המושבה האחרונה / ג'ון סקאלזי
הוצאת אופוס
290 עמודים
תרגום: רז גרינברג

המושבה האחרונה הוא החלק השלישי בסדרת מלחמת האדם הזקן המצוינת של סקאלזי, הראון הוא יצירה חשובה בספרות המד"ב אך גם ההמשכים שלה טובים, מעניינים וזורמים והכתיבה של סקאלזי נהדרת גם בשאר הספרים שלו שיצא לי לקרוא ושלא שייכים לסדרה הזו.
בספר השלישי בסדרה "המושבה האחרונה" אותו אני סוקר כרגע אנחנו חוזרים לפגוש את ג'ון פרי, גיבור הספר הראשון אחרי שבספר השני "בריגדות הרפאים" הוא לא היה נוכח ובקושי הוזכר, וכאן פרי אחרי פרישתו מצבא הגנת המושבות (צה"מ) מתמקם עם אשתו ג'יין ובתם המאומצת בכוכב הקלברי ושם יש לו חיים שקטים ושלווים עד שפונים אליו מצה"מ ומבקשים ממנו לנהל מושבה חדשה בכוכב אחר לא מיושב.
בהגיעם לכוכב הזה הם מגלים שהדברים הם לא כפי שהובטח להם והם נמצאים במלחמה חדשה בין גזע חייזרים עוין למתיישבים ושוב פעם העתיד של המושבות וגם האנושות בסכנה, סודות ושקרים נחשפים ותפקידו המורכז של פרי הוא למנוע את ההתלקחות המסוכנת הזו.
בעיני הספר הזה פחות טוב מקודמיו אבל זה לא אומר שהוא רע אלא ההיפך, הוא טוב ועומד בפני עצמו, רק שבעיני המורכבות של הספרים הקודמים והשאלות שעלו מהם הופכות אותם למעניינים הרבה הרבה יותר.
ספר מהנה מאוד, תקראו אבל עדיף לקרוא אותם לפי הסדר, זה פשוט מהנה יותר ומסדר דברים בצורה נכונה יותר.

אנדריאה / מרדכי בר־און
הוצאת תשע נשמות
170 עמודים

אנדריאה הוא ספר בניחוח של פעם, זורק אותנו שמונים שנה אחורה מצד אחד ומצד שני כתוב לא ארכאי מדי, הרגשתי מחובר לטקסט ונהניתי ממנו מאוד ןעדיין הניחוח של התקופה שבזמן ולאחר מלחמת העולם השניה היתה מורגשת, ההתפתחות של העיר ראשון לציון שחלקו של הספר מתרחשת בה מורגשת.
מרדכי בא און הוא הסטוריון וזהו ספר פרוזה מיוחד, ספר התבגרות של נער בתקופה של מדינה מתפתחת וסיפור על קשר וזכרון שנע בהווה שמסופר הסיפור וקדימה בזמן.
הספר נע בין הזמנים האלו ומספר על הקשר בין יואב, נער מתבגר שמחפש זהות ומשמעות בתקופה ההיא לבין אנדריאה, חייל איטלקי, צייר ושבוי מלחמה איטלקי, החיבור בין שתי הדמויות בעיקר דרך עולם האמנות מייצר קשר מיוחד בין שניהם.
שלושים שנה לאחר מכן יואב הוא שליח של הסוכנות שרואה במקרה שלט עם שמו של אנדריאה סבסטיו אותו צייר וחייל איטלקי ומחליט לחפש אותו.
הספר נע בין הזמנים האלו ומופיעות בו עוד דמויות משמעותיות, אימו של יואב, אם חד הורית ליואב ואחיו ומקבלת את אנדריאה לביתה בתקופה שהוא היה כאן, ניצה, ידידתו של אחיו של יואב שנמצא במלחמה ויואב מפתח אליה קשר רגשי ורומנטי ולמעשה חווה אהבה ראשונה רומנטית ומינית.
יואב כמו רוב הנערים באותה התקופה מחפש את זהותו האידאולוגית במדינה שהיתה ברובה סוציאליסטית, מחנות הנוער ושאלות פילוסופיות קיומיות מעסיקות את יואב.
הספר מתאר בעיני בצורה מעניינת את התקופה ההיא ואת ראשון לציות על שטחיה הפתוחים והתפתחותה כעיר, הלך הרוח בה ושגרת החיים בה.
נהניתי מקריאת הספר הזה.

אהבה קטלנית 977 / קובי ניב
הוצאת פרדס
225 עמודים

אני אוהב דיסטופיות, אני אוהב כשמכניסים אותך לעולם קצת מלחיץ ומפחיד ואני אוהב חוסר נוחות במיוחד ספרות, אפילו יותר מקולנוע נניח כי בקולנוע הכל נגיש לך מדי ובספרות אתה צריך להתאמץ כדי לדמיין את העולם המתואר לך וזה בדרך כלל מלחיץ יותר.
קובי ניב כותב כאן לכאורה דיסטופיה אבל זה ספר לא קל לקריאה ונראה שחלק מזה גם קשור לטכניקה בה הספר כתוב.
המחבר משתמש במן מחיקות לאורך כל עמודי הספר, מחיקות שהן לכאורה כתוצאה מהקלטה כי הרי המספר מקליט ומספר לקוראים את מה שקורה לו באותו חלל סגור בו הוא נמצא אך המחיקות האלו הן מקשות על הקריאה, לדעתי הן מקשות על הקריאה במכון אך לי כקורא זה גרם אי נוחות ואני דוגל בדיעה שספר אמור להיות הנאה ולא סבל בקריאתו כי גם אם הספר מעניין ובספר הזה היו חלקים מעניינים הקושי בקריאת הטקסט מבאס את הקריאה ומייצר את אותה חוסר נוחות שמונעת ממני להנות גם מהקטעים הטובים בו.
קשה היה לי להבין היכן הדיירים נמצאים, הם סגורים בחלל מסוים, אסור להם לדבר זה עם זו ומגע ואהבה אסור גם כן. מישקה הוא האיש שמקליט בעצם ומספר מבלי לדעת לאן ולמי זה יגיע ומתפתחת בין מישקה לבחורה שאותה הוא מכנה שלולית מערכת יחסים ותקשורת שהיא אסורה אך בכל זאת נראה שאהבה היא בלתי נמנעת ובכל זאת הספר משדר מן מציאות מדכאת מאוד, מן דיסוננס בין לכאורה חיים שמתקיימים מחוץ לחלל בו הדמויות סגורות לבין אותו חלל סגור ואותן איסורים.
ספר שהוא שונה בנוף שלנו אבל אני חושב שקובי ניב ידוע בספריו המיוחדים והשונים אז גם כאן זה ככה.
אני אמביוולנטי לגביו, הוא לא טלטל אותי כמו שדיסטופיה אמורה לטלטל, הקריאה עם המחיקות לא היתה מספיק מובנת לי או קריאה ועדיין היו בו חלקים טובים אז אני מניח שזה עניין של חיבור.
ספר מיוחד זה בטוח והכריכה מעולה בעיני.

בריגדות הרפאים / ג'ון סקאלזי
הוצאת אופוס
355 עמודים
תרגום: רז גרינברג וצפריר גרוסמן

אני מאוד אוהב את סקאלזי ואני חיכיתי לספרי ההמשך של מלחמת האיש הזקן אותם לא קראתי בעבר ושמחתי שהם יצאו בהוצאה מחודשת דרך אופוס, אני זוכר שמלחמת האיש הזקן אותו קראתי לפני קצת יותר מחצי עשור מאוד הרשים אותי, ספר מד"ב משובח עם רעיונות טובים ועלילה טובה אז היו לי ציפיות גדולות מההמשך הזה והוא לא אכזב אותי.
הדמות ממלחמת האדם הזקן, ג'ון פרי כמעט ואינה מוזכרת בספר הזה, נוכחותו אינה חשובה אך צבא השיבוטים של בריגדות הרפאים כן מוזכר בו בהחלט ובספר הזה הם עוברים קדימה, אותו צבא של שיבוטים משופרים שנולדו מבוגרים כבר עם זכרונות של בני אדם רגילים שמתו.
בתוך השיבוטים האלה יש אחד חריג, ג'ארד דיראק שמו, דיראק חריג כי בעוד חבריו של דיראק בצבא נולדו עם לוח חלק וריק של זכרונות אצל דיראק הותקנו חלקים מתודעה וזכרון של אדם שעודנו בחיים, מדען בוגדני בשם שארל בוטאן.
בוטאן הוא מדען שערק מתפקידו בצבא וחבר לגזעי חייזרים והציע להם עזרה במלחמה נגד האנושות וכאן נכנס דיראק לתמונה תפקידו להבין באמצעות התודעה של בוטאן היכן הוא נמצא ומה הוא מתכנן וזה יוצר קונפליקט לא פשוט אצל דיראק שמוצא את עצמו מצד אחד כלוחם משובט שמטרתו להגן על האנושות ומצד שני דמותו המתוסכלת והמסובכת של בוטאן.
הקורא הממוצע שמתעניין בספרות מד"ב יכול להתחיל לקרוא מהספר הזה כיוון שמצד אחד מדובר בספר המשך לסדרה ומצד שני הספר עומד בזכות עצמו.
הנושאים שעולים בו הם מעניינים ומעוררי מחשבה כגון מהי תודעה ואיך אפשר לחיות ללא תודעה והוא רווי באקשן, מלחמות וגם בקלישאות מד"ב פה ושם ועדיין הוא מהנה מאוד וממשיך באיכויות של קודמו.
בעיקר מומלץ לחובבי מד"ס אבל לדעתי לא רק להם.

המדריכה למהפכה / רחל עזריה
הוצאת כנרת זמורה
207 עמודים

אני עוקב אחרי רחל עזריה הרבה שנים והיא אחת מנשות הציבור שאני הכי אוהב, גם היא כמוני בוגרת מכון מנדל והיא פעילה ציבורית גם בירושלים וגם בכנסת העבירה חוקים חשובים והאמת היא שעד לקריאת ספר זה לא ידעתי עד כמה היא היתה פעילה לאורך השנים.
בעידן בו אנחנו רואים מחאות רבות ציבוריות למען צדק ושינוי, ממחאת האתיופים והנכים ועד להפגנות בבלפור היום אנחנו יכולים לנסות להבין למה מחאה אחת הצליחה ולמה אחרת נכשלה , מה מביא מחאה ציבורית ומאבק חברתי להביא תוצאות חסרות תקדים ומה מונע מאחרת להביא את אותם תוצאות ולמעשה הספר הזה הוא ספר הדרכה שנותן כלים להצלחה במאבקים ובמקביל סוקר את הדרך של רחל עזריה מפעילה סטדנטית צעירה ועד היום במאבקים שונים לאורך הדרך, כאלו שהיא הצליחה יותר וכאלו שהיא הצליחה פחות.
יש בספר הזה סקירה של מאבקים רבים לדוגמא, המאבק נגד פתיחת כביש שש, מאבק שנכשל בסופו של דבר, המאבק למען אוכל בריא בצהרונים שהצליח,חוק החופים, קבירת חוק נאמנות בתרבות של מירי רגב, המאבק נגד הדרת נשים באוטובוסים, המאבק למען מסורבות הגט ועוד ועוד.
זה מעניין לקרוא ולראות את הדרך שכל מאבק עבר ובסופו של דבר להבין מה הביא להצלחתו או לכשלונו אבל יש כאן דרך ויש כאן כלים שהם לא מביחים הצלחה אלא עוזרים לאנשים שרוצים להיאבק על מה שחשוב להם להשתמש באותם כלים ולהביא לתוצאה כזו או אחרת.
רחל עזריה לא מנסה להדר את עצמה יותר מדי, בעיני הספר הזה נכתב בצניעות רבה וממקום של אכפתיות והבנה שמאבקים צריכים בסופו של דבר להצליח והרבה מאבקים נופלים כי פשוט לא היה למוביליו את ההבנה איך מצליחים במאבקים, איך עובדים מול התקשורת איך עובדים מול הכנסת, איך מדברים בשפה שמגייסת כח ציבורי ועוד ועוד.
ספר טוב ומעניין של אישה שהיא מובילת דרך אמיתית עם נסיון שטח רב.

ריקוד חייה / דורית אורגד
הוצאה עצמית
77 עמודים

אני מכיר את דורית אורגד כסופרת נהדרת לבני הנוער, כותבת עטורת פרסים ופחות הכרתי אותה כמשוררת ומסתבר שזהו כבר ספר השירים השני שלה.
כשהסתכלתי על הכריכה כפי שאני תמיד עושה כשמדובר בספר שירה ראיתי כריכה מאוד צנועה, אפילו קצת נחבאת אל הכלים, ציור עדין של פריחה כתומה בגיר על גבי רקע בהיר, האיור נחתך בפינה שלו, משהו מאוד מינמליסטי ומאוד עדין, בתוך הספר עצמו ישנם איורים בשחור לבן הם לאו דווקא מתייחסים לשירים בעמוד בהם הם מאוירים אלא יותר מנסים להעניק לספר אוירה כללית וערך מוסף.
מה שכל זה שידר לי זה ספר שירה מאוד אופטימי, עדין ואולי קצת נאיבי ואני חושב שזו האוירה בשירים של דורית אורגד, אין בהם תחכום, אין בהם משהו שלא ראינו בעבר, הם שירים מאוד רומנטים, מאוד טובים ויפים, יש בהם עדינות ונקודת מבט של אדם מבוגר עם נסיום חיים, נסיון בכתיבה והמון חום, התבוננות בטבע, התבוננות על האדם, התבוננות על אהבה וזוגיות הכל שם.
יש נסיון להראות במידה מסוימת שהמשורת אולי ותיקה ומבוגרת בגילה אך בתוכה הלב עוד פועם ורוח הנעורים נושבת בה.
דורית אורגד כתבה ספר שירים צנוע מאוד, נעים לקריאה, אוירה טובה ורגועה של רומנטיקה וחום, שירים בפונט גדול, איורים בתוך הספר, כאילו ספר שירים לכל המשפחה כזה שאפשר להקריא לחברה צעירים ולומר להם " הנה, זו שירה שתבינו", גם השפה לא מתוחכמת מדי.
אני מחבב מאוד את הספר הזה.

אִם יִהְיֶה לִי יֶלֶד,
כָּךְ יָדַעְתִּי תָּמִיד,
אֶקְרָא לוֹ נָסִיךְ.
זֶה לֹא שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ,
לִבְנִי הַנָּסִיךְ לֹא דְּרוּשָׁה
מְלוּכָה.
אֶקְנֶה לוֹ שַׁרְבִיט
וְהוּא שֶׁיַּחְלִיט
אִם לִשְתֹּל שׁוֹשַׁנִּים בַּגִּנָּה.

עניינים אנושיים / קארין טואיל
הוצאת אריה ניר
301 עמודים
מצרפתית: שי סנדיק

יש בספר כזה מנעד גדול של רגשות שהקורא חווה, היה לי מאוד מעניין לגשת לספר הזה והרגשתי אחרי שקראתי את הכריכה האחורית שמורכבות הנושא אינה פשוטה בכלל.
אבל למרות הנושא המורכב והקשה שהספר עוסק בו סיימתי את קריאתו ביום אחד והתקשיתי להניח אותו מהיד, לאורך כל הקריאה חשבתי לעצמי איך אני הייתי נוהג כהורה, איך אני הייתי נוהג במקום הדמויות ואיך היתי מגיב לסיטואציות.
משפחת פארל היא משפחה פריזאית לכאורה מוצלחת מאוד, האב ז'אן הוא פרשן פוליטי מוצלח ומוערך והאם קלייר היא סופרת ופעילה פמיניסטית, היא צעירה מז'אן בלא מעט שנים ולהם נולד ילד בשם אלכסנדר, אלכסנדר נחשב כילד מוצלח וחכם שהתקבל לאוניברסיטת סטנפורד היוקרתית בארצות הברית.
אבל הכל שם מושלם רק למראית העין, בפנים זוהי משפחה מפורקת, כל אחד מבני הזוג מנהל חיים כפולים ומנהל קשר עם מאהבים ומאהבות והבית די מפורק אבל החשיבות להראות כלפי פנים למען התדמית של ז'אן בעיקר שלא מעוניין בפרשיות ושערוריות שנוגעות לשמו.
קלייר כפעילה פמיניסטית מגינה לא מעט על נשים שנאנסו ולצאת כנגד תרבות האונס אבל הכל מתהפך כשאלכסנדר מואשם באונס ולא סתם באונס אלא באונס של בתו של המאהב של קלר, העסק הופך להיות מורכב מאוד עבור כולם, אלכסנדר שלקח את הנערה לבילוי אנס אותה כך לפי טענת הנערה בחדר אשפה.
קלר נקרעת בין תפיסת עולמה הפמיניסטי לבין רצונה להגן על בנה, ז'אן מקבל גם הוא מכה וטלטלה רצינית בעבודתו ובחייו האישיים ואלכסנדר טוען לחפותו ומסביר את הסיטואציה.
מה שעשתה כאן הסופרת זו מניפולציה ספרותית מוצלחת שגורמת לקורא להזדהות עם כל הדמויות ולשים את כל מה שהם חושבים על מקרים שכתובים בעיתונות בצד, אנחנו מרגישים הזדהות עם מילה ויצמן הנאנסת ומרגישים בצורה מסוימת גם הזדהות עם אלכסנדר ועם טענותיו, הכתיבה המניפולטיבית הזו לא פשוטה עבור הקורא, שאנחנו נזדהה עם האנס? אבל אנחנו רואים שיש כאן מורכבות שאינה שחור ולבן והספר הזה מעורר הרבה תהיות על המורכבויות שיש במקרים כאלו.
קלייר היא דמות טראגית במיוחד ואני חושב שהיא נמצאת בצומת בין היותה אם לבין תפיסת עולמה והאג'נדה המובילה אותה.
בדרך כלל איני אוהב ספרים שמעורבים בהם דיונים משפטיים אבל כאן החלק הזה מעניין מאוד.
בכלל מדובר בספר מעניין ומורכב שמעורר בצופה תחושות מעורבות לא פשוטות.
מומלץ לקרוא.

סיפורו של ניצול / גבריאל גרסיה מארקס
הוצאת עם עובד
131 עמודים
מספרדית: ליה נירגד

הספר הזה הוא מעניין מכמה סיבות, קודם כל הסיפור של הניצול, אמנם אין כאן משהו שלא שמענו בעבר מניצולי ספינות טרופות אבל הדרך בה הוא מסופר מעניינת גם בגלל כתיבתו של מארקס, הסיבה השניה היא התחקותו אחר תחילת הקריירה הספרותית של מארקס ועבודתו ככתב בעיתון והסיבה השלישית היא שהספר הזה מביא לנו סיפור מהשחיתות השלטונית של קולומביה באותה התקופה שבה שלט הגנרל גוסטבו רוחס פיניליה.
הניצול, לואיס אלחנדרו ולסקו כבר סיפר את סיפורו והתפרסם עוד לפני שהגיע לעיתון שבו מארקס עבד ומארקס אהב את הסיפור ובעיקר את הקשר של מה שקרה לשלטון בבוגוטה.
המחשתת של חיל הים הקולומביאני שיצאה מחופי ארצות הברית בדרכה לקולומביה טבעה במים, כל המלחים נספו מלבד ולסקו שנאחז ברפסודה שמלבד משוטים לא היה בה כלום, בדיעבד התברר מסיפורו של ולסקו שהמחשתת היתה מלאה בסחורות אזרחיות מוברחות ולמעשה מטען העודף הזה לא היה אמור להיות על אותה משחתת, כמו כן לא היה מספיק סירות הצלה עבור המלחים והשלטונות הקולומביאנים ניסו להסתיר זאת עד שולסקו סיפר זאת.
ולסקו ששהה על הרפסודה עשרה ימים ללא אוכל ומים מלבד חלק מדג שהוא הצליח לתפוס הצליח למרבה הפלא לשרוד את המסע הבלתי אפשרי הזה ומארקס פרסם את הסיפור בחלקים בעיתון שהוא עבד בו.
כתוצאה מהסיפור ומהחשיפה ולסקו סיים לשרת בצי ומארקס נשלח לפאריז מטעם העיתון במן סוג של גלות.
ספר מעניין של מארקס שמה שעושה אותו מעניין זה בעיקר הסיפור בתוך הסיפור, סיפורים של ניצולים כבר שמענו בעבר אבל ההקשר לשחיתות השלטונית הופך את הסיפור לעסיסי יותר.

שדות / אריה קניג
הוצאה עצמית
139 עמודים

שדות היה שם הבלוג ושם העט של אריה קניג, הבלוג שפורסם בישראבלוג היה פופולרי ומצליח מאוד, הספר הזה הוא מן רטרוספקטיבה על כל שיריו של אריה קניג שהלך לעולמו לאחר מחלה קשה לפני כשנתיים.
הכריכה עניינה אותי מאוד, מצד אחד שם הספר "שדות" ומצד שני רחובות ריקים בסמטה חשוכה, ירח אדום כאילו בוער ושמיים כחולים מלאי כוכבים, איך זה מתחבר למילה שדות? לכאורה דיסוננס בין השם לכריכה אך הכריכה היא הספר השדות הן מטאפורה לחייו של קניג ולשירים בו בדיוק כמו הרחובות הנטושים והשמש הבוערת והאדמונית.
מצד אחד המון אהבה יש לקניג בשיריו, המון פריחה ותשוקה והשירים הארוכים ביותר בספר הזה מוקדשים לאהבה שבלבו והאהבה שבתוכו והאהבה שהוא הקרין כלפי משפחתו ועוד.
מצד שני הריקנות הזו, הבעירה הזו, הכאב, האובדן, זה מוקרן לי בעוצמה דרך הכריכה, קניג שסבל מפוסט טראומה עקב המלחמות שלקח בהם חלק והאנשים שאיבד בהם השאירו בו חותם, השאירו את החותם בו ובטקסטים שלו, המון כאב יש בהם, המון תסכול ולילות ללא שינה ומצד שני תקומה והתמודדות והמון המון כח ועוצמה.
הרבה שירים יש בספר הזה, המון גיוון בין אופטימיות לתסכול, בין אהבה לכאב ובין לבין יש המון נושאים ותחושות ורגשות.
ספר מיוחד של אישיות מיוחדת שעברה הרבה, חוותה הרבה ותיעדה זאת בשירה מלאת רגש.

הַלַּיְלָה הוֹפִיעַ בִּי יוֹסֵף, בְּמִלְּעֵיל.
שָׁקֵט, חַיְכָן וְדָפוּק בָּרֹאשׁ.
הָרֹאשׁ נִדְפַק לוֹ מוּל טַנְק מִצְרִי.
סִפְּרוּ שֶׁלִּפְנֵי זֶה קָרְאוּ לוֹ יוֹסִי.
גַּמְכֵּן בְּמִלְּעֵיל.
פַּעַם אַחַת מִישֶׁהוּ קָרָא לוֹ בַּשִּׁקּוּם יוֹסֵף בְּמִלְּרַע.
הַכֹּל קָפְאוּ כַּאֲשֶׁר הוּא אִבֵּד אֶת שַׁלְוָתוֹ.
הָאֵשׁ עָלְתָה בּוֹ שׁוּב מַצִּיתָה אֶת עֵינָיו.
לְרֶגַע דָּלְקָה וְדָעֲכָה.
כֻּלָּם נִרְגְּעוּ כַּאֲשֶׁר בְּחִיּוּךְ הוּא דָּרַשׁ כִּי יִכָּתֵב בַּתִּיק שֶׁשְּׁמוֹ יוֹסֵף, בְּמִלְּעֵיל.
אַחַר כָּךְ הוּא שׁוּב לֹא דָּרַשׁ כְּלוּם.
מֵאָז כֻּלָּם קָרְאוּ לוֹ רַק יוֹסֵף.

בְּמִלְּעֵיל.

כָּךְ גָּבוֹהַּ, לְלֹא מֻשָּׂג
אֲנִי תָּלוּי עַל קַוֵּי מֶתַח –
נִמְתָּח מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ
עַד לְקֶצֶר נְשִׁימָה.
מֵאֵין כְּאֵב לִכְאֵב
עַד קֹצֶר רוּחַ.
וְשׁוּב –

וידויה של מסכה / יוקיו ישימה
הוצאת אפרסמון
210 עמודים
מיפנית: עינת קופר

אוטוביוגרפיה נוקבת וחזקה של אחד מהסופרים היפנים המרשימים ביותר.
מישימה כותב בצורה מינימליסטית בעיני אבל הכתיבה שלו עמוקה כל כך ומתארת סיטואציות בצורה טובה כל כך שהספר הזה לא משאיר אותך אדיש מדי, הוא מעורר בך מחשבות על יפן, על התרבות היפנית ועל שמרנות ונסיון להיות כמו כולם כשאתה מרגיש שונה ואחר.
במבט לאחור וגם כשאני קורא את הטקסט הזה של מישימה אני יכול להבין את התאבדותו באקט החארקירי בגיל צעיר יחסית, הילדות שלו התאפיינה בסגירות, בבדידות, בניכור חברתי, בחיפוש אחר זהות והנסיון הזה להראות אני בסדר, אני שייך מייצר לטעמי בדידות גדולה יותר וניכור גדול יותר פנימי וחיצוני.
מישימה גדל בילדותו אצל סבתו המנוכרת והקשה במן בידוד מהעולם אבל גם כשעבר לגור עם אביו הקשוח חייו לא היו קלים יותר.
את היותו הומוסקסואל הוא ידע מגיל צעיר אבל יפן בתקופה הזו לא יכלה להכיל שוני כזה, יפן השבורה של אחרי מלמת העולם השניה, מישימה עוטה על עצמו מסכה מטאפורית בה הוא מתמודד עם העולם, מתאים את עצמו חברתית וחי חיי שקר בעיקר כלפי עצמו.
זהו לא ספר קל לקריאה, תכניו וכתיבתו המיוחדת של מישימה לא מיטיבים עם הקורא אבל הטקסטים נוקבים וחזקים, הסיפור קשוח ומעור מחשבה וזו אוטוביוגרפיה חשובה ועוצמתית בעיני.
ספר חשוב וסופר חשוב שטוב להכירו.