הבית של הלב / איילת הלפרין קייטס
הוצאה עצמית
247 עמודים

לפעמים אין צורך ביותר מספר קליל ונעים שזורם לך ומעביר לך כמה שעות של הנאה וזה בדיוק מה שהספר הזה מייצר לנו.
איילת הלפרין קייטס בספר ביכורים שנעים לקרוא אותו מביאה לנו רוד טריפ של חברות טובות ובראשם גיבורת הספר איתיאלה שבתוך חייה, ההורות, הזוגיות, החיים עצמם מנסה להגשים כמה חלומות ולסגור כמה מעגלים.

העלילה נפתחת בהחלטה ספונטנית יחסית של איתיאלה לטוס עם שתי חברות ילדות להופעה של הבקסטריט בויז בניו יורק. זה לא סתם טיול נוסטלגי אלא רגע של פריצה מתוך שגרה שוחקת ואימהות אינסופית, ניסיון לעצור לרגע ולשאול את עצמה לאן נעלמה לאורך הדרך. ככל שהן מתקדמות במסע, נחשפים רובדי עבר שקשורים לאהבה ישנה, לנישואים שהיא לא בטוחה עד כמה הם שלה באמת, ולזהות דתית שתמיד הייתה יותר חברתית או משפחתית מאשר אמונית. הדינמיקה בין שלוש הנשים מייצרת רגעים יפים של חברות נשית, עם הבדלים ברורים באישיות ובחיים שכל אחת מהן חיה, והמסע הזה מאפשר לא רק לאיתיאלה אלא גם להן לבחון את עצמן מחדש.

הכתיבה פשוטה במובן החיובי של המילה. יש בה ישירות, הומור, לפעמים מלודרמטיות קלה, אבל בעיקר כנות. זה לא ספר שמנסה להרשים בתחכום אלא כזה שמציע סיפור שאפשר להאמין בו. יש בו רגעים מזוהים במיוחד, בעיקר בתחושת העייפות הכרונית של אמהות שמרגישות שהן תמיד בצד המוותר. ניכר שהספר כתוב מתוך ניסיון חיים, אולי אישי, אולי מתבונן, אבל עם רצון כן להגיע לקוראים בגובה העיניים.

וכן, מרגישים שזה ספר ראשון. הדיאלוגים לפעמים מעט גולמיים, המעברים בין עבר להווה לא תמיד אחידים, והקצב של השינוי הפנימי של הדמות לעיתים חד מדי. היו גם רגעים שבהם הדמות הראשית עוררה בי תהייה או חוסר הזדהות, בעיקר בדרך שבה היא מדלגת מהתמסרות מוחלטת לריצוי הזולת למין הפקרות רגשית שמוצגת כעצמאות. עם זאת, משהו בבחירה הזו לדבר דווקא מהמקום הזה, הלא מהוקצע, הלא שלם הופך את הספר לנגיש יותר. פחות ספרותי ויותר אנושי.

זהו ספר שיש לו לב. לא מהודק, לא מושלם, אבל כזה שיש בו רצון אמיתי לספר סיפור על התעוררות, על בדיקה מחדש של חיים שנבנו בלי הרבה אוויר לנשימה. לא כל ספר צריך לנסות להיות גדול. לפעמים ספר קטן עושה בדיוק את מה שהוא בא לעשות, להזכיר לנו רגעים קטנים של אמת.

העולם הבא, אנתולוגיית מדע בדיוני
הוצאת תשע נשמות
150 עמודים
מאנגלית: יותם בנשלום, יורם נסלבסקי

הדבר הראשון ששמתי לב בחלק מהסיפורים באסופה הזו הוא שאני מכיר את הסיפורים האלו, חלקם אני זוכר מסרטים ממש מפורסמים וחלקם אני זוכר שהרעיונות שלהם היוו בסיס לסרטים מפורסמים, אבל לא רק בגלל זה הסיפורים באסופה הזו הפכו לקלאסיקות.
מה שמיוחד בקובץ הסיפורים המאוגדים בספר הזה הוא שהקו המתווה אותם עוסק באנושיות ובקריאת המציאות ואולי באזהרה מפני העתיד לבוא.
בכולם יש איזה מסר דידקטי לא מאולץ אלא בונה, מסר של לאן פניה של האנושות, מה מטרתו של החזון הטכנולוגי ולאן אנחנו עוד יכולים להתפתח.
הקריאה באוסף הזה יכולה להועיל לא רק לאוהבי הז'אנר אלא לתת פתיח למחשבה חופשית ובונה עבור כל בן אנוש.

הסיפורים שבחרו המתרגמים והעורכים לא מתמקדים בטכנולוגיה כמטרה אלא ככלי שמציב מראה. לא מדובר במדע בדיוני סוחף של חלליות ורובוטים עם רגשות אלא בטקסטים שחושפים את הקרעים של האדם, את הפחדים, את הבדידות, את הפער בין ידע לכוח, בין זיכרון לזהות. אפילו הסיפורים שנכתבו לפני יותר מחמישים שנה לא מרגישים מיושנים אלא מדויקים מדי, כאילו נכתבו אתמול.

קחו למשל את הסיפור "הכוכב" של ה"ג וולס. זו לא נבואה אסטרונומית אלא סיפור על קטסטרופה עולמית שמסופר דרך עיניים אנושיות קטנות. התחושה היא של עולם שמתעקש לא להבין את סימני האזהרה כי הוא עסוק בעצמו. זה לא משנה אם מדובר במדען או באזרח רגיל, הסיפור מציע מבט צלול על הנטייה האנושית להכחיש את מה שמאיים לשנות הכול.

בצד השני של הספקטרום עומד פיליפ ק. דיק, עם שני סיפורים ששואלים שאלות על תודעה וזיכרון, על האותנטיות של החיים עצמם. האם אני מי שאני בגלל מה שעברתי או בגלל מה שתוכנת בי לחשוב שעברתי. הרעיונות האלה מוכרים לכל מי שראה את "בלייד ראנר" או "זיכרון גורלי", אבל הקריאה בטקסטים עצמם מרסקת את הפילם הנואר ומחזירה את השאלות לרחוב. דיק לא מתעסק בעתיד, הוא חופר בעכשיו. בטשטוש הגבולות בין תודעה לבין מציאות, בין רצון חופשי לבין מניפולציה.

גם שאר הסיפורים, אם זה "האדם שהתפתח" של המילטון או "הזקיף" של קלארק, לא באמת עוסקים במה יקרה בעתיד אלא שואלים מה כבר קרה לנו. האנושות כפי שהיא עולה מהאנתולוגיה הזו היא לא גיבורה ולא רעה, היא פשוט עייפה, אבודה, מרדדת את המוסר למדע ואת הרגש לטכנולוגיה. לפעמים זה כואב לקרוא, לפעמים זה יפה מדי בשביל להתנגד.

זאת לא אנתולוגיה שמתיימרת להקיף את כל המדע הבדיוני, אלא בחירה ממוקדת שמנסה לעמת אותנו עם רעיונות שהשארנו מאחור. היא לא נועדה להרשים או לרגש אלא להניח על השולחן כמה שאלות ישנות שהפכו פתאום לחדשות. מי אנחנו. מה אנחנו זוכרים. לאן הולך הגוף הזה שקוראים לו מין אנושי. והאם אפשר עדיין לבחור אחרת.

אנשי כוכבים / דייויד דובל וקלרק ויסלר
הוצאת פה
110 עמודים
תרגם: אמיר שרפמן
איירה: אוריין שביט

בשיטוטי ביריד ההוצאות העצמאיות בשבוע הספר נתקלתי בדוכן של הוצאת פה ומאוד אהבתי את העובדה שהם מנגישים מיתולוגיות וסיפורים של תרבויות עתיקות כגון הספר הזה שבידי כרגע.
כאדם סקרן, חקרן וכאחד שאוהב לדעת וללמוד על העולם בו אני חי ספרים כאלו זו מתנה עבורי.
כמה כיף היה עבורי לצלול לתוך הסיפורים העתיקים האלו שמלמדים כל כך הרבה על התרבות הזו שכמעט כלום לא נשאר ממנה מלבד סיפורים יפים.
תמיד היה לי חיבור לתרבות האינדיאנית העתיקה ולא רק אליה, יש לי סקרנות בלתי נלאית לתרבויות שכבר לא קיימות כמעט. דרך נוספת ללמוד על העולם שלנו.

הספר "אנשי כוכבים" הוא אוסף סיפורים שנאספו מבני שבט הבלאקפוט בצפון אמריקה, שבט עתיק שעולמו התרבותי והאמוני נבנה סביב הטבע, בעלי חיים, כוחות שמימיים, מחזוריות החיים ומערכת של סמלים שהועברה מדור לדור בעל פה. הסיפורים האלה לא נכתבו מראש, אלא סופרו שוב ושוב, בדרך כלל סביב מדורה, כסוג של זיכרון חי ולא רק אגדות להנאה. הקריאה בהם מאפשרת מבט לתוך עולם שמבקש להבין את הקיום דרך קשרים ולא דרך שליטה: קשר בין אדם לבעל חיים, בין שמיים לאדמה, בין חיים למוות.

יש כאן סיפורים על אהבה, קנאה, הקרבה, ריפוי, ציד, חלומות, נבואות, אלים, שדים, זאבים, כוכבים, פחדים ואומץ. חלקם קצרים מאוד וחלקם נמשכים כמה עמודים. לפעמים לא ברור אם מדובר באגדה או בזיכרון קדום. כל סיפור נושא עמו גרעין של אמונה, תצפית או חכמה עתיקה.

מבין הסיפורים שבולטים במיוחד, אפשר להזכיר את "פני צלקת" שמגולל מסע של ילד דחוי שמחפש ריפוי ואישור מהעולם העליון, ובמהלך מסעו גם מביא לשבט את טקס ריקוד השמש. סיפור אחר הוא "שבעת הכוכבים" שמציג איך קבוצת אחים הופכת לקבוצת כוכבים בשמיים בעקבות רדיפה וטרגדיה. סיפורים כאלה מדגימים היטב את הדרך שבה המיתוס משרת גם הסבר אסטרונומי, גם מוסר השכל וגם עיבוד רגשי של אובדן.

האסופה מבוססת על עבודתם של קלרק ויסלר, אנתרופולוג אמריקאי מתחילת המאה העשרים, ודייויד דובל, בן שבט בלאקפוט, שהקליט את הסיפורים וסיפק את התיווך התרבותי האותנטי. זהו מקרה יחסית נדיר שבו סיפוריה של תרבות ילידית לא רק נאספים אלא גם נמסרים בקול אותנטי של בן התרבות עצמה. ההוצאה העברית, בתרגומו של אמיר שרפמן ובליווי האיורים העדינים של אוריין שביט, מצליחה לשמור על פשטות שמכבדת את הסגנון המקורי בלי להכביר פרשנות מודרנית.

לקרוא את הספר הזה זה כמו להאזין לרחש של אש במדבר. פשוט, עתיק, לא תמיד נגיש בקריאה ראשונה, אבל עם עומק שמתגלה לאורך זמן. אני שמח שהוצאה כמו "פה" בחרה להוציא אותו, ויותר מזה — שמצאתי אותו דווקא במקרה, בדוכן שקט בשוק הספרים. לפעמים הדברים הכי מעניינים מחכים לנו בפינות הלא מוארות.

צעדים ראשונים / ג'רמי דה סילבה
הוצאת מטר
294 עמודים
מאנגלית: מיכאל אלעזר

האם אנחנו תוהים לעיתים על ההתפתחות שלנו כבני אנוש ומה הפך אותנו לכאלו, שונים משאר היצורים החיים.
הן מבחינה שאין לנו פרווה או שאנחנו עם מוח מפותח יותר אבל גם מהבחינה העיקרית שההליכה על שתי רגליים והשימוש בידיים שלנו גרם?
אם נתעלם לרגע מהתפיסה הדתית ונלך לתפיסה המדעית, ביולוגית אבולוציונית נוכל להבין לא מעט ובזה הספר מתמקד.
לשם דה סילבה רוצה להוביל אותנו והספר הזה המעניין מאוד לוקח אותנו למסע היסטורי, ביולוגי של מיליוני שנים אחורה ומסביר לנו לא מעט דברים ושאלות ששאלנו או לא העזנו לשאול.

הספר של ג'רמי דה סילבה הוא בדיוק מסוג הספרים שאתה קורא בעיון, מתמלא סקרנות ואז מגלה שגם אחרי שסיימת אותו אתה ממשיך לחשוב עליו. הוא מצליח להחזיר אותנו אחורה בזמן, הרבה לפני המצאת הגלגל או שפת הדיבור, לנקודת מוצא בסיסית ופשוטה לכאורה: הרגע שבו עמדנו על שתיים. וזה לא רק רגע פיזיולוגי, זו מהפכה.
במקום לדבר על ההומו ספיינס במובן הפשטני של מי שהמציא כלים, כתב או ניהל מלחמות, דה סילבה חוזר להתחלה האמיתית ומראה איך ההליכה הזקופה על שתי רגליים הייתה הצעד הראשון, תרתי משמע, לקראת הפיכתנו למה שאנחנו.

מה שמייחד את הספר בעיניי, והוא מה שגרם לי להעדיף אותו בהרבה על פני ספרים כמו אלה של יובל נח הררי, הוא נקודת המבט האנושית והסקרנית של דה סילבה. אין כאן נימה מתנשאת או תחושת עליונות של חוקר שמביט בקורא מלמעלה. להפך, דה סילבה משתף אותנו בשאלות שמעסיקות אותו כמדען, מספר על החפירות שהוא היה שותף להן, משתף אותנו במבוכה כשמסקנה קודמת הופרכה, ובכלל כותב כמו מי שממש רוצה שנבין איתו משהו מהותי ולא רק נשנן עובדות.

הספר נע בין תיאורים של שלדים מאובנים באפריקה לבין ניתוחים של תינוקות בני ימינו שלומדים ללכת, אבל אף פעם לא מאבד את הקו המרכזי: מה ההשלכות של ההליכה הזקופה. מתברר שהרבה מאוד דברים שאנחנו מייחסים להם משמעות תרבותית או מוסרית קשורים בכלל לשינויים פיזיים שהתרחשו בגוף שלנו. הלידה הפכה מורכבת יותר, התינוקות נולדים מוקדם יותר ולכן זקוקים ליותר טיפול, מה שמוביל להתפתחות של קשרים משפחתיים וחברתיים עמוקים יותר. גם השפה, שיווי המשקל, השימוש בכלים והחיים בקבוצות – כל אלה נולדים מתוך אותו צעד ראשון.

יש בספר איזון יפה בין דיוק מדעי לבין נגישות כתיבה. לא צריך תואר באנתרופולוגיה כדי להבין אותו, אבל גם מי שיש לו ידע קודם ימצא כאן חידושים. הוא מצליח להכניס הרבה הומור, רגש וענווה, כאילו הוא אומר לנו שוב ושוב: תראו כמה אנחנו יודעים, ותראו כמה עוד לא.

לסיכום, מדובר בספר סקרן, חכם ונגיש, שמחזיר את הפוקוס למשהו שאנחנו שוכחים מרוב שהוא מובן מאליו – העובדה שאנחנו הולכים על שתיים. ואחרי הספר הזה, אי אפשר ללכת באותה צורה מבלי לחשוב קצת אחרת.

תועות בזמן / מרגרט אטווד
הוצאת מחברות לספרות
238 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

תמיד מרגש לקבל ולקרוא ספר חדש של מרגרט אטווד שמוכיחה שגם בגילה המתקדם היא יודעת להביא ספרות מעניינת ומגוונת ולהפגין את שליטתה גם במילה הכתובה וגם בנושאים המרתקים שהיא בותכת עליהם.
ייתכן שדווקא בשל גילה אטווד ניגשת לנושא הזקנה בקובץ הסיפורים האלו ומביאה נקודת מבט מאוד מעניינת של הסופרת הנהדרת הזו.

"תועות בזמן" הוא קובץ של סיפורים קצרים שמורכב משלושה חלקים, ולמרות שאין לו עלילה אחת מתמשכת, יש בו חוט רגשי שקושר את הכל יחד. החלק הראשון והאחרון מוקדשים לדמויות נל וטיג, בני זוג מזדקנים שמתמודדים עם הזמן שחלף, עם האובדן שמרחף מעל, עם השגרה, עם מה שנשאר אחרי חיים משותפים. בחלק האמצעי יש סיפורים אחרים, יותר חופשיים סגנונית, חלקם בדיוניים לחלוטין, עם נגיעות של מדע בדיוני, היסטוריה אלטרנטיבית, פילוסופיה, ואפילו חייזרים. זה מפתיע, אבל אצל אטווד זה גם מרגיש טבעי, כאילו המעבר בין סיפור אישי לחזון קיומי על המין האנושי הוא בסך הכול עוד פנייה בשביל שמוביל ביער של הזיכרון.

הסיפורים על נל וטיג הם כנראה הלב של הקובץ. לא בגלל שהם הכי מרגשים או הכי טובים מבחינה טכנית, אלא בגלל שהם הכי קרובים, הכי אנושיים, הכי חשופים. יש בהם כאב, אבל גם השלמה. אטווד כותבת כאן כמו מי שמכירה היטב את תחושת הבדידות שמגיעה כשאדם נשאר אחרי מותו של אדם אחר. אבל היא לא מתמסרת לרגשנות. להפך, היא נוגעת בזיכרון ובאהבה בדיוק באותה טבעיות שבה היא מתארת דיאלוג או הליכה ביער. לפעמים זה סיפור קטן על ניסיון ללמוד עזרה ראשונה, ולפעמים זו התבוננות חכמה על מה נותר ממך כשאתה נשאר לבד. תמיד זה כתוב בדיוק, בלי הצטעצעות, עם נגיעה ישירה בלב.

בחלק האמצעי הסיפורים מקבלים תפנית. אטווד בוחנת את העולם מבעד לעדשה רחבה הרבה יותר. יש כאן סיפור על דמות היסטורית שמביטה מהעולם הבא על האנושות, סיפור אחר מתאר חייזר שמבודד אנשים כדי לחשוף בפניהם סיפור אנושי מטלטל, ויש גם סיפור שמרגיש כמו הומאז' ל"סיפורה של שפחה" רק ממרחק אחר של זמן. אלה לא סיפורים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית. להפך, יש בהם משחק, ניסיון, רעננות של מישהי שלא מפחדת לנסות משהו חדש גם בגיל שמונים ושלוש. זו לא חוכמה של זקנה, אלא חירות של מי שכבר לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד.

ולמרות המגוון, הספר מרגיש מגובש. לא תמיד הסיפורים מתחברים זה לזה באופן ישיר, אבל יש בהם תחושת זמן משותפת. הזמן כאן הוא לא רק נושא, הוא חומר הגלם של כל סיפור. הזמן שמרחיק, הזמן שמטשטש, הזמן שמגלה מחדש. ובתוך כל זה, הקול של אטווד נשאר ברור, חד, לעיתים ציני, לעיתים עדין, אבל תמיד חכם. זו לא רק כתיבה של סופרת ותיקה, אלא של מישהי שלא איבדה את חדות הראייה שלה, גם אם היא בוחרת להביט בזוויות אחרות, לעיתים שקטות יותר, לעיתים מרוחקות.

"בתועות בזמן" אין רגע אחד גדול. אין סיפור אחד שאפשר לומר עליו שהוא הלב של הכל. זה ספר של קווים עדינים, של מצבים קטנים, של תובנות שנשארות איתך גם אחרי שאתה עובר לסיפור הבא. זה ספר שדורש מהקורא לעצור, להקשיב, לא למהר. לא כל קובץ סיפורים מצליח לייצר אפקט רגשי מצטבר, אבל זה כן. בזה הכוח שלו. בזה גם הקסם.

פותח רגע סוגריים / נמרוד שיין
הוצאת הקיבוץ המאוחד
124 עמודים

את נמרוד אני מכיר כמעט עשור, ברשת החברתית ולאט לאט התחלתי גם להכיר אותו באופן אישי יותר, ומבחינתי נמרוד הוא משורר שנע בין הגבוה לנמוך בשירה וזו בדיוק השירה שמחברת אנשים לסוגה הזו שלפעמים כל כך קשה להבנה ולא תמיד נגישה לאנשים הפשוטים שמחפשים שירה שתיגע בהם, שירה כנה שפותחת להם צוהר לעולם הזה של השירה.

ונמרוד, הוא גילה את הסוד, איך להיות משורר גם איכותי וגם נגיש, איך לדעת לטפל בעברית בדרך הנכונה ולייצר שירה כל כך טובה ועדיין להישאר הבחור הפשוט הזה שכותב שירה שמצליחה להגיע לכל כך הרבה אנשים, לגעת, לתת את התחושה הזו שיש משורר שמספר את הסיפור של כולנו, הסיפור של מהי אהבה.

נמרוד כותב בעצם על החיים שלו עצמו דרך נקודת מבטו ודרך החוויות שלו ועדיין זה הסיפור של כולנו, כל מי שהורה של מישהו, כל מי שהוא בן של מישהו, כל מי שהוא מאהב של מישהי, כל מי שחולק מיטה, כמה לאהבה, כמה למגע.

הכל נמצא כאן, בשירה של נמרוד שהולכת ומשתכללת מספר לספר, כל פעם הוא בונה עוד ועוד שכבה ועומק ביכולת שלו לייצר רגש.

בקריאה של פותח רגע סוגריים לא הרגשתי שאני קורא שירים. הרגשתי שאני יושב עם מישהו שאני סומך עליו, מישהו שיודע מתי לשתוק, מתי להניח יד על הכתף, מתי להעביר חצי חיוך, מתי לפתוח רגע סוגריים ולהגיד משהו קטן שנשאר איתך לכל היום. וזה אולי הכוח הגדול של הספר הזה, הוא לא נדרש לתרועות או למטאפורות מהודרות. הוא עובר לידך, ולפעמים ממש בתוכך, בלי לבקש רשות.

יש משהו בשירה של נמרוד שיותר משהיא מחפשת להרשים, היא מחפשת להישאר. שיר אחרי שיר, אתה מוצא את עצמך עוצר, חושב, ואז חוזר אחורה לקרוא שוב. לא כי לא הבנת, אלא כי אתה מרגיש שבפעם השנייה תרגיש יותר. לפעמים זו שורת סיום חזקה, לפעמים שורה באמצע שנראית הכי תמימה שבעולם ופתאום משאירה אותך חשוף לגמרי.

וכך גם הכריכה. ציור פשוט לכאורה, גבר עומד ליד מים, ובמים משתקפת הדמות שלו באדום. אבל יש שם איזה עיוות קל, טשטוש עדין, כאילו מה שהוא רואה במים לא לגמרי זהה למה שהוא מרגיש. אולי כי כל אחד מאיתנו נושא איתו את ההשתקפות של מה שהוא מנסה להסתיר. זה לא ציור מתוחכם, אבל יש בו שקט שמחזיק משמעות, בדיוק כמו השירים עצמם. לא מתחנפים, לא מתאמצים, אבל נוכחים.

פותח רגע סוגריים הוא ספר שקט עם נוכחות עמוקה. ספר שאתה פותח בו שיר אחד, רק להציץ, ומגלה שנשארת עוד שעה שלמה, פשוט כי לא רצית לעזוב את השקט הזה.

איך רודנים נופלים ואיך מדינות שורדות /מרסל דירסוס

הוצאת רדיקל
234 עמודים
מאנגלית: דפנה לוי

כשקראתי את הספר הזה הדבר הראשון שעלה לי לראש עוד לפני שפתחתי וקראתי עמוד ראשון זה שדיקטטורות לא נוצרות בואקום. ואז התחלתי לחשוב על המדינה בה אני חי, ונכון, אנחנו לא דיקטטורה, עדיין. אבל קשה להתעלם מהתהליכים שמתרחשים כאן שמזכירים תהליכים שהתרחשו בדמוקרטיות שבריריות ללא חוקה ובהן ההתפוררות התרחשה לאט לאט ובשלבים. אולי הספר הזה תורגם לעברית בתקופה זו ולא במקרה ועדיין הקריאה בו היא מאוד מלמדת ומשכילה והיה חשוב לי לפתוח את הסקירה דווקא בהתייחסות למה שמתרחש במדינה בה אני חי.

ד"ר מרסל דירסוס הוא חוקר גרמני לפוליטיקה והשוואה בין משטרים, מרצה בכיר באוניברסיטת קיל, יועץ לממשלות ומרבה להופיע בתקשורת הבינלאומית. הוא כותב בצורה ישירה, ברורה, נטולת יומרות אבל מלאה בתובנות, וספרו הנוכחי מצליח לעשות משהו שקשה מאוד לעשות: לקחת נושא טעון כמו רודנות ולפרק אותו לכללים, נתונים, ומסקנות מעשיות בלי להפוך אותו לפמפלט אידיאולוגי.

הספר לא עוסק באידיאולוגיה. הוא לא מתעסק בשאלה אם רודן הוא ימני או שמאלני, אלא באיך רודנים מצליחים לשרוד כל כך הרבה זמן ואיך בסופו של דבר הם נופלים. הוא מבוסס על מחקר משווה, בעיקר על רודנים מהמאה העשרים ואילך, והוא מבקש לבחון דפוסים חוזרים. השלטון הרודני כמעט אף פעם לא מתפרק מעצמו. ברוב המקרים מדובר בקריסה שנגרמת מתוך מאבק ציבורי ממושך, ולפעמים גם מתוך סדקים פנימיים בתוך המשטר עצמו.

אחת הנקודות החשובות שדירסוס מחדד היא שמדינות לא הופכות לדיקטטורה ביום אחד. ברוב המקרים מדובר בהליך הדרגתי: ריכוז סמכויות, החלשת מוסדות פיקוח, דה־לגיטימציה של התקשורת, חוקים שמצמצמים חופש אזרחי, ולעיתים גם רדיפה ישירה של מתנגדים. הדמוקרטיה לא מתה בקול רעם, היא מתפוגגת לאט ובהסכמה שקטה של הציבור, שלא תמיד מזהה בזמן מה באמת קורה.

וכאן נכנס הפן הישראלי שקשה להתעלם ממנו. אמנם לא מדובר עדיין ברודנות אבל הספר הזה מהדהד מאוד את המציאות הישראלית של השנים האחרונות מבלי שהספר בכלל מתייחס אליה: ניסיונות לפגוע בעצמאות מערכת המשפט, דה־לגיטימציה של מוסדות שלטון, התקפות על עיתונאים, שיח שמפלג את החברה לשניים, וניסיון מתמשך להציג כל ביקורת כהתקפה על המדינה. לא צריך להיות שמאלני או היסטרי כדי לזהות את ההקבלות. הספר עוזר להבין את המנגנון, את הרצף, את הדרך שבה דמוקרטיות נשחקות עד שהן מתרסקות.

הפרקים החזקים ביותר בספר עוסקים באופני ההתמודדות עם רודנים ובשאלה איך מדינות יכולות לשרוד את נפילתן של דיקטטורות. דירסוס מדגיש שהפלת שלטון דכאני באלימות לרוב לא מביאה לדמוקרטיה אלא לרודנות אחרת. לעומת זאת, תנועות אזרחיות לא אלימות מצליחות יותר בטווח הארוך. הן מייצרות סולידריות, משאירות תקווה, ובמקרים רבים גם מביאות לשינוי שלטוני אמיתי. גם זה רלוונטי לישראל, במיוחד לאור המחאה האזרחית הגוברת, שמצליחה בינתיים לא לגלוש לאנרכיה ובו בזמן לייצר שיח ציבורי נוקב.

הספר לא נבואי ולא מתיימר לחזות את העתיד, אבל הוא כן נותן לקורא כלים לחשיבה ביקורתית. הוא מסביר איך לזהות תהליכים אנטי־דמוקרטיים עוד כשהם רק מתחילים, והוא נותן תקווה: לא כל מאבק אבוד, לא כל רודן נצחי, ויש דרך לשנות מציאות. אבל בשביל שזה יקרה, צריך להבין איך פועלים משטרים כאלה ומה מביא לקריסתם. הספר עושה את זה בבהירות ובקצב טוב, בלי להעמיס מונחים אקדמיים או תאוריות כבדות מדי.

לסיכום, זה ספר שכדאי מאוד לקרוא, לא רק בשביל להבין מה קורה בעולם, אלא גם בשביל לשאול את עצמנו מה קורה פה. לפעמים הדרך לשמור על הדמוקרטיה היא ללמוד איך נראית הדרך לאובדן שלה.

כישוף בין הקוצים / מרגרט רוג'רסון
הוצאת מטר והוצאת אגם
471 עמודים
מאנגלית: כנרת היגינס־דוידי
הספר הזה ממשיך את סקירות ספרות הפנטזיה לנוער שיוצא לי לקרוא לאחרונה וזו בהחלט הנאה.
כישוף בין הקוצים הוא מסוג הספרים שהם על התפר בין ספרות נוער קלאסית לבין ספרות שמבוגרים יכולים להנות ממנה. העלילה היא לנוער ועוסקת בנוער ויש בה כישופים ויש בה ספרים ויש בה עולם עשיר של מתח וכישוף וזו כבר התחלה טובה לקריאה.

אליזבת סקריבנר גדלה כל חייה בתוך ספרייה. לא סתם ספרייה אלא אחת מתוך הספריות הגדולות והמוגנות שבהן שומרים על ספרי קסם חיים, חלקם מסוכנים מאוד. היא מאמינה באמונה שלמה שכל מה שקשור למכשפים הוא מסוכן, שהקסם עצמו הוא דבר משחית, ושייעודה הוא להגן על העולם מפני הסכנה הזו. זהו הסדר הטוב שאליזבת חיה לפיו.

אבל כשספר הכישוף החזק ביותר בספרייה משתחרר וגורם להרס, אליזבת מוצאת את עצמה נאשמת בפשע שהיא לא ביצעה ונאלצת לעזוב את הספרייה לראשונה בחייה. היא מועברת לעיר הבירה ונחשפת לעולם אחר לחלוטין, לעיר צפופה שמקיאה עליה את כל מה שלא הכירה. שם היא פוגשת את נתניאל תורן, מכשף צעיר ומוכשר, ואת סילאס, משרתו השדוני ששותק הרבה ואומר מעט אך נושא את כובד העולם על כתפיו. מה שנראה בתחילה כמו פשרה זמנית בין אויבים הופך לשותפות עמוקה שמובילה את שלושתם אל תוך רשת של מזימות, קנוניה פוליטית ואיום קיומי על העולם כולו.

העולם שרוג'רסון בונה כאן הוא עולם שבו ספרים הם לא רק אמצעי אלא יצור. יש להם אישיות, מצב רוח, תגובות רגשיות, חלקם לוחשים, חלקם צורחים, חלקם משדרים תחושת פחד. זו אחת ההברקות הגדולות של הספר. לא מדובר כאן באובייקטים קסומים אלא ביצורים של ממש, שמגיבים לסובבים אותם ונמצאים בדיאלוג מתמיד עם הסביבה.

הדמות של אליזבת כתובה באהבה אך גם בהקפדה. היא לא גיבורה שמתחילה מושלמת. היא לא תמיד מבינה את העולם סביבה, לפעמים היא פועלת מתוך פחד או עקשנות, אבל התהליך שהיא עוברת הוא הדרגתי ואמין. המפגש שלה עם הקסם, עם העולם האמיתי ועם האפשרות לראות את האחרים לא כאויבים אלא כבני אדם, הוא תהליך שהופך את הסיפור ממותחן פנטזיה לסיפור על התבגרות.

גם הרומנטיקה שנרקמת בין הדמויות נעשית במידה. יש כאן מתח רגשי ברור אך לא חנפני, קשר שנבנה מתוך שותפות מסוכנת ולא מתוך עיוורון. רוג'רסון נמנעת מהמלכודות הקלאסיות של הז'אנר ומצליחה לשלב אהבה בלי להקריב את העלילה לטובתה.
הכתיבה עצמה קולחת. תרגום מצוין של כנרת היגינס־דוידי משמר את התחושה שהספר נכתב מתוך תשומת לב לשפה ולא רק לרעיון. רוג'רסון לא ממהרת, אך גם לא נמרחת. כל פרק מקדם את הסיפור, יש עלילה, יש מתח, יש גילויים ויש גם קטעים שקטים של קרבה.

האם זה ספר מושלם? לא. יש בו רגעים צפויים, חלק מהטוויסטים ניחנים מראש, ודמות המשנה של האנטגוניסט המרכזי נבנית בצורה מעט שטוחה. אבל אלו בגדר תיקונים קלים למי שמחפש ספר פנטזיה סוחף שיש בו יותר מנוסחה.
כישוף בין הקוצים הוא ספר על כוח, על פחד, על בחירה ועל האפשרות לפעול אחרת למרות כל מה שלימדו אותך. זה סיפור על ילדה שהייתה אמורה לשמור על הסדר הקיים וגילתה שהאמת מורכבת הרבה יותר. ולמרות שזו לא יצירת מופת ספרותית, זו כן פנטזיה טובה מאוד שנכתבה בכישרון, מתוך אהבה לספרים ולסיפור.

מתאים לנוער בוגר מגיל 15 ומעלה, ולמבוגרים שעדיין זוכרים איך זה מרגיש לגלות שהעולם אינו רק מה שאמרו לך שהוא.

אימה בהר / שארל־פרדינן ראמי
ספרית רות
158 עמודים
תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון
סדרת עולם הנהדרת של ספרית רות שלוקחת אותנו לספרות משובחת חובקת עולם מהשלג של לונגבריאן ללונדון של "אושר" עד לאלפים השווייצרים מעבר לסיור ספרותי מרתק היא גם מביאה לנו שפות שונות של ספרות סגנונות שונים ומגוונים וזה כיף בעיני להסחף אחר העולמות השונים ואחר סופרים וספרים שלא הכרתי קודם.

"אימה בהר" הנובלה המרתקת הזו של ראמי סופר שלא הכרתי קודם סחפה אותי בתחושות ובהשראה בין ספרות טבע ותיאורי טבע ספרותיים או ספרי מסעות כאלו ואחרים לבין ספרות האימה של תחילת המאה העשרים כאלו שאתה חש את המתח והפחד מכל כיוון אבל זה לא צועק לך "אימה" לפעמים מספיקה הלחישה.

העלילה עצמה פשוטה ומאוד חזקה חבורה של רועי בקר מהכפר מחליטה לחזור אחרי עשרים שנה שלא העזו לעלות עקב אסון ישן ופחד מחלחל, זה חלק ממה שעושה את הספר כל כך טעון זה לא סתם פחד טבעי אלא פחד ישן שמבעבע בזיכרון של הזקנים והצעירים להעלות את העדר ומתעקשים להתעלם ממנו עד שההר מזכיר לכולם למה הם פחדו ממנו מלכתחילה.
זו בדיוק האימה השקטה שמבעבעת לאורך כל הספר האימה שלא מתפרצת בצעקה אלא נטמעת בכל פרט בקרקע הקורסת במבטי הרועים בשתיקות שלהם באוויר הדחוס של ההר שמרחף כמו ישות אדישה ואכזרית ראמי מצליח לכתוב מותחן בלי טריקי עלילה בלי מפלצת שבורחת ממערה אלא מפלצת שהיא האדמה עצמה שמאיימת לשקוע ולבלוע אותך והוא עושה את זה בשפה פיוטית מאוד לפעמים כמעט מקראית עם חזרות וניגונים פנימיים כמו תפילה חרדה.
זה לא רק ספר על איתני טבע אלא על מה שהפחד עושה לאנשים עצמם יש פה אלמנט פסיכולוגי חזק איך הפחד הישן שנדחק נשאר אצל הזקנים כמו טראומה בזמן שהצעירים רוצים להדחיק אותו ואז כשהם עולים לשם זה מתפוצץ להם בפרצוף, הפחד נהיה מחלה מדבקת שעוברת מאחד לשני בלי מילים בלי דרמה גדולה רק מבט שתיקה התפרקות איטית שבסוף שוברת את כולם, זה מה שהופך את הספר הזה לאימה אמיתית בלי אפקטים בלי דם אלא פחד שמכרסם מבפנים.

הכתיבה של ראמי מדויקת גם כשהיא מתארת את הנוף וגם כשהיא נכנסת לראש של החבורה שעלתה למרעה ההר הגבוה ומתעקשת להישאר והספר חופר עמוק לתוך החרדה הקולקטיבית הזו החרדה שמתחילה כלחש עובר מדמות לדמות עד שהיא משתלטת על כולם כמו מחלה אני לא חושב שזה מקרי שיש בזה ניחוח של לאבקראפט לא הסיפורים עם המפלצות הקדומות אלא התחושה הזו שיש משהו נורא ובלתי נתפס שמסתתר מאחורי העולם המוכר.
ההשראה הזו מורגשת ביצירות מאוחרות יותר בכל מקום שבו הטבע הוא לא סתם תפאורה אלא איום קיומי שבו הפחד הוא לא פעולה אלא מצב נפשי קהילתי מדבק קל לראות את זה בספרות האימה הפסיכולוגית בסרטי אסון טובים שמבינים שהאויב האמיתי הוא ההתפרקות הפנימית של האנשים ולא רק המפולת החיצונית ואני חושב שראמי היה שם קודם עם המבט החומל והאכזרי גם יחד על הדמויות שלו.

מה שמיוחד פה בעיני זה השקט של המתח ראמי לא כותב סצנות אקשן הוא לא מרגיש צורך להרים את הקול הוא לוחש והקורא מרגיש את הקרקע זזה מתחת לרגליים זה ספר שקורא לך להיות ערני לאדמה לבני אדם לחולשות שלנו לחשש שמדביק ומרעיל אותנו בלי קול ברור ודווקא בזה הוא מפחיד באמת לא בצעקה אלא באנחה זו חווית קריאה ששווה לעצור בשבילה ולהסתכל על ההר שמולך אחרת להקשיב לו להיזהר ממנו ובעיקר להיזהר מהחברים שלך מהמשפחה שלך ומהשקט שבו הפחד עובר מאחד לשני ומספיק שלמישהו אחד ירעד הקול כדי שההדף יפיל את כולם.
מומלץ מאוד.

מה שנצרב / גל אלגר
הוצאת קינמון
407 עמודים

אני לא אדם שחושש מספרות קשה או ספרות שיש בה טריגרים. התמודדתי בעבר ואני תמיד מתמודד עם טקסטים מאתגרים ומעוררי מחלוקת. נהפוך הוא, אני מעדיף טקסטים כאלו לפעמים כי לטעמי ספרות לא אמורה להיות מלטפת. היא אמורה לספר לנו משהו, לייצר אצלנו רגש, תחושה, כאב, אהבה ואף סלידה.
אפשר לומר שיש בספר הזה כל מה שציינתי.
אני מכיר את גל אלגר כמה שנים טובות ועוקב אחרי הכתיבה שלה ואחרי העשייה הספרותית שלה כעורכת וכמוציאה לאור והספר הזה משדר לי כמה גל היא סופרת רבת שכבות ומימדים שמסוגלת מצד אחד לכתוב את אשתר ומצד שני להוציא ספר שהתוכן שלו כל כך מעורר מחלוקת ועל זה אני מפרגן בגדול.

מה שנצרב הוא רומן כבד, ארוך ולא מתפשר שמתאר חיים של ארבעה אחים ואחיות שגדלו בתוך בית אלים, קר ומנוכר. האלימות בספר היא לא רק פיזית אלא נפשית, סמויה ומעוותת. לא מדובר בעוד תיאור צפוי של הורה מתעלל אלא במערכת שלמה של שקרים, הכחשות והפחדות. גל אלגר מציירת את הבית הזה כמו תא לחץ, מקום שבו הילדים נאלצים לפתח דרכי הישרדות שמכתיבות את כל עתידם.

הגיבורה המרכזית דניאלה היא אמנית, צלמת וציירת שהחיים בתל אביב התרסקו לה מתחת לרגליים. היא מוצאת את עצמה חסרת פרנסה, רעבה ומושפלת אחרי שסירבה לשכב עם הסוכן שלה ואיבדה את החוזה. בחוסר ברירה היא חוזרת לחיפה אל אחיה הגדול גלעד. החזרה הזו הביתה היא כמו בליעת רעל. מצד אחד יש שם ביטחון חיצוני, קורת גג וכסף. מצד שני יש שם את גלעד עצמו, שמורכב, פגוע ולא תמיד מוכן להיות המושיע ללא מחיר.

היחסים בין דניאלה וגלעד הם הלב הפועם של הספר וגם מה שהופך אותו לטקסט קשה מאוד לקריאה. יש כאן תלות הדדית שמתחילה באהבה משפחתית בסיסית ונגררת למחוזות אסורים של שליטה, אלימות מינית וגילוי עריות. אלגר לא עושה הנחות ולא משאירה מקום לספק שזה תוצר ישיר של הבית שבו גדלו. זה לא קשר רומנטי אלא קשר מנוון, פגום ומסוכן לשני הצדדים. מה שמערער ומורכב במיוחד זה שאלגר לא הופכת אף אחד מהם לקריקטורה של קורבן או מפלצת. שניהם בני אדם פצועים שמנסים לשרוד ונדחפים אחד אל השני כי אין להם אף אחד אחר.

אני חושב שאחד הדברים שהספר עושה טוב זה לא לייפות. השפה ישירה, בוטה ומלאה דיאלוגים טבעיים מאוד. יש פה המון קללות, המון מיניות בוטה והמון אלימות שמתוארת בלי פילטרים. לפעמים זה מרגיש כמעט מוגזם אבל בעיני זה עובד כי זה משרת את הסיפור. הבית שבו גדלו האחים לא איפשר להם ללמוד איך לאהוב או איך לכבד את הגבולות של עצמם ושל אחרים.

העובדה שהספר ממוקם בחיפה מוסיפה לו אמינות. הרחובות, השכונות, הים, הדירות הישנות. אתה מרגיש שזה לא סיפור תלוש אלא ישראלי מאוד. זה לא מובן מאליו בספרות מקורית כי הרבה פעמים נוף ישראלי הופך סתמי או גנרי כאן זה לא. חיפה בספר הזה היא גם תפאורה וגם דמות שמעצבת את החיים של הגיבורים.

מצד שני אני חייב גם להעיר שהספר הזה לא חף מבעיות. הוא ארוך מאוד ולעיתים נמרח. יש בו חזרות מסוימות על אותם ויכוחים בין האחים או על אותם זיכרונות טראומטיים. לפעמים הרגשתי שאני מבין את הפצע כבר בעמוד 150 אבל עוד 250 עמודים חופרים בו שוב ושוב. גם מערכת היחסים בין דניאלה לגלעד לפעמים מתוארת בעוצמה כל כך גדולה שהופכת כמעט לפורנוגרפית ברגש שלה. יש בזה עוצמה אבל גם סכנה של ניצול רגשי של הקורא.

אני לא חושב שזה ספר לכולם. ממש לא. צריך להיות מסוגלים לקרוא על גילוי עריות, על אלימות משפחתית ועל מערכת יחסים תלותית שמפרקת את הנפש. אבל אני גם לא חושב שאלגר כותבת את זה כדי לזעזע סתם. בעיני היא מראה בעקביות איך אלימות משפחתית לא מסתיימת בילדות אלא ממשיכה להרוס חיים שלמים גם כשאתה מבוגר וחושב שהשתחררת.

בסוף אני חושב שזה ספר אמיץ. הוא לא מלטף אותך ולא מציע נחמה זולה. הוא מאלץ אותך לראות את מה שרובנו מעדיפים לא לראות. זה לא הופך אותו מושלם או נקי מבעיות אבל זה בהחלט הופך אותו לראוי לקריאה למי שיכול ויודע להתמודד עם תוכן קשה מאוד. מי שמחפש רומן רך, מנחם או מרגיע לא ימצא כאן כלום מזה. מי שמוכן להתעמת עם מציאות לא נעימה יקבל ספר שנשאר איתו הרבה אחרי הסיום.