הפליטים / וייט תאן נוון
הוצאת בבל
236 עמודים
מאנגלית: חני גלעד

וייט תאן נוון הוא בעצמו פליט, היגר עם משפחתו מוייטנאם לאמריקה וגם גדל, התחנך וגם למד לכתוב.
אבל השורשים שלו, ההשראה שלו באים מהמקורות, מארץ מולדתו, מהתרבות בה גדל וככל הנראה נשמרה גם באמריקה.
דרך זה, ודרך כשרון הכתיבה יוצא הדופן שלו אנחנו נחשפים לקובץ סיפורים נפלא ומרתק שחושף אותנו לעולמם של המהגרים, לפערי התרבויות, ולהתמודדות עם העבר.

זה הספר הראשון של נוון שאני קורא, והוא הצליח לגעת בי בצורה מיוחדת. כבר מהעמודים הראשונים אפשר לחוש שמדובר בסופר שמכיר היטב את מה שהוא מתאר. הוא לא מביט על הפליטים מבחוץ, אלא כמי שחי את זהותם הכפולה. הסיפורים נעים על הציר שבין וייטנאם לאמריקה, בין זיכרון של מקום אבוד ובין מציאות חדשה שמרגישה לעיתים זרה גם אחרי שנים.

יש בספר הזה שפה פשוטה, בהירה, כמעט צלולה מדי אל מול העומק של הנושאים. וכאן בדיוק טמון יופיו. נוון לא מנסה להכביד או להרשים. הוא כותב את הדמויות ואת סיפוריהן בדרך שנכנסת מתחת לעור. יש משהו כמעט שקט בהגשה שלו, שמאפשר לקורא לשקוע פנימה בלי מחסומים.

הסיפורים חושפים עולמות שונים מאוד זה מזה, אבל כולם חולקים את אותו כאב בסיסי של עקירה ושל הגירה. יש בהם רגעים של חיפוש זהות, של משפחות שמתפרקות או נבנות מחדש, של זיכרונות שמעולם לא נעלמו ושל חלומות שמתקשים להתממש. לצד הכאב יש גם חום אנושי, קרבה, אהבות קטנות, וגם לא מעט הומור דק שמבליח ברגעים הנכונים.

מה שהכי הרגשתי לאורך הקריאה הוא שהספר לא עוסק רק בפליטים מוייטנאם. הוא עוסק בכל מי שנמצא בין עולמות, בכל מי שנאלץ לעזוב מאחור חיים שלמים ולבנות את עצמו מחדש במקום אחר. אפשר לקרוא את הסיפורים האלה ולראות בהם השתקפות של כל מהגר, של כל מי שנעקר ממולדתו ומנסה למצוא שפה חדשה, קיום חדש, זהות חדשה.

בזמן הקריאה חזרתי לחשוב על השאלה הפשוטה לכאורה: מה זה בית. עבור חלק מהדמויות הבית הוא מקום גיאוגרפי שנשאר מאחור, עבור אחרות הוא זיכרון, ועבור אחרות הבית קיים רק במערכות היחסים שהן מצליחות לבנות כאן ועכשיו. כל סיפור מציע תשובה אחרת, ולי כקורא זה הזכיר עד כמה המושג הזה מורכב ושברירי.

זה לא ספר דרמטי במובן הרגיל, הוא לא מנסה להמם. הוא ספר שמניח לפני הקורא קולות ועדויות, ונותן להם לדבר בשקט ובכנות. ובשקט הזה יש עוצמה רבה.

כשסיימתי את הקריאה נשארתי עם תחושה כפולה: מצד אחד כאב על גורלות אנושיים שנשברו בגלל מלחמות והיסטוריה, מצד שני הכרה בכוח העצום של אנשים לבנות את עצמם מחדש, גם אם לא לגמרי שלמים.

"הפליטים" הוא ספר שמצליח להיות גם אישי וגם אוניברסלי. בעיניי זו גדולתו. הוא מזכיר לנו שהגירה היא לא רק סיפור על מעבר ממדינה למדינה, אלא סיפור על בני אדם שמנסים לשמור על עצמם בעולם אחר, ולעיתים גם על מי שהם היו פעם.

אפיטפים / חמוטל בר־יוסף
הוצאת קתרזיס
50 עמודים

תענוג לקרוא ספר שירה של חמוטל בר־יוסף, אתה יודע שתקבל משהו איכותי ומעניין אבל כאן הופתעתי לא רק מהאיכות אלא מהבחירה הסגנונית. אין ספק שהספר הזה הוא הפתעה אחת גדולה. וזה מתחיל כבר בכריכה המיוחדת שזורקת אותך ישר לשירים.

הכריכה מציגה מצבה שחורה עם מסגרת דקורטיבית, אבל סביב לה פורח קרנבל צבעוני מלא חיים. פרחים, שמש גדולה, שמיים תכולים ועננים לבנים. התוצאה יוצרת אוקסימורון בולט בין המילה אפיטפים שמרמזת על מוות, סופיות ואבל לבין שפה עיצובית מתפרצת של חיים. זהו לא רק עיצוב גרפי אלא אמירה בפני עצמה על טבעו של הספר, שאינו בוחר להסתגר במחשכים אלא להפוך את שאלת הקיום ואת סיכום החיים לחגיגה של מודעות.

הטכניקה השירית שבחרה בה חמוטל בר־יוסף היא אפיטפית, כתובות מצבה בסגנון היווני הקלאסי. כל שיר פותח בנוסח טקסי קבוע "פה נטמנה אישה", והחזרתיות הזאת מחזקת את תחושת הטקסיות, כאילו הקורא נכנס לבית קברות לשוני. אך המילים שמגיעות אחר כך אינן נשארות באותו מרחב קפוא, אלא מתפרצות לאירוניה, לציניות, לחמלה ולעיתים גם לבדיחות שחורות.

הסגנון מייצר משחק כפול. מצד אחד זוהי מסגרת נוקשה של הספד, של מוות ושל סוף. מצד שני השירים הם אוטוביוגרפיים באופיים, מעין סיכום חיים שנכתב בעודה חיה, עם יכולת להתבונן בעצמה ובחברה ללא ויתור וללא ייפוי. יש כאן פירוק זהות דרך שורת מצבות עצמית, כל אחת מאירה פן אחר, לפעמים בהגזמה אירונית, לפעמים בכאב חשוף.

חמוטל בר־יוסף לא מחפשת נחמה ולא מבקשת לייפות את המציאות. היא מניחה את המוות על השולחן ומרקידה אותו בין המילים. התוצאה היא ספר עז, מפתיע, חד ומלא חיים דווקא מתוך ההתעקשות לדבר על סופיות. זו שירה שלא מתחנפת, אלא מנכיחה את עצמה כעדות אישית וכמבט נוקב על מהות החיים.

"פה נטמנה אישה די רגילה
שניהלה בסוד ובגלוי קרבות
עם העולם כולו, בלי נשק ובלי מודיעין,
ולא השלימה עם תבוסות
ולא עם השפלה או מפלות

"פה נטמנה נכדה של סבא
שקראו לו "יהודי ישר".
היא העריכה יושר ושירה,
וגם ניסתה לתת להם ממש.
וזה לפעמים גרם לה אושר
ולפעמים גבה מחיר יקר."

טריקה שקטה / מיה הוד רן
הוצאת שתים
190 עמודים

לפעמים עזיבה של אורח חיים מסוים ודרך מסוימת שבנית לעצמך מאלצת אותך לחזור אחורה לאורח חיים בעבר שנטשת. להתמודד שוב עם שדים ועם דברים. הספר הזה מתאר סיטואציה כזו וכתוב בצורה מיוחדת ומרתקת למדי.

נעמי היא אמא לשני מתבגרים ואישה שנדמית מהצד כמי שיש לה חיים יציבים. יש לה בלוג מצליח שמכניס כסף, יש לה בעל רופא, יש לה בית. אבל כל זה מתערער ברגע שהיא מקבלת הודעת פינוי מהבית שבו גרה יותר מעשור. השגרה מתמוטטת ברגע אחד. החיפוש אחר מקום מגורים חדש לא צולח והמשפחה נאלצת לעבור אל המקום שנעמי נטשה בעבר. אל הקומונה שהיא עצמה הקימה בצעירותה וחלקה עימה שנים של חיים חופשיים. המקום בו היא נקראה גיטאמה.

כבר מהרגע הראשון הבנתי שהספר הזה לא מתכוון ללטף. יש בו משהו לא מתפשר. נעמי היא לא דמות שאתה אוהב באופן חד משמעי. לפעמים היא מעצבנת ולפעמים היא מעוררת הזדהות. זה ספר שמאלץ אותך להיות איתה גם כשלא נוח. הוא לוקח אותך אחורה איתה אל הקומונה, אל התקופה שבה היא בחרה בחיים חופשיים. ואז מחזיר אותך אל ההווה שבו היא אמא מותשת עם בני נוער שמתרחקים ממנה, עם זוגיות דהויה ועם שאלות שמסרבות להיעלם.

אהבתי במיוחד את הדרך בה הספר נע בין עבר להווה. המעברים לא נועדו רק לייצר מתח עלילתי אלא כדי להעמיק את הדמות. להבין את נעמי לא רק כאישה בשנות הארבעים לחייה אלא גם כצעירה אידיאליסטית שביקשה להקים עולם אחר. ואז לראות את הפער בין גיטאמה החופשייה לנעמי העייפה. זה יוצר תמונה כואבת אבל אמיתית מאוד.

יש כאן גם עושר של דמויות משנה. הילדים שלה למשל מצוירים בחיות, האחות שלה שמצאה את עצמה במסלול אחר לגמרי, הסבתא שמתפוררת מול עיניהם, ובעיקר דמויות הקומונה שעדיין נושמות את האוויר ההוא של פעם. לפעמים הרגשתי שהעומס הזה כמעט מטביע את נעמי, אבל במחשבה שנייה זה חלק מהרעיון. היא עצמה מרגישה טובעת בתוך אנשים ודרישות ורצונות זרים, ואולי העומס הזה נדרש כדי לחוות את מה שהיא חווה.

הספר נוגע עמוק במושג האשמה. תחושה שמכרסמת ומנהלת את נעמי לכל כיוון. להיות בסדר עם הילדים, להיות בסדר עם הבעל, עם ההורים, עם הקומונה. לא לחרוג מהשורה ולא לאכזב אף אחד. הקריאה גרמה לי לעצור ולחשוב כמה זה רודף גם אותנו בחיים שלנו. כמה פעמים אנחנו עסוקים בלהיות בסדר במקום לשאול מה אנחנו באמת רוצים.

הכתיבה של מיה הוד רן מדויקת, עם הומור דק ועם חדות שמרגישים מתחת לפני השטח. היא לא מנסה לייפות את המציאות ולא מנסה להכתיב לקורא איך להרגיש. היא מניחה את הדמות על השולחן ומזמינה אותנו להתבונן בה מכל צד. זה ספר על מסע אישי אבל גם על שאלות שכולנו פוגשים בשלב מסוים. האם אפשר באמת לסלוח לעצמנו על בחירות העבר. האם אפשר לברוח מהחיים או שהחיים תמיד ידביקו אותנו.

בסוף נשארתי עם תחושה של ספר חכם ומעורר מחשבה. הוא לא קליל ולא נועד לבידור בלבד. הוא דורש מהקורא לשהות, להתבונן, לפעמים גם להרגיש אי נוחות. בעיני זו ספרות טובה. ספר שנשאר איתך אחרי הקריאה ושממשיך לעבוד בתודעה גם כשסגרת את הדפים.

חוה / קאט בוהנון
הוצאת כתר
488 עמודים
מאנגלית: עדי מרקוזה־הס

בעיני יש לספר הזה חשיבות רבה.
החשיבות כפי שאני רואה אותה זה שלראשונה אני קורא טקסט כה עשיר על האבולוציה האנושית שמתייחסת אל התהליך האבולוציוני מנקודת מבט נשית ודרך נקודת המבט הזו אנחנו מקבלים לא מעט תשובות לשאלות רבות שקשורות לנשים ונרחיב על כך בהמשך הסקירה.

הספר בנוי כמסע מקיף של מיליוני שנים אחורה וקדימה, אבל הוא עושה זאת מבלי להתנצל ומבלי להניח שהקורא יסתפק באותה שפה מוכרת שכבר שמענו עשרות פעמים בספרי מדע פופולרי. קאט בוהנון מתעקשת לשים את הגוף הנשי במרכז. לא כדמות שולית ולא כהערת שוליים. היא מציגה אותו כציר שסביבו התפתחו התרבות, החברה והאבולוציה עצמה. היא כותבת מתוך עמדה נוקבת אבל לא מטיפה, היא מחזיקה ידע עצום ומגישה אותו בשפה נגישה גם לקורא שאינו מגיע מרקע מדעי מובהק.

החוויה שלי בקריאת הספר הייתה כמעט כפולה. מצד אחד עושר המידע היה לעיתים מציף. יש בו עומק ביולוגי רפואי ואנתרופולוגי שמחייב ריכוז. מצד שני כל פרק סיפק תחושה של תיקון ושל חשיפה לאמת שלא תמיד סופרה. הבנתי עד כמה הידע שהכרתי היה חסר ומסונן דרך עדשה גברית שהפכה להיות ברירת מחדל. פתאום שאלות שנראו שוליות כמו מדוע נשים חיות יותר, מדוע הן פגיעות יותר לאלצהיימר, או מה ההשלכות של מחזורי פריון על החברה, הופכות לנושאים מרכזיים בהיסטוריה של כולנו.

הספר אינו מתמקד רק בפיזיולוגיה. הוא מציע קריאה רחבה יותר שמחברת בין הגוף הנשי לבין מבנים חברתיים וכלכליים. למשל כיצד ההנקה עיצבה את דפוסי החיים המשותפים וכיצד תוחלת החיים הארוכה יותר של נשים אפשרה יצירה של דורות חופפים ושל העברת ידע. יש כאן תובנה עמוקה על כך שהאבולוציה אינה רק עניין של ברירה טבעית אלא גם של ברירה תרבותית וחברתית שהגוף הנשי היה לבה.

מה שמרשים במיוחד הוא הדרך בה בוהנון יודעת לשלב סיפור אישי או אנקדוטה ספרותית בתוך טקסט שמבוסס על מחקר כבד משקל. היא אינה פוחדת להשתמש בהומור או באירוניה עדינה כדי להאיר נקודות קשות. זה יוצר קריאה דינמית שבה כל פרק פותח צוהר חדש. הרגשתי שאני מקבל לא רק שיעור בהיסטוריה של האבולוציה אלא גם הזמנה לבחון מחדש את ההנחות התרבותיות שמלוות אותנו עד היום.

במובנים רבים זה ספר על תיקון. תיקון של עולם מדעי שהתעלם מגוף האישה לאורך דורות ותיקון של תרבות שסיפרה את סיפור האדם דרך גבר צייד, לוחם או מנהיג, מבלי לעצור ולשאול מי החזיק את הרקמה של החיים היומיומיים. קריאת הספר הזכירה לי שהיסטוריה אינה רק שורת אירועים אלא גם השאלה מי מספר אותם ואיזה גוף הוא מציב במרכז.

החוזקה הגדולה של הספר טמונה גם בהיקף וגם בעקביות. הוא עובר מפרקים מוקדמים באבולוציה של יונקים ועד לשאלות של מדע עכשווי ורפואה מודרנית. בכל אחד מהשלבים הוא שואל מה קרה לגוף הנשי וכיצד הוא היה מנוע של שינוי. אפילו פרטים שנראים טכניים כמו תהליכי ההורמונים או מבנה העצמות זוכים כאן למשמעות רחבה שמחברת בין הגוף הביולוגי לבין מהפכות אנושיות.

יחד עם זאת חשוב לומר שהקריאה אינה תמיד קלה. מדובר בספר עבה ועתיר פרטים, כזה שדורש מהקורא סבלנות ונכונות לשקוע בהסברים מדעיים. אבל מי שמוכן לכך ימצא עצמו עם ספר שמצליח להיות גם אנציקלופדי וגם חווייתי. יש כאן שילוב נדיר בין דיוק מחקרי לבין יכולת לספר סיפור שקרוב ללב.

כשסיימתי את הספר הרגשתי שהתקבל כלי חדש להבנת העולם. כלי שמאפשר לראות את ההיסטוריה האנושית לא דרך גיבור אחד אלא דרך מארג שלם שבו הגוף הנשי אינו נספח אלא מרכז. זו אינה רק קריאה מדעית אלא גם קריאה תרבותית שמחזירה את האיזון לסיפור שהורגלנו לשמוע.

לכן בעיני זה ספר חובה לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של האנושות, במדע, או בשאלה איך אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור של עצמנו. הוא מאתגר, הוא מציף, אבל הוא גם מעניק תחושת חידוש אמיתית. ספר כזה לא רק מוסיף ידע אלא משנה את נקודת המבט ומראה עד כמה הגוף הנשי היה ונשאר הליבה של המסע האנושי כולו.

שחור כעורב / אן קליבס
הוצאת עם עובד
349 עמודים
מאנגלית: שרי פרי

בכריכה האחורית מוזכרת העובדה שהצלחת הספר הביאה ליצירת סדרת טלוויזיה מצליחה וזה לא מפתיע שכן הסגנון של הספר הזה והדרך בה המחברת מצליחה להעביר את המתח והדרמה מייצרת פוטנציאל רב לז׳אנר הטלוויזיוני. עצם העובדה שמדובר באיי שטלנד ובמקום רגוע ושלו ודווקא שם מתחוללת דרמת פשע ורציחות כבר מעורר עניין.

הספר נפתח בגילוי גופתה של נערה צעירה בשלג, עטופה צעיף אדום, לא רחוק מביתו של מגנוס, דמות שולית ומבודדת שנושאת עמה עבר חשוד של היעלמות ילדה אחרת לפני שנים. מכאן נבנה הסיפור של קהילה קטנה שמוצאת את עצמה נסדקת כאשר המשטרה ובמיוחד המפקח ג׳ימי פרז מנסים לפענח את הרצח. כולם מכירים את כולם ודווקא בשל כך החשדות מקבלים ממד אישי מאוד. החשד כלפי מגנוס קל מדי וכאן מתחיל המשחק שבין הסטיגמה החברתית לבין האמת המורכבת.

קליבס מצליחה לשלב בין עלילת מתח אפלה לבין דיוקן חברתי. הכפר הקטן והמרחבים הקרים הופכים להיות לא רק תפאורה אלא חלק בלתי נפרד מהדרמה. התחושה היא שכל סוד, קטן ככל שיהיה, מתנפץ מיד על פני השטח כי החיים באיים אינם מאפשרים פרטיות אמיתית. בנקודה הזו נוצר חיבור ייחודי בין אווירת הנואר הסקנדינבי לבין מסורת בריטית של ספרות מתח.

מעבר לקצב המותח, יש כאן גם טיפול מדויק בדמויות. פרז, החוקר, הוא לא עוד בלש קר לב אלא אדם עם נוכחות שקטה ומבט אנושי, מה שמאפשר לקורא להרגיש את העומק האנושי שמאחורי החקירה. גם הדמויות המשניות מקבלות נפח שמונע את בלבול הקורא ומחזק את התחושה שכל אחד יכול להיות חשוד פוטנציאלי.

זהו ספר מתח שנקרא בנשימה אחת אבל מעבר לעלילה עצמה הוא מציב מראה בפני קהילה סגורה ושואל שאלות על אשמה, על זיכרון קולקטיבי ועל גבולות האמון בין שכנים. לא מפתיע שזכה בפרס ספר הפשע הטוב ביותר ושסביבו נבנתה סדרה מצליחה. הקריאה מותירה לא רק מתח מתמשך אלא גם מחשבה על האופן שבו קהילה קטנה מתמודדת עם פחד ואובדן.

לקראת עידן הבהירות / טוביה רז
הוצאה עצמית
240 עמודים

טוביה רז ממרום שנותיו רואה בספר הזה כך לפחות הוא כותב את הספר החשוב ביותר שהוא כתב.
הוא מרגיש כך לפי הבנתי בקריאת הספר שליחות לתת לדור הצעיר, לנוער או לצעירים וצעירות בתחילת דרכם, כלים להתבונן בעולם, להתחיל את המסע האישי שלהם, לחיות באיזון ובחוכמה.
הספר הזה בא לתאר את השקפת העולם של טוביה רז לגבי סוגיות רבות אבל הוא גם נכתב בפתיחות רבה וכנות וישירות ואת זה אהבתי.

אחת התחושות שעולות מהספר לפי תפיסת עולמו של טוביה רז זה שבית הספר לא באמת מכין את הילדים לחיים האמיתיים.
בני הנוער יוצאים מבית הספר לעולם זר להם, לעולם שהם לא מכירים באמת והחיים עצמם מורכבים מאוד ומורכבים מעשרות סוגיות, דילמות והתמודדויות ולפעמים גם ההורים לא תמיד יודעים להכין ולהכווין.

טוביה רז בתפיבה החינוכית שלו בא לטפח את ההבנה שכל עוד אנחנו לא משקיעים אנרגיה כדי להגיע למטרה מסוימת אנחנו לא נגיע אליה.
בסוף כל נער או נערה גדלים בתוך מסגרת מסוימת עם תפיסת עולם מסוימת שאליה הכווינו אותם הוריהם שגדלו לתוך תבנית מסוימת בעצמם.

אני יודע שלי עצמי למשל לקח שנים רבות כדי להבין מה אני רוצה מעצמי ולאן אני רוצה להגיע ושואף להגיע בחיים האלו.
לפעמים אנשים לא מבינים את משמעות החיים עד גיל מותם ואיך להתנהל עם כסף, איך להתנהל עם זוגיות, איך להתמודד עם דילמות ומצוקות ואיך לתת כתף כשצריך, לדעת להקשיב, להבין, להכיל ועוד.

הספר מחולק לחלקים ולפרקים כשכל פרק מתמקד בנושא אחד משמעותי ושם המחבר נותן את משנתו לגבי איך מתנהלים בעולם דרך אותו נושא.
זה יכול להיות הצלחה, אהבה, מודעות עצמית, סמים, אלימות, שלווה, מוסר ועוד.
הפניה בגוף הטקסט הוא לאחר, לנערים ולנערות, כמעט כמו שיחה אישית בוא אנחנו לוקחים אדם, מתבוננים בעיניו ומשתפים אוו בידע שלנו ומכווינים אותו.

דרך התובנות אנחנו נחשפים לידע של המחבר ולהבנת העולם דרכו, דרך ספרים שהוא קרא, סרטים שהוא צפה, תובנות שהוא למד ועוד.

הספר הזה נעים לקריאה, הוא בגובה העיניים, ישיר, כנה, מנחם וכל אחד יכול לקחת ממנו מה שיבחר לדרכו.
כספר כזה הוא מעניין מאוד, הגותי, הדרכתי ועיוני.
כדאי לקרוא.

אולי נזכרתי מאוחר מדי / חן לבקוביץ
הוצאת קתרזיס
165 עמודים

לפעמים דרך מכתבים ישנים שאנחנו מוצאים אחרי מותם של אנשים אנחנו פתאום נחשפים לדברים שלא ידענו עליהם.
פתאום אנחנו מגלים עליהם, על המצוקות, החששות, הדאגות.
ממכתבים כאלו נוצר הספר הזה שכתבה חן לבקוביץ ובו היא מספרת את סיפורה של חגית דרך זכרונותיה שעולים על הכתב.

חגית, בגיל שמונים, מתעדת את חייה מתוך בית אבות בשנת 2062. היא כבר נמצאת בתוך תהליך התפוררות איטי של המוח, הדמנציה זוחלת אל תוך מחשבותיה והיא מנסה להיאחז במילים. יש בזה משהו מדכא מאוד, כמעט חונק, כי כל עמוד מחדד את הידיעה שהסוף קרוב ושאין דרך לעצור את המחיקה. ובכל זאת, יש משהו מרתק באומץ הזה של לבקוביץ לבחור להכניס את הקורא פנימה אל תוך התודעה המתרסקת בלי מסננים ובלי חנופה.

הכתיבה נוגעת בנושאים הכי אינטימיים: זוגיות שנשחקת, נישואים שהחלו כהבטחה גדולה והתפוגגו לאט, אימהות שאינה אידילית אלא מלאה בספקות, אכזבות ותחושת זרות מול הילדה. לבקוביץ לא מהססת להציג את חגית באופן מורכב, לפעמים אפילו מעורר אי נוחות, והכנות הזאת מעניקה לספר אמינות חזקה. זה לא טקסט שמנסה ליפות את המציאות אלא להראות אותה כפי שהיא.

הספר מתנהל כמו יומן וידוי מתמשך שבו חגית מתקרבת בהדרגה אל הקצה. היא כותבת כדי להותיר אחריה משהו לבתה ענבל, אולי גם לעצמה, אולי רק כדי להחזיק עוד קצת במילים. ככל שהדפים מתקדמים כך ברור שהיכולת שלה מתפוררת מול עינינו. זה ספר שלא מציע נחמה ולא סיום מנחם, אלא מראה מפוכחת על מה שקורה כשאנחנו נעלמים מבפנים עוד לפני הגוף.

צריך לומר גם מילה על הבחירה הלשונית. לבקוביץ בחרה להכניס לשפה שיבושי כתיב והתרסקות תחבירית כדי לבטא את ההידרדרות של חגית. בהתחלה זה מרתק ומוסיף אותנטיות, בהמשך זה קצת מעיק. ובכל זאת, זה פגם קטן ביחס לכוחו של הספר כולו.

בסופו של דבר אולי נזכרתי מאוחר מדי הוא ספר קשה לעיכול אבל כנה ואמיץ מאוד. יש בו עומק רגשי, חשיפה אמיתית ויכולת נדירה להכניס את הקורא אל תוך חוויה אנושית מפורקת ומלאת אמת. ספר מעניין וראוי בהחלט לקריאה.

הכל (לא) בסדר / דלפין הורווילר
הוצאת לוקוס
113 עמודים
מצרפתית: רותם עטר

השבר הקשה של אירועי ה7.10 השפיע לא רק על יהודי ישראל שחוו את זה מקרוב אלא התרחב והעמיק אל מעבר לביצה הקטנה שלנו שכן יהודים מכל העולם החלו להרגיש את השבר הזה. בין אם בהתמודדות עם האנטישמיות ההולכת וגוברת ובין אם בהתמודדות עם השאלה של יהדותם עצמם בתוך הכאוס העולמי ומה שהתחולל בעקבות היום הארור הזה. דלפין הורווילר היא רבה, יהודיה ליברלית סופרת והוגת דעות שמנחמת ומייעצת לקהילתה ויודעת לבטא תחושות ורגשות באמצעות מילים וזה ניכר בכתיבה הכנה והעמוקה שבספרון הקצר הזה.

הספר בנוי כרצף של עשר שיחות אינטימיות, לאו דווקא ליניאריות, שנולדו מתוך הצורך לעצור את הזמן ולהקשיב. הורווילר לא מציעה ניתוח פוליטי קר, וגם לא נאום חוצב להבות, אלא מרחב שבו הכאב והפחד, ההומור המר והחמלה, מתערבבים לשיחה אמיתית. אלה רגעים שבהם אנשים מבקשים ממנה תשובות לשאלות שהן למעשה פצעים פתוחים. האם האזהרות של הדורות הקודמים צדקו. האם הביטחון שחשבנו שיש לנו היה אשליה. האם עלינו להסתיר את הזהות שלנו כדי לשרוד.

מה שהופך את הספר להגותי באמת הוא הדרך שבה הוא מתכתב עם יסודות היהדות כפי שהיא נחווית כיום, במיוחד בעידן שבו הקול היהודי נדרש להגדיר את עצמו מחדש מול מציאות עולמית סוערת. הורווילר מצליחה לא רק לתעד את הרגע ההיסטורי, אלא גם להציב אותו כחלק משיחה גדולה יותר על זהות, זיכרון ואחריות. היא כותבת בשפה בהירה אך לא שטחית, מחברת בין מסורת לבין הכאן והעכשיו, ומצליחה לשמור על איזון בין עומק רעיוני לבין חוויה אנושית חיה.

כקורא, מצאתי את עצמי לא רק שומע את הקולות שהיא מביאה אלא גם משלים אותם בקולות מהחיים שלי. המפגש עם הכאב היהודי הגלובלי, עם הפחד והמבוכה, ועם תחושת הבלבול המוסרית, הוא מטלטל. הספר אמנם קצר, אך הוא לא מיועד לקריאה חפוזה. הוא דורש האטה, מחשבה, ואולי גם שיחה משלך עם מי שסביבך. בסופו של דבר זהו טקסט שמצליח להיות אישי ומקומי, אך גם אוניברסלי, כזה שמחבר בין יהודי ישראל לבין אחיהם שמעבר לים, ומזכיר שהשבר של ה7.10 אינו גבול אלא צומת שמחייב אותנו לשוב ולשאול מי אנחנו.

אריות על נמ"רים / אלי זילברמן
הוצאת אוריון
253 עמודים

אני מניח שבמהלך השנים נמשיך לראות עוד ועוד ספרים כאלו, ספרים שהם עדויות מהקרבות הקשים ומההקרבה הרבה של חיילים וצוותי לחימה מהמלחמה המתמשכת הזו שאנחנו עדיין בעיצומה.
הסיפור הזה של אלי זילברמן הוא עוד אחד מאותם סיפורים, סיפורי גבורה. ובעיני כל עדות של לחימה כזו היא סיפור גבורה.

הספר מתחיל באותו בוקר ארור של ה7.10 ומחבר הספר שזו עדותו מתחיל את הכתיבה משם, מההודעה על מה שקורה, מההתארגנות.
משם הוא לוקח אותנו למסע שכולל את המאורעות הקשים שהחיילים בצוות עברו והקרבות והכל נכתב באופן אותנטי וישיר.

באופן אישי אני חושב שזה מה שמיוחד בעדויות האלו ובספרים האלו, הכתיבה הזו שהיא מעבר לספרות, היא תיעוד, זהו ספר תיעודי, עדות מנקודת המבט של חייל בשדה הקרב.

אבל אלי לא מביא רק את הסיפור של החייל בשדה הקרב, הוא מביא לקוראים את דבריו של דור שלם נחוש ועוצמתי שקם להגן על המדינה מפני האויב הכי אכזר שעמד בפניו מאז הקמתו.
אויב שאם היה יכול והיו מאפשרים לו היה שוחט כאן את כולם והדור הזה, שלגלגו עליו, שטענו שהוא דור מסכים מפונק הפך בדקות למגובש ועוצמתי שיעשה הכל כדי להגן על המדינה, על המשפחה ועל כל מה שיקר כאן. על עם שלם שצמא לחיים ולשקט.

אני קראתי את הספר הזה כספר עדות, וככזה הוא עושה את העבודה, הוא כתוב באופן טוב והוא ערוך באופן טוב וככל שירבו הספרים האלו כך נוכל להמשיך ולספר את מה שקרה כאן, כך יוכלו הדורות הבאים להמשיך ולספר על הנסיון הקשה ביותר שעמדנו בו כעם, כחברה, כצבא.

חלוצה במערב / אלינור פרויט סטיוארט
הוצאת תשע נשמות
228 עמודים
תרגום: יורם נסלבסקי

אני אוהב טקסטים אותנטיים, כאלו שמתעדים תקופה לא באמצעות פרוזה בדיונית שייתכן שיש לה קשר למציאות התקופתית אלא באמצעות מכתבים. יש במכתבים משהו שנותן לך תחושה של טקסט כנה וישיר, כמעט אינטואיטיבי, פשוט תיעוד של תקופה, תהליך, רגעים קטנים של החיים. תקופת המערב הפרוע לפעמים לא נדמית כל כך פרועה אלא תקופה של האנשים הפשוטים. וכאן דווקא הזרקור הוא על הנשים וזה מה שהופך את זה למיוחד אף יותר.

ככל שהעמקתי בקריאה מצאתי את עצמי נקשר לדמות של אלינור פרויט סטיוארט, אישה שאיבדה את בעלה בתאונת רכבת ונאלצה להמציא את חייה מחדש עם ילדה קטנה. היא עברה לוויומינג, לביתו של מר סטיוארט, ושם החלה לכתוב מכתבים ארוכים לחברתה גברת קוני. המכתבים האלו אינם רק עדות היסטורית, הם מסמך אנושי מלא חיים, עם מבט חד ומלא חום על העולם שסביבה. אלינור מתארת שדות, מזג אוויר, שכנים, מאכלים, וגם קשיים יומיומיים, אבל תמיד מתוך נקודת מבט חיובית ואפילו נלהבת. היא איננה מתבכיינת, להפך, היא חוגגת את היכולת לגדל ירקות, לרכב, לטייל, לעבוד, ולבנות לעצמה חיים מלאים למרות כל המגבלות החברתיות של התקופה.

יש בה תעוזה שמפתיעה גם היום. היא לא מקבלת יחס מתנשא מאף אחד, לא מגברים בעיירה ולא אפילו מבעלה, והיא קוראת לנשים אחרות לצאת ולקחת חלק בעבודת האדמה ובקניית קרקעות משלהן. הפמיניזם שלה אינו רעיוני בלבד אלא מעשי ומבוסס על חוויות חיים. היא מבינה שבנייה של חווה וניהול גינת ירק דורשים אומץ, התמדה וחכמה, והיא מחזיקה בכל אלה. התיאורים שלה על הטבע הם ציוריים להפליא, לפעמים נדמה שהיא מספרת סיפור של נוף חי ונושם, והחוש ההומור שלה מצליח להפתיע גם ברגעים הקשים.

המכתבים אמנם נשלחו לנמענת אחת, אך יש בהם תחושה של שיחה פתוחה ואינטימית עם כל מי שמוכן להקשיב. היא משתפת את המחשבות הכי יומיומיות לצד חוויות יוצאות דופן, כמו מסעות ארוכים או מפגשים עם אנשים חדשים, והכל מלווה בשפה עשירה שמצליחה להיות גם פשוטה וגם מלאת דימויים. מדי פעם היא מתנצלת על כך שהיא מאריכה בתיאורים, אך האמת היא שכל מילה שלה מחזקת את תחושת הקרבה והחיבור.

הספר הזה גם גרם לי לחשוב מחדש על דמותה של האישה בתקופה ההיא. הוא מצייר תמונה רחוקה מאוד מהקלישאות ההוליוודיות של המערב הפרוע. אין כאן רק יריות ומרדפים אלא בעיקר חיי קהילה, עבודה קשה, עונות שנה, והחיפוש אחר שקט וביטחון. בתוך כל זה אלינור מצליחה לייצר לעצמה מקום שווה בין שווים, לא כחריגה אלא כאישה שחייה הם חלק טבעי מהמרקם הזה.

זה ספר שהקסם שלו טמון לא רק במה שהוא מספר אלא גם באופן שבו הוא נכתב. הוא מאפשר הצצה נדירה לעולם שכבר איננו, דרך עיניים של אישה אחת שידעה לחיות בו במלוא מובן המילה. אני ממליץ עליו לכל מי שרוצה להרגיש לרגע חלק מהתקופה ההיא, ולהכיר אישה שהקדימה את זמנה בהרבה.