן, דיטריך מאטשיץ (מייסד חברת רדבול) ועוד ועוד אבל לא בזה המיקוד, המיקוד בספר זה עוסק בביקורת על החברה ובלחץ שאנחנו מפעילים מגיל צעיר על הצטיינות בגיל צעיר וזה מתחיל מהגן ועד הלימודים הגבוהים, הלחץ להגיע להישגים כבר בגיל צעיר משפיע גם נפשית על בני הנוער שמרגישים שהם בתחרות מתמדת עם תלמידים אחרים, עם עצמם, עם הציפיות מההורים ומהסביבה.
הספר יוצא עם ביקורת חזקה כנגד המבחנים למדידת ידע כגון מבחן הsat האמריקאי וכנגד החינוך המערבי שמכתיב ללמד ידע מדיד ומתעלם מגורמים נוספים ותכונות נוספות ופחות מדידות.
קרלגארד כותב באופן מרתק ומעניין ומעלה נושא חשוב גם מבחינה חינוכית וגם מהרבה בחינות נוספות שאומר לשחרר מהאובססיה או מהלחץ להביא את הילד למצליחנות בגיל צעיר, תנו לילד להתפתח בקצב שלו, כל ילד או כל אדם מגיע בזמן הנכון לו לתוצאות ויש גם יתרונות לפריחה המאוחרת אצל אנשים מסוימים.
כדאי לקרוא.

שרב ראשון / דורי מנור
הוצאת תשע נשמות
160 עמודים

דורי מנור הוא לא רק משורר נהדר אלא גם יזם שירה כך אני קורא לזה, מנור מקדם את השירה המקומית באמצעות כתבי העת שהוציא או שהיה חלק מהם ופרויקטים נוספים שהוא שותף אליהם, כעורך, משוררת, מתרגם ועוד.
שרב ראשון זה ספר הפרוזה הראשון של מנור ולמעשה זהו ממואר בעיני איכותי מאוד בשפתו הגבוהה ובסגנונו.
מנור מספר ברגישות רבה את סיפורו מילדות, את החיבור שלו לשפה העברית שהגיעה למעשה מהבית ובעצם דרך השירים ששמע בילדותו ודרך העברית שהיתה חלק בלתי נפרד מהמקום והבית בו גדל. מנור למעשה הממואר הזה עוסק בכמה תהליכי התבגרות שמתחברים יחד בשלב מסוים, מצד אחד השירה וההתפתחות של מנור כמשורר וההשפעות שלו לאורך הדרך בין אם משוררים מקומיים כגון דליה רביקוביץ או אברהם סצקובר ובין אם משוררים בינלאומיים כגון אלן גינזבורג או ארתור רמבו ועוד.
החלק השני של הממואר עוסק בגילוי המיניות שלו או עצם זה שהוא נער הומו בתקופה בה להיות הומו היה נחשב כחטא לא קטן והחברה לא היתה ליברלית ופתוחה להכלה של קהילת הלהט"ב כפי שהיא היום.
הספר נע בין תל אביב לפריז ולחיפוש העצמי של מנור כמשורר, כאדם, כהומו והכל ביחד מתחבר לממואר מרתק ולתהליך התבגרות שכתוב היטב.
זהו ספר שהוא חומר קריאה נהדר עבור מי שרוצה להבין יותר את התפתחותו של משורר וגילויו העצמי וכן את החיים בתל אביב בשנות השמונים.
כתיבה מרתקת של כותב נהדר ומשורר מצוין.

לנין ברכבת / קתרין מרידייל
הוצאת מאגנס
236 עמודים
מאנגלית: יפתח בריל

לנין ברכבת זה מסע לנסיעה אחת גורלית, נסיעה ששינתה את ההסטוריה של ברית המועצות ושינתה במידה רבה את ההסטוריה של אירופה כולה.
כשלנין שמע בשנת 1917 את החדשות ממולדתו, את הדחת הצאר ואת כינון הרפובליקה ברוסיה המשימה הראשונה שלו היתה לחזור הביתה ונראה שהמשימה הזו היתה כרוכה בקשיים רבים ומאוד לא פשוטים ובעיקר אילו מדינות יתנו לו לעבור בשטחן ובעוד צרפת ובריטניה לא רצו לסייע לו דווקא גרמניה כן סייעה לו באופן די מפתיע והכריזה על הקרון שלו כישות אקס טריטוריאלית.
לנין עבר במסעו דרך גרמניה וגם דרך דנמרק, שוודיה ופינלנד עד שהגיעו לפטרבורג.
הספר הנהדר הזה של ההסטוריונית קתרין מרידייל עורר אצלי בעיקר את השאלה מה היה קורה אילו לנין ופמלייתו לא היו צולחים את המסע, איך רוסיה היתה נראית?
מרידייל משרטטת את המסע הזה ברכבת, משרטטת את הדרך שהובילה אליו ואת הפוליטיזציה והסיפורים מסביב לאירועים האלו והתוצאה היא מחקר הסטוריוני מרשים ומלמד על תחילתה של תקופה, תחילתו של עידן.
ספר הסטורי מעולה שכתוב היטב שמומלץ מאוד למי שמתעניין בתקופה ההיא, בשלטונו של לנין ובהסטוריה של רוסיה, סיפור שמתחיל במהפיכה ומסתיים בעוד מהפיכה ומייצר דיוקן של אדם, של תקופה ושל רוסיה החדשה הבולשביקית.

חשבנו שזה גן עדן, כוסאמו / חגית מסיקה
הוצאת קתרזיס
105 עמודים

עוד לפני שצוללים לשירים הבועטים, הכואבים, החדים והלא מתפשרים של חגית מסיקה אי אפשר שלא להתעכב על הכריכה ועל השם של הספר, כרירה שחורה, קטיפתית, הטבעת זהב של גולגולת בצד השמאלי ואותיות זהב מובלטות עם שם מאוד מאוד חזק שלקוח מתוך אחד השירים, יש בכריכה הזו משהו מאוד גברי שדי מתכתב עם השירים שכתובים מנקודת מבט נשית ומייצרים איזה חיבור מעניין אבל השחור החזק הזה, המינימליסטי מחבר אותנו בין איזה מינימליזם ושקט פנימי לבין ההבלטה ודימוי הגולגולת שלקוח מהמון אסוציאציות שכל אחד יכול לקחת לכיוון שלו, אבל כמה אומץ יש בספר הזה וכמה חושניות ופתיחות ונראה שהשירים של חגית מסיקה הם כולם מלאים חושניות ורגש וכאב וגעגוע.
קשה לנתח ספר כזה אלא יותר קל להתחבר לרגש שהוא מייצר ובסופו של דבר זה ספר שירה שהוא חוויה, הוא עדין ומחוספס בו זמנית והוא נכנס לחוויות האישיות של המשורת ואתה מרגיש חלק מהן.
זה כאילו ממואר מנוקד, כתיבת של חיים שלמים שמחולקים לקטעי שירה שמחדירים לך סכין לבטן.
הספר הזה ראוי לקריאה נוספת למרות שקראתי אותו יחסית לאט כי השירים הם כאלו שאתה זקוק לקצת אויר לפני שאתה עובר לשיר הבא.
מיוחד מאוד.

לֹא נוֹלַדְתִּי מוּכָנָה,
אֵין לִי פִּתְרוֹנוֹת בַּכִּיסִים.
רַק קוֹנְפֵטִי
לְמִקְרֶה שֶׁל

סוֹף טוֹב.

בַּיּוֹם שֶׁיֵּשׁוּ מֵת, מָרִיָּה קָמָה לִתְחִיָּה.
מֵאָז הִיא מְשַׁפְשֶׁפֶת לְבָבוֹת שְׁבוּרִים מֵהָרִצְפָּה.
בְּבֵית מִטְבָּחַיִם בִּנְיוּ יוֹרְק הִיא קְדוֹשָׁה.
עוֹבֶדֶת בִּשְׁבִיל אֱלֹהִים שֶׁחָזַר בִּשְׁאֵלָה.
אִשָּׁה בְּלִי פָּנִים, מִתְעַנָּה לִתְשׁוּבָה.
הִיא קִבְּלָה שִׁלְשׁוֹם חֲבִילָה,
בִּפְנִים הָיָה מְקֻפָּל יָפֶה
הַבֵּן שֶׁלָּהּ עִם כֶּתֶר קוֹצִים בָּרֹאשׁ.
וְהִיא דִּמְּמָה בִּמְקוֹמוֹ אֶת הַדָּת
שֶׁקָּרְעָה אֶת בְּתוּלֶיהָ כְּשֶׁעוֹד לֹא יָדְעָה
שֶׁהַחַיִּים בֵּית זוֹנוֹת וֶאֱלֹהִים לֹא הָאָב.

חבל הצלה / אוהד צויק
הוצאה עצמית
271 עמודים

הכריכה היפה של הספר הזה די מדייקת את התוכן שלו,חבל כמעט קרוע אבל חוט קטן מחבר אותו ומוני ממנו נתק מוחלט ובאותה מידה משמר את החיבור בין שני הקצוות העבים ועל זה בדיוק מדבר הספר, על קשר רב שנים בין שני גברים, קשר שהתחיל בארצות הברית.
ארירך הוא בן 21 שנסע אחרי הצבא לארצות הברית לעשות כסף, שם הוא הכיר את גיל, גיל הוא בחור מבוגר ממנו בהרבה שמנהל עסק של מכירות יצירות אמנות מדלת לדלת.
החיבור ביניהם מוביל את הקשר הזה למקומות מסובכים ואריאל נסחף אחרי גיל לעסקאות לא טובות וגם לא חוקיות שמבכות מאוד את גיל מה שמוביל אותו למצוקה קשה ובשלב מסוים אריאל עוזב את גיל וחוזר לארץ במטרה להצליח בכוחות עצמו עם יוזמות משלו והקשר ביניהם נמשך למרות הפרידה.
בשלב מסוים הגלגל מתהפך וגיל זקוק לעזרתו של אריאל.
הסיפור חושף את מערכת היחסים הארוכה וההפכפכה של שני האנשים השונים אחד מהשני אך מצאו חיבור משותף ומיוחד.
הספר קריא ומעניין וכתוב בשפה פשוטה ובהחלט מהנה.
בהחלט אפשר לקרוא.

היכן היית בלילה / קלאריס ליספקטור
הספריה החדשה
110 עמודים
מפורטוגזית: מרים טבעון

אין לי כל כך דרך להגדיר את הכתיבה של קלאריס ליספקטור אבל אני קורא בצמא בלתי מובן כל ספר מתורגם שלה והיא אולי הסופרת האישה האהובה עלי ביותר, אני אומר את זה ואני בעצמי חושב מה גורם לי לאהוב את ליספקטור כל כך, הסיפורים שלה מסובכים, לעיתים חסרי עלילה, הכתיבה שלה היא זרם תודעתי שייחודי רק לה, ליספקטור לוכדת רגעי נפש דרך סיטואציות יומיומיות ולעיתים בנאליות להחריד ועם זאת הופכת את אותם רגעים ליצירות מופת של מחשבות לא מסודרות. הקריאה בסיפורים הקצרים שלה היא כמו מערבולת, אתה נסחף ולא יכול לצאת ממנה.
ליספקטור מתחילה בקובץ הסיפורים הזה בצורה ברורה וקוהרנטית ושני הסיפורים הראשונים לגמרי מובנים ומיצרים חווית קריאה גם אם מורכבת מאוד אבל יש בה איזה מין צלילות והבנת הסיטואציה, הסיפור הראשון הוא על אישה בת 70 שקובעת להפגש עם ידידים ומוצאת את עצמה מסתבכת במסדרונות אצטדיון המאראקנה והסיטואציה הזו גורמת לאישה להתבונן על חייה בצורה יוצאת דופן, הסיפור השני הוא מפגש בין שתי נשים ברכבת שונות זו מזו ועם זאת המפגש הזה מייצר איזה חיבור וגורל משותף. הסיפור השלישי מתחיל לשדק אוונגארד שמאפיין את ליספקטור, הסיפור נקרא "סקירה יבשה על סוסים" סיפור מוזר שהוא בדיוק ההיפך מסקירה יבשה אלא חוויית קריאה משוחררת ומלאת אסוציאציות, כתיבה מפעימה ומעוררת השתאות.
ליספקטור מתעסקת המון בנשיות, בנשים, הסיפורים קצרים מאוד אבל לא קלים לקריאה ועם זאת אתה יוצא מספר זה משתאה ונפעם מהעוצמה של הסופרת הזו ומהגאונות שבשליטתה במילה הכתובה וביכולת לתאר רגשות ותחושות לכאורה במצבים יומיומיים ובנאליים.
ליספקטור היא בו זמנית הסופרת האהובה עלי והכי לא מובנת, ככל שהיא יותר אניגמטית כך אני רוצה לקרוא עוד ועוד ממנה.

בלפור / אמיר השכל
הוצאת סער
332 עמודים

לא הייתי הרבה פעמים בבלפור בהפגנות, הייתי חמש או שש פעמים ולמעשה הפעם הראשונה שהייתי ומה שגרם לי להגיע ולקחת חלק בהפגנות היה מעצרו של אמיר השכל, נראה שהמעצר הזה העיר את השטח והביא לבלפור אנשים שלא באו קודם. הרגשתי באותו הרגע שאני צריך להיות שם ולקחת חלק במאבק האזרחי העצום הזה.
הספר הזה של אמיר השכל לא בא לדבר בשם כל הקבוצות שהיו בבלפור כי לאט לאט נוצרו קבוצות נוספות ותנועות חברתיות מגוונות מאוד, אמיר בא לתאר את תנועת "אין מצב" ולמעשה זה לא רק יומן אישי אלא מבחינתי זה ספר מנהיגותי של אדם שקם ועשה בהתחלה לבד אבל לאט לאט יצר מאבק אזרחי מהחשובים שהיו במדינה הזו.
אמיר מתאר את המאבק מההתחלה, מהרגע הראשון ולמעשה הספר בכלל מתחיל במעצרו, אותו מעצר שגרם לי ולעוד רבים לקום מהספה ולצאת לשטח במוצאי שבת.
מחאת בלפור תילמד בספרי האזרחות, כוחם של אזרחים הוא עצום כשהם מתגבשים ביחד ולא מוותרים, נלחמים על מה שחשוב להם ועושים את תפקידם האזרחי, לצאת ולמחות על מה שמפריע, על שלטון תקין, על חברה תקינה, על היעדר שחיתות.
אמיר כותב בצורה גלויה, בצורה יפה, מתאר את המאבק שהלך וגדל ופיתח אדוות והתרחב.
ספר חשוב.

כשרון דיבור / שרי שביט
הוצאת אחוזת בית
107 עמודים

כשרון דיבור הוא ספר שכיף להחזיק ביד, יש בו מינימליזם, דיוק בעיצוב הכריכה וכריכה קשה והכל מתחבר לי לתוכן, המינימליזם, הצבי הצבע האדום הזועק, מוצר שכיף להחזיק ביד והמינימליזם הזה מתבטא בתוכן, בסגנון הכתיבה, בסיפור האהבה עצמו.
זו נובלה קצרה, כתובה עם מעט מילים, כמעט כמו שירה ואולי זו שירה בפרוזה, תיאור של מפגשים, של אהבה לא ממומשת, רגעי זכרונות ורגש בין שני אנשים, היא סטודנטית לספרות והוא סופר ותיק שנוסע לדרום להתבודד ולכתוב והוא מצטרף אליה לנסיעה, הוא איש משפחה נשוי, היא צעירה רווקה והשיח ביניהם מוביל לעוד מפגש ומתפתח סיפור אהבה, רומן סודי, מה יוצא מהקשר הזה לאן הוא מתפתח? האם בכלל יש לו סיכוי? האם היא מחפשת בו אולי את דמות האב, מה הוא מחפש בה, הקשר מתנתק ועשרים שנה לאחר מכן הם נפגשים שוב באקראי, היא כבר סופרת בעלת שם והוא סופר מזדקן.
סגנון הכתיבה של הספר מיוחד, קטוע, מעט מילים, משפטים קצרים, שברי זכרונות,, קול אחד, קולה שלה, פיוטי מאוד, עדין, נוגע ללב.
שרי שביט כותבת בחסד, ספר מיוחד, משהו ממנו נשאר בך אחרי הקריאה בו, לא משהו שניתן תמיד להסביר אבל זה ספר שלוקח ממך משהו ומשאיר משהו אחר.
קריאה מיוחדת בספר מיוחד ושונה בנוף.

עולם חדש משוגע / שגיא שדור
הוצאת קתרזיס
83 עמודים

דרוש אומץ לכתוב על נושא שכבר כל כך הרבה נכתב עליו מכל כך הרבה כיוונים וחוות דעת וסגנונות כתיבה ומה לא. הקורונה היתה חלק מאיתנו וחלק מחיינו כבר כמה שנים ולא באמת עזבה אותנו עדיין חלקנו עדיין בפוסט טראומה וחלקנו עדיין חווים אותה והיא מרחפת מעלינו ותמשיך ככל הנראה לרחף בעתיד אבל שגיא שדור שכבר כתבתי סקירות על ספריו בעבר הוא מהמשוררים הצעירים והמבטיחים שהולכים עם האמת שלהם ולא חוששים לכתוב על כל נושא ומביאים את האני שלו לטקסט., מחברים אותנו להוויה של חייו ולרגש שבתוך הנושא ובתוך המשורר ומוציא אותנו למסע אישי שהוא גם מסע קולקטיבי.
זה ניכר כבר בפתיחה באיור שמתאר מן בדידות, תחושה של אדם שעומד בחלון ומתבונן במלנכוליות בעדר תנים, כאילו מן עולם אפוקליפטי של טבע שהשתלט על מה שהיה פעם אנושי ובשיא הקורונה הרגשנו שאנחנו מאבדים אחיזה, הבידוד, המחלה, העולם המשתנה הכל נמצא כאן בספר הזה שהוא צנום אך מבטא המון תחושות של רגש ומתאר את העולם המשתנה הזה מנקודת מבטו של המשורר בכתיבה ללא מניירות ומאוד על הקרקע.
אני אוהב את שגיא שדור ואני חושב שכדאי לצםות ממנו לספרים נוספים, הוא כותב וכותב הרבה וכותב טוב.
מומלץ.

פעם / שגיא שדור
אֲנָשִׁים הוֹלְכִים שְׁלוּבֵי יָדַיִם
וּבָתֵּי קָפֶה הוֹמִים קוֹלוֹת,
יְלָדִים קוֹפְצִים, אַחַת־וּשְׁתַּיִם,
עוֹלִים־יוֹרְדִים עַל נַדְנֵדוֹת.

הָיָה כָּאן מַשֶּׁהוּ, פַּעַם
אֲנִי זוֹכֵר.

אַךְ הַבָּתִּים הָפְכוּ מִקְלָט
וּנְצוּרִים כֻּלָּם בָּהֶם
וְרַק אֲנִי הוֹלֵךְ בַּלָּאט
בִּרְחוֹב שָׁקֵט, רְחוֹב דּוֹמֵם.

הָיָה כָּאן מַשֶּׁהוּ, פַּעַם
אֲנִי זוֹכֵר.

מִן הַבֹּקֶר עַד הַלַּיִל
אֲנִי מְבַקֵּשׁ הֶסְבֵּר פָּשׁוּט:
אָז אֵלּוּ הֵן גִּדְרוֹת הַתַּיִל
שֶׁיִּסְגְּרוּ עָלֵינוּ לִצְמִיתוּת?

הָיָה כָּאן מַשֶּׁהוּ, פַּעַם
אֲנִי חוֹלֵף.