עיני מים / דומינגו ויאר

הוצאת תשע נשמות

243

מספרדית מיכל שליו
את עיני מים לא קוראים ככה סתם, צריך ליד זה ארוחה טובה, רצוי בקבוק יין וארוחת פירות ים טובה.

לא הייתי מתנגד לאבטיח טוב עם צלוחית גבינה קשה ואיכותית אבל בכל מקרה הספר הזה עושה אותך רעב.

ליאו קלדס הבלש, גיבור הספר יודע לחיות את החיים בזה אין ספק, הוא גם יודע לפתור תעלומות אבל יש בספר הזה משהו נונשלנטי שגורם לך לקנא בגיבור הספר.

אין ספק שהסופר דומינגו ויאר לקח לא מעט השראה מבלשים ספרותיים מפורסמים כגון פיליפ מרלו, הרקול פוארו, מגרה ובוודאי עוד אבל הוא לקח את הבלש שלו והתאים אותו לגליסיה.

לא יכולתי שלא לעשות גוגל על גליסיה ועל ויגו ואין ספק שהנופים משכרים ונפלאים.

אנשים פשוטים עיר חוף יפה שחיים במקום קסום ופסטורלי אבל פשעים מתרחשים גם במקומות כאלו ובדיוק בגלל זה ליאו קלדס נמצא שם.

ליאו קלדס ועוזרו אסטבס חוקרים מקרה רצח של סקסופוניסט צעיר בחבל גליסיה.

תוך כדי החקירה הם נתקלים בטיפוסים שונים והעלילה מקבלת תפניות מעניינות וכמובן שבסיפורים מסוג זה לא אוכל להרחיב יותר מדי.

אבל המעטפת של העלילה לא פחות מקסימה מהסיפור עצמו כי הספר הוא לא בעל יומרות יוצאות דופן.

הספר הוא סיפור עם מוטיבים קלאסיים של ספר נואר, מוזיקה טובה, אוכל טוב וזהו ספר שנון שרק עושה אותך רעב ומלא קנאה שאתה לא יכול לקחת את המטוס הראשון לגליסיה מחר בבוקר.

אני אוהב את הבחירה של תשע נשמות בספרות קלילה ולא יומרנית מדי כי זה כיף.

ולפעמים יש מקום להרבה מאוד כיף בספרות.

אני אישית הייתי ממש זקוק לספר בלשי קליל ומרענן וקיבלתי את מבוקשי.

ספר קיץ מהנה מאוד.

אבל אל תקראו אותו אם אין לכם כוס יין טוב ומשהו טוב לנשנש.

אהבת הגורל / אבל י' הרצברג

הוצאת יד ושם

103 עמודים

מהולנדית: אברהם הרצברג, גילה ברקלי
ספרי תיעוד ממחנות השמדה הם לעולם לא קלים לקריאה, המימד התיעודי ממקור ראשון של החיים במחנה ריכוז כברגן בלזן הוא חשוב מאין כמוהו.

בסוף מלחמת העולם השניה אחרי ששוחרר מברגן בלזן העלה הרצברג שבעה חיבורים על החיים במחנה.

סיפורים קשים וכואבים אך ביניהם גם יש לא מעט חמלה ואנושיות.

ניסיתי דרך נקודת המבט האובייקטיבית שלי לחפש בסיפוריו את חצי הכוס המלאה, את החמלה ואת העזרה ההדדית, את התקווה.

ללא תקווה אף אחד לא היה שורד את המחנות האלו.

כל חיבור כאן הוא קטן אך עם משמעות רבה.

אפשר לקחת מכאן קטעים רבים ואצטט 2 קטעים למרות שאני עושה עוול לרוב הספר.
"היינו חייבים להציע את מיטותינו כמו קופסאות גפרורים, כלומר כמלבנים, ללא בליטות או שקעים, ללא קמט על פני השטח. מה שהיה מונח מתחת לכיסוי לא היה באחריותו של מפקד המחנה. לא אכפת אם הונחו שם נעליים רטובות ומעופשות, או כביסה מלוכלכת מסריחה, הפשפשים יכלו לחגוג שם את נישואיהם, העיקרשמי שנכנס לצריף יוכל להשקיף בבת אחת על כל המיטות."

עמ' 39
"המפקד היה קודם כל עינוי יום יומי מכוון… אך נראה לי שבשביל הס"ס היה בו יותר מזה, ורצוי שניתן על כך את דעתנו. הם ספרו את הטרף שלהם, כפי שקמצן סופר את ממונו, בהתרגשות ובהסתאבות חושנית. המפקד היה להם עבודת קודש, השתכרות מהיקף עוצמתם בצימאון שלא ידע רוויה. אין זו לשון ציורית בלבד אם אומרים שהמפקד היה להם פולחן דתי ורחבת המפקדים שימשה לו מקדש."

עמ' 66
באחרית הדבר של הספר מביא לנו הרצברג סיכום שלו וגם את משנתו לגבי אירועי התקופה, בטקסט פילוסופי מרגש ומלא עוצמה.

ספר קטן עם הרבה כח ורגש.

כדאי מאוד לקרוא, בטח לקראת יום השואה.

המהמר / פיודור דוסטויבסקי

עם עובד סדרת מפרשים

213 עמודים

מרוסית: נילי מירסקי
אפשר לומר בוודאות שהמהמר הוא לא מפסגת יצירותיו של הסופר המהולל פיודור דוסטוייבסקי אך אני בהחלט חושב שהוא ספר טוב ומרתק ויכול להיות בהחלט שאם מישהו יבקש ממני ספר של דוסטויבסקי להתחיל איתו הייתי ממליץ על המהמר.

אמנם יחסית ליצירות המופת הקלאסיות של המחבר הספר הזה יחסית קליל עדיין הוא מדבר על נפש האדם כמו שרק דוסטויבסקי יכול להעביר תחושות אלו.

יכולת הכתיבה הפנומנלית שלו מרתקת אותך וסוחפת אותך אל תוך עולמו העשיר ואל התיאורים הנהדרים.

כשאתה קורא דוסטויבסקי אתה צריך תמיד פסק זמן לפני שאתה עובד לספר הבא, הוא גורם לך לחשוב ולהרהר במה שקראת כרגע.

אלכסיי איוונוביץ הוא מורה משכיל שמועסק אצל גנרל לשעבר כמורה למשפחתו וביניהם בתו החורגת פולינה שאלכסיי איוונוביץ יתאהב בה בטירוף 

וכולם מבלים בחופשה ברולטנבורג שבגרמניה.

העיר ידועה במועדוני ההימורים התוססים שלה.

אל משפחת הגנרל מתלווה המרקיז דה גרייה אשר  אשר רכושו של הגנרל ממושכן אצלו.

כולם ובעיקר משפחתו של הגנרל מחכים להודעה על מותה של הסבתא העשירה ועל הירושה הענקית שעשויה להתלוות בעקבות הודעה זאת.

אך הפלא ופלא, לא רק שההודעה לא מגיעה אלא שמי שמגיעה בכבודה ובעצמה זו הסבתא הקשישה על כסא הגלגלים שלה צינית וחריפה וצמאה לחיות את החיים עד תומם.

הסבתא לחרדת כולם נסחפת לתוך הרפתקאת ההימורים שמשעשעת את הקורא אך גורמת למשפחתו של הגנרל לחשוש חשש אמיתי לירושה.

לסבתא לא אכפת מכלום, היא רוצה להנות.

הספר הזה עשיר בדמויות מרתקות ומעניינות וובעיקר מהרגע שהסבתא נכנסת לתמונה אתה לא יכול להפסיק לקרוא אותו עד תומו.

דוסטויבסקי בונה את העלילה בצורה חכמה ומרתקת ומסחרר את הקורא.

זה ספר על החולשות של בני האדם להימורים ועל התשוקה לאהבה וזה מתבטא היטב בטקסט.

רצוי ואף ראוי לתת מחמאות לנילי מירסקי על התרגום הנהדר.

ספר טוב ומעניין של אחד מגדולי הסופרים של האנושות.

על בהונות / אילנה וייזר סנש

הוצאת הקיבוץ המאוחד

255 עמודים
כשקראתי את הספר הזה עלה לי בראש השיר של טום ווייטס "מרתה" שם בשיר הזה מתקשר אדם מבוגר לאהובת ילדותו ומספר לה כמה הוא מרגיש החמצה על אהבה שלא היתה.

אבל אהבה מוחמצת זו אולי האסוציאציה היחידה שעלתה לי בהקשר לשיר ולספר הזה.

כל השאר שונה לחלוטין.

למה דווקא השיר הזה עלה לי לראש? לא יודע להסביר כנראה שהוא חזק בתודעתי.

אבל על בהונות הוא בדיוק מסוג הספרים שיכולים גם כן לחדור לתודעת הקורא ולהישאר שם כי זה ספר איכותי ומעניין בעל עומקים רבים.

נתחיל מזה שאילנה וייזר סנש כותבת טוב מאוד.

כתיבתה איכותית והיא יודעת לרתק את הקורא אל הספר.

זה ספר על אהבה אובססיבית, על תשוקה מוחמצת, על פחדים וחרדות.

אוריאל היה אהוב נעוריה של נעמי אך גם שנים לאחר הפרידה אוריאל לא מניח לנעמי.

הוא למעשה חי את חייה יותר מאשר הוא חי את חייו.

הוא אינו מסוגל להניח לה ומוצא את עצמו  בכל מקום בו היא נמצאת.

נעמי לעומת זאת מנסה לשקם את חייה ולהקים משפחה.

היא מביאה לעולם את דנה ומתעלמת במופגן או במוצהר מאוריאל ומהחשש מקיומו הכל כך מוחשי בעולמה ובעולמה של בתה.

העלמותו של אוריאל יום אחד מכניסה את נעמי לחרדות קשות יותר ולהתיות מה בעצם קרה.

האם היא יכולה לחיות עם העלמותו או האם נוכחותו כל כך דומיננטית בחייה?

המשולש הזה של נעמי אוריאל ובתה דנה מסתבך ונעשה בעייתי יותר.

הספר כתוב בצורה נהדרת ויש בו הרבה אלמנטים של ספר שנבנה לאט לאט כספר מתח מרתק מאוד.

אם חיפשתם ספר ישראלי ראוי ראשון ל2017 אני חושב שעל בהונות עונה על כך.

מומלץ בחום.

השפה / מרטין היידגר

הוצאת פרדס

75 עמודים

מגרמנית: דנית דותן ומיכאל פרידמן
אני לא חושש מאתגרים ספרותיים, אני אוהב לגשת לטקסטים לא צפויים, קשים לקריאה שמפעילים את גלגלי המוח שלי.

היידגר הוא קשה במיוחד עבורי ואני חושב שלא רק עבורי.

הטקסטים שלו לא קריאים גם עבור מי שקורא פילוסופיה והגות לא מעט.

אבל למרות הכל ניגשתי לספרון הזה כי אני מחפש להבין קצת מהגותו של האיש .

זה הספר הראשון שאני סוקר כשצמוד לכל עמוד שקראתי הסתובב איתי מארקר.

למעשה הטקסט הזה הוא הרצאה שהיידגר העביר בנושא השפה.

המהות והעיקר בטקסט הזה ואולי מילות המפתח בו הם "השפה מדברת"

לא האדם הוא המדבר אלא השפה.

היא זו שעומדת במרכז בניגוד למה שאנחנו רגילים לחשוב.
"השפה היא ביטוי — שהאדם מוציא לפועל — של רחשי לב פנימיים ושל השקפת העולם המנחה אותם. האם ניתן לשבור את מוסרות הקסם של דימוי זה על אודות השפה? מדוע ראוי לשבור אותם? השפה במהותה איננה ביטוי ואף איננה פועל של האדם. השפה מדברת. אנו מחפשים כעת את הדיבור של השפה בשיר" 

עמ' 26
איך בעצם היידגר מתכוון להוכיח את טענתו?

היידגר בוחר שיר של גאורג טראקל שנקרא "ערב חורף" ומפרק אותו לגורמים.

מנתח מילה במילה בו כדי להוכיח את טענתו "השפה מדברת"
ערב חורף
שלג צונח כנגד החלון פתיתי,

פעמוני ערבית ארוכות מהדהדים,

השולחן מוכן ומזומן לרבים

והבית – מאוןרגן למופתי.
אל השער בשבילי אפלה

יבוא לא אחר מנדודים.

בזהוב פורח עץ החסדים

מהעסיס הקר של האדמה.
בדממה נכנס נווד;

כאב איבן את סף הדלת.

שם על השולחן קורנת

אורה טהורה מיין ומפת.
למעשה מה שמגדיר את האדם היא שפתו.

האדם מדבר כך אנחנו תמיד הבנו אבל היידגר טוען משהו קצת אחר.

"השפה היא זו שמדברת והאדם הוא זה שנענה לדיבורה.

אני מודה שתוכן הטקסט בהרצאה זו לא פשוט להבנה אבל זה מה שהיידגר מנסה להוכיח לנו והוא עושה זאת באמצעות ניתוח שיר והוא עושה זאת בצורה מעוררת התפעלות.

עם זאת אני אהיה חייב לחזור על הספר הזה עוד כמה פעמים כדי להבין אותו לעומק ואני חושב שהיידגר הוא פילוסוף שמחייב פרשנות צמודה.

הספר הוא למעשה ספר דו לשוני  גם בגרמנית וגם בעברית.

למי שכן החליט להתמודד עם הספר הזה אני ממליץ מאוד לקרוא בעיון את פתח הדבר של המתרגמים.

היידגר לא קל בכלל.

למעשה הוא אחד הפילוסופים הכי קשים להבנה ועם זאת ככל שיותר קשה כך יותר מרתק אותי להבין אותו יותר.

הקריאה לשיקולכם.

ספר עיוני קשה מאוד לקריאה.