נעדרים קרים / אסף קוגלר

נעדרים קרים / אסף קוגלר
הוצאת עם עובד
392 עמודים

ספר מתח מרענן ומרתק של אסף קוגלר אבל לפני שאכתוב עליו אני חייב לומר שאהבתי מאוד את הכריכה, היא משכה מאוד את עיני בצבעוניות שלה ובאיור המסוגנן והגיאומטרי, כריכה כזו על מדף הספרים מושכת עין ובולטת וזה חשוב כשמדובר בסופר לא מוכר וספר ביכורים.
שירה היא נערה בוגרת אולפנה מהדרום שמחליטה להתגייס לצה"ל בניגוד למה שנהוג עבור בנות דתיות כמותה והיא מתגייסת למחלקה במשטרה שנקראת נעדרים קרים ומחלקה זו חוקרת מקרי היעלמות של אנשים שלא נמצאו.
החלומות של שירה על יחידה מדוגמת כמו בסרטים מתגלים כאכזבה גדולה וההכרות שלה עם העולם החילוני כמו גם המפגש איתו מיוחדת ומפחידה עבור שירה.
שירה בחורה חצופה, סקרנית ועקשנית, לעיתים זה בעוכריה והיא משלמת על זה מחיר ולעיתים זה מביא אותה למקומות לא צפויים בחקירה ובמערכות יחסים עם אנשים.
היא מתחברת עם יוראי, בחור הומו שהופך לידי הנפש שלה.
שירה חוקרת שני מקרים אחד מהם על חייל בשם אביתר והשני על בחורה בשם שני.
מה יעלה בגורל התיקים ומה יקרה עם שירה תצטרכו לקרוא אבל אני מזהה כאן פוטנציאל לסדרת ספרים.
אסף קוגלר כתב ספר מהנה, מותח ומאוד ישראלי.
מומלץ.

זה לא יותר חדש לחיות / סרגיי יסנין

זה לא יותר חדש לחיות / סרגיי יסנין
הוצאת קתרזיס
43 עמודים
מרוסית: דוד ישראל ארונשטם

הוצאת קתרזיס, הוצאה חדשה שזה הספר השני שהיא מוציאה לאור והפעם שירה מתורגמת ומיוחדת, היא מיוחדת לא רק בגלל שהיא מתורגמת ומביאה לנו קצת מהשירה הרוסית של תחילת המאה העשרים ומבחר משירתו של ייסנין, היא מיוחדת כי לשירים יש מקצב של סיפור חיים.
המתרגם של הספר לא מסתפק בתרגום ושירים ותו לא אלא מספר לנו את סיפור חייו של ייסנין ולצד כל שיר יש קטע ביוגרפי שמספר על המשורר, על דרכו, על אהבותיו, על ההשראות לשירתו ובסופו של דבר גם על הצורה הטראגית בה בחר ייסנין לסיים את חייו.
אין ספק שזו דרך ייחודית לקרוא שירה.
איני מכיר את ייסנין כדי לקבוע אם אלו שיריו הטובים ביותר אבל יש לי תחושה שהשירים נבחרו כדי לספק לנו את אותו מקצב שמספק לנו המספר והמתרגם ושיתאימו לקטעי הקישור הביוגרפיים.
אותם קטעים מלווים באיורים של ייסנין והאנשים עליהם מסופר בקטעים.
אהבתי את השירים, את הליריקה שלהם, את המוטיבים הפוליטיים והעוצמה שבמסרים ובסך הכל זו ברכה לתרגם משורר שעוד לא תורגם לעברית ולהיחשף לשירה של ייסנין.

אָז לְהִתְרָאוֹת, חָבֵר וָרֵעַ.
יְדִידִי, אַתָּה בַּלֵּב תָּמִיד.
הַפְּרֵדָה הַזֹּאת, אַתָּה יוֹדֵעַ,
מַבְטִיחָה לָנוּ מִפְגָּשׁ עָתִיד.

אָז שָׁלוֹם, מִבְּלִי מִלּוֹת פְּרֵדָה לִשְׁמֹעַ,
אַל תִּכְאַב וְאַל תַּזְעִיף גַּבּוֹת,
בַּחַיִּים, זֶה לֹא חָדָשׁ לִגְוֹעַ,
אַךְ זֶה לֹא יוֹתֵר חָדָשׁ לִחְיוֹת.

מומלץ.

האיש שלנו בווהאן / עופר דקל

האיש שלנו בווהאן / עופר דקל
הוצאת כנרת זמורה
431

השנה הזו היתה טראומטית לכולנו, שנה קשה ומורכבת, עסקים קורסים, הרבה מתים, מסיכות, בגרים ועוד אבל נדמה שזה כלום לעומת מה שהתרחש בווהאן במיוחד בהתחלה כשהמגיפה רק התחילה להתפרץ.
ווהאן היא עיר גדולה מאוד, מעל עשרה מליון תושבים ואחד הישראלים הבודדים בעיר הזו הוא עופר דקל, איש עסקים ישראלי בתחום הטקסטיל שעשה אקזיט ועבר לסין והוא תיאר בבלוג יומיומי את המתרחש בווהאן בחודשים הראשונים.
אנחנו עוקבים אחרי הסיוט הזה של הסגר המוחלט שהיה בווהאן, אחרי הטירוף בנסיון להשתלט על המגיפה מה שלא צלח, רגעי החרגות בבתים, התסכול של הילדים והבידוד המוחלט.
עופר נשוי לאישה סינית וילדיו גדלים בסין ודרך סיפוריו אנחנו לומדים לחוות את הבדלי התרבויות את הגישות השונות ואת התנהגות התושבים בזמן הסגרים בעיר ווהאן.
הקול הוא הקול של עופר ומשפחתו אך מה שהוא מספר נכון היה למליוני אנשים אחרים בסין ואח"כ בשאר העולם וההתמודדות עם הנגיף הזה שלא פסחה על אף אחד מאיתנו בסופו של דבר לפחות בהשפעה שלה על האנושות.
הספר עצמו היה מעניין ברוב שלביו, אהבתי לקרוא ולעקוב אחרי סיפורו של עופר ואחרי ההתרחשויות יום אחרי יום אם כי בשלב מסוים קצת הותשתי מהקריאה והרגשתי שאני חייב מנוחה מהספר הזה ולדעתי במובן מסוים היה אפשר לקצר אותו.
בסך הכל זהו ספר שאופן כתיבתו נוגע לרבים מאיתנו ולכן נוח לקרוא אותו ולהתחבר אליו.
מעריך שמצפים לנו בהמשך עוד ספרים רבים שעוסקים בקורונה מנקודות מבט שונות וטוב לקרוא על החוויה של האנשים הראשונים שחוו את הטירוף הזה.

רכוסים / גלי רביץ

רכוסים / גלי רביץ
הוצאה עצמית
222 עמודים

גלי רביץ כתבה בעיני ספר שירים נורא מרגש, אני אהבתי את הכריכה שיש בה תמימות של ילדות ונראה כמו זכרון מיוחד שיש בו עצב וכמיהה למשהו תמים ונוסטלגי.
הרבה שירים יש בספר הזה, רובם קצרים, ממוקדים נוגעים בזכרון, בתחושה, באהבה, בגעגוע, הם מייצרים רגע אחרי רגע שמתחברים לשפה לירית פשוטה וכנה.
למעשה את הספר אפשר לחלק ל3 חלקים, החלק הראשון אלו שירים של העצמה אישית, חיבור לפנימיות של המשוררת, נשיות ועומק פנימי, החלק השני הוא מכמיר לב בעיני והוא קשור למותה שם האם וכולו תחושות, זכרונות, אהבה, געגוע, בכי ורגש, מאוד נגע בי גם כאחד שאיבד את אימו.
החלק השלישי מדבר על אהבה, אהבה לבן זוג, לנפש אחרת, זוגיות וחיבור שהוא מעבר לאחד ולעצמי.
ספר שאפשר לחזור אליו, שירים יפים ונוגעים שנכתבו מתוך המון רגש וגלי רביץ משוררת עם הרבה רגש.
אהבתי.

סיפורי סבתא / שחר אריאל

סיפורי סבתא / שחר אריאל
הוצאת ניב
170 עמודים

קודם כל אני חייב לומר שמאוד אהבתי את הכריכה, יש בה הומור, יש בה חן ובעיקר יש כאן חשיבה שיווקית מיתוגית של ספר, דמות הסבתא היא אייקונית וחביבה מאוד אז זו התחלה טובה, מעבר לכך חלק מהכנסות הספר יתרמו לפתחון לב אז גם זו מחווה יפה.
לגבי הסיפורים, אני חושב שהמחבר עשה עבודה חביבה והסיפורים שיש בהם כמו שהמחבר כינה אותם בז'אנר הפולני טרחני והם ברובם חביבים למרות שלא אחידים ברמתם, יש סיפורים שמאוד אהבתי ויש כאלו שפחות ובסך הכל מדובר באוסף חוויות מצחיקות ומשונות.
אני חושב שבסך הכל מדובר בספר די חביב וכספר ביכורים הוא בסדר, מעביר את הזמן והסיפורים בו הם כאלו שהקורא יכול להזדהות איתם, אני פחות הרגשתי שאני כקורא נכנס לתוך הסיפור כפי שכתוב בכריכה האחורית אבל בהחלט היו סיפורים או רגעים בקריאה שגרמו לי לחייך וזה לא דבר של מה בכך.
מעניין אם דמות הסבתא החביבה תככב בעוד ספרים של שחר אריאל.

אדמה אמריקאית / ג'נין קאמינגס

אדמה אמריקאית / ג'נין קאמינגס
הוצאת אחוזת בית
487 עמודים
מאנגלית: עדינה קפלן

חשבתי איך אתחיל לכתוב סקירה על הספר המצוין הזה כי הוא באמת מצוין והחלטתי לכתוב דווקא על הסערה שהוא חולל ועל הטענות לניכוס תרבותי, יש תחושה קצת מעיקה למעשה בעיני שניכוס תרבותי הוא סוג של בלאקפייס ואני כחובב ספרות לא מתלהב מכך שאומרים למי מותר לכתוב או על מה מותר לו לכתוב, כל עניין הניכוס התרבותי בעיני הוא פשוט מיותר.
אם לסופר לבן יש עניין לכתוב על הגירה ממקסיקו או אם לסופר שחור יש עניין לכתוב על כת האיימיש או אם לסופר ישראלי יש עניין לכתוב על החיים תחת כיבוש ביהודה ושומרון מבעד לעיניו של פלסטיני זה מקובל כל עוד הוא עשה את המחקר הראוי ויש לו מה לתרום לשיח וגם אם אין לו.
אדם יכול וצריך לכתוב על כל נושא אם זה מה שמעניין אותו וכך אני רואה זאות, אני לא תומך בפוליטיקת הזהויות שגולשת לספרות ולא צריך לחכות שמקסיקנ י יכתוב על מקסיקנים אם יש סופרת לבנה שעושה את זה טוב וזה לחלוטין לגיטימי בעיני.
עכשיו אחרי שסגרנו את נושא הניכוס התרבותי המיותר בואו נדבר על הספר כי הוא סוחף והוא ספר מסע, מסע של בריחה ממקסיקו לעבר הארץ המובטחת ארצות הברית, בריחה מקרטלי הסמים המסוכנים שמאיימים על חיי לידיה ובנה.
הספר מתחיל כמעט כמו ספר של מקארתי, אלימות ויריות מכניסים את הקורא לספר באופן מיידי, פתיחה כה חזקה ומרתקת שהקורא לא יכול להפסיק לקרוא, לאורך הספר אנחנו עוקבים אחרי לידיה ולוקה במסעם לעבר המטרה ומעבר הגבול.
הכתיבה היא עוצמתית, הספר מרתק, הדמויות נהדרות וקל להזדהות עמם והנושא חשוב ביותר ומעניין.

מוריס / א"מ פורסטר

מוריס / א"מ פורסטר
הוצאת אפרסמון
289 עמודים
מאנגלית: עידית שורר הראל

עד שהוצאת אפרסמון הגיעה כמעט ולא נחשפתי לספרות להט"בית או ספרות קווירית ואחד הדברים או הבשורות שהם הביאו לספרות המקומית זה בין השאר החשיפה ההיא לספרות כזו, ההתמקדות בספרות כזו שאינה דווקא בת זמננו אלא לרוב בזמנים של סוף המאה ה19 תחילת המאה ה20, סופרים וסופרות שעוסקות במודע בנושאים האלו בתקופות חשוכות מבחינת היחס ליחסים חד מיניים היא מעניינת הרבה יותר בעיני מאשר לקרוא ספרות להט"בית עכשוית ואם אני מתבונן על זה מבחינה חברתית העיסוק בנושאים האלו היו חטא רציני מבחינת תפיסת החברה את ההומוסקסואליות ווהיה נדרש אומץ רב לכתוב ספר כמו מוריס.
מוריס ספר עדין, הוא אינו בוטה ואין שם תיאורים מיניים בולטים ומעוררי מחלוקת לכאורה אלא הוא ספר אהבה, תשוקה, חיפוש זהות עצמית, מוריס מחפש את זהותו המינית בין מוסדות החינוך השונים ואנחנו עוקבים אחר התפתחותו מבית ספר פרטי, פנימיה יוקרתית ודרך קיימברידג', כבן למשפחה אריסטוקרטית יש ממנו ציפיות, יש לו דרך ברורה וסלולה ומוריס מחפש, מתאהב, מרגיש חוטא במובנים מסוימים ומנסה להיות חלק אולי ממה שנקרא באותה תקופה ואולי גם בתקופתנו "הנורמה".
הרופאים דהוא הולך אליהם המטפלים השונים כולם מתייחסים להומוסקסואליות כמשהו אסור, נורא ואיום.
מוריס הוא רומן עדין ורגיש ועם זאת נחשב פרובוקטיבי בזמנו רק מעצם העיסוק באהבת גברים, פורסטר לא פרסם אותו במהלך חייו ויש בו כך מספר גם המחבר עצמו איזה סממנים אוטוביוגרפיים כאשר במפגש חברתי מסוים הוא חווה סוג של התגלות כאשר גבר נגע באחוריו והתחושות שהוא קיבך העלו בין השאר את הרעיון לספר זה.
ספר נפלא ולא קל לתרגום וצריך לקרוא אותו לאט,, להנות מאוירת התקופה ומהסיפור הרגיש והנוגע ללב.

סוסים איטיים / מיק הרון

סוסים איטיים / מיק הרון
הוצאת לסה
339 עמודים
מאנגלית: נעה שביט

סוסים איטיים זה ספר מתח מהנה מאוד, להבנתי מדובר בסדרה די מצליחה שהופכת לסדרת טלויזיה אז אם היא תהיה שנונה ומותחת כמו הספר הזה אז יש למה לצפות.
בית סלאו הוא מקום שבו מרגלים ואנשי ביון בריטים שכשלו בתפקידיהם או שמסיבות כאלו ואחרות נפלטו אל מחוץ לארגון מוצאים את מקומם מחדש בתפקידים לא מבצעיים, די זניחים ואולי אף כמן סימן שמקומם בארגון לא נחוץ יותר.
ההרכב האנושי של האנשים שמייאשים את בית סלאו מגוון מאוד והסיבות של אותם סוכנים להמצאותם שם מגוונת לא פחות ולכולם יש איזושהי תקווה שאולי יום אחד הארגון יחזיר אותם שוב לשירות והם גם מוכנים להקריב לא מעט על מנת שזה יקרה.
כשארגון לא מזוהה חוטף נער, מהגר פקיסטני צעיר ומאיים לערוף את ראשו אותם סוכנים רדומים ומנודים מחליטים לקחת יוזמה ולנסות להציל את הנער ועל הדרך גם את הקריירה שלהם, החצי הראשון של הספר היה קצת איטי עבורי אבל מרגע החטיפה הוא מקבל תאוצה והופך להיות יותר מעניין, מותח ומסחרר והתוצאה ספר מתח משובח.
כמו ברוב ספרי המתח שאני קורא אני אמנע מספוילרים אבל אומר שמדובר במותחן משובח וקצבי.
כדאי לקרוא.

מרפי / סמואל בקט

מרפי / סמואל בקט
הספריה החדשה
215 עמודים
מאנגלית: עמרי אשר

תמיד רציתי לקרוא את בקט, מלבד עיון לא מעמיק ב"מחכים לגודו" לא יצא לי להתעמק בכתביו ומרפי הוא סוג של משהו מאוד מיוחד עבורי כאחד שקורא ספרים, מרפי הוא ספר שנועד לקריאה איטית, יצירה אקזיסטנציאליסטית לא פשוטה לקריאה ודמותו של מרפי מרתקת במיוחד בעיקר בסטטיות שלה.
די הדהים אותי שזוהי היצירה הראשונה של בקט, יצירה עם כזה עומק דורשת השכלה רחבה ותפיסה פילוסופית חברתית עמוקה ונראה שבקט כתב כאן יצירה בשלה, משעשעת לעיתים ולעיתים אבסורדית.
מרפי הוא בטלן, הוא אינו עובד ומתפרנס מתרומות והוא כבר בפרק הראשון מתואר כיושב על כסא הנדנדה שלו, קשור אליה מה שמעורר שוב שאלות לגבי החירות האישית, מצד אחד אינו עובד ומצד שני כבול לכסא נדנדה.
מרפי מנהל שיחות עם חברו נירי ומנסה לברוח מכל פעולה כולל אהבה או קשר זוגי אבל מפתח קשר לא ברור עם יצאנית בשם סיליה שמעודדת אותו לצאת מהקבעון שלו וללכת לעבוד בבית חולים לחולי נפש בלונדון ושם במקום הזה העלילה מתפתחת והופכת להיות אבסורדית יותר אך ממחישה אולי את חוסר המהות בחייו של מרפי, אפילו משחקי השחמט ההזויים שהוא משחק עם אחד השוהים בבית החולים לא נועד על מנת לנצח.
נראה שבדיוק כמו בתפיסה האקזיסטנציאליסטית שבה הקיום קודם למהות כך זה מתבטא אצל מרפי ומצד שני הקשירה לכסא מסמלת אולי חירות פנימית ולא דווקא החיצונית.
הדיאלוג הזה בין הגוף לרוח מתבטא היטב בטקסט ולמעשה זוהי פרוזה אבל הרבה יותר מזה זוהי פרוזה פילוסופית אקזיסטנציאליסטית שמתארת מצב אבסורדי אנושי דרך דמותו של מרפי.
ביאורי הטקסט בעמודים השונים לעיתים תרמו להבנת הטקסט המורכב ולעיתים פחות אבל בחלק מהמקרים הם עזרו לי להבין מושגים ותובנות.
את מרפי קוראים לאט, מתענגים ובעיקר מהרהרים.
ספר מיוחד, למיטיבי לכת.

מה שאבד בזמן / נורית גרץ

מה שאבד בזמן / נורית גרץ
הוצאת דביר
224 עמודים

היה מעניין עבורי לקרוא את הספר הזה של נורית גרץ דווקא אחרי ספר אחר שנכתב על עמוס עוז מנקודת מבט שונה לחלוטין, היה מעניין בלב הסערה דווקא להתייחס לכל ספר כספר ולא ככתב אישות או ביקורת אלא כספר בפני עצמו אז לפני שאתחיל התחושה שלי היתה שלמעשה יש כאן ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה בספר אחד, נורית גרץ כתבה כאן על החברות רבת השנים שלה עם עוז אבל למעשה מספרת גם על עצמה, על ילדותה על חייה עם עמוס קינן ועל משפחתה וילדיה ויש בספר לא מעט נקודות משיקות בין הביוגרפיה לאוטוביוגרפיה, סיפור של שני אנשים שנעשו חברים טובים ועברו דברים ביחד ולחוד אבל לפני זה בכלל הספר הזה כמו הספר הקודם שקראתי על עוז זורק אותי לילדותי שלי ושוב אני מגלה שיש בין הביוגרפיה שלי לביוגרפיה של עוז לא מעט נקודות משיקות.
גם אני התייתמתי מאם בגיל צעיר, גם אני מצאתי את עצמי בקיבוץ וגם לי יש סיפור אישי עם הסרטן.
ואם נתנתק כרגע מהסיפור האישי שלי אז נאמר שהספר הזה ריגש אותי, הוא כתוב ביד טובה ורגישה שמספרת סיפור של שניים, הלידה של הילדים, הספרים של עוז ושל גרץ שנראה כאילו יש ביניהם איזה חיבור מעניין ויש בו בספר הזה מציצנות גם כן, סיפורים על חייהם של השניים ביחד ולחוד.
אני אהבתי את הכתיבה בספר זה שאינה ביוגרפיה סיפורית אלא ישנו כאן מעברים בזמן, דיאלוגים וזהו כמעט כמעט ספר משותף, זה מחזיר אותנו לספרים של עוז, לחוויות ילדותו וגם במידה מסוימת לקיבוץ שלטוב ולרע מסתמן כמקום של נקודת מפתח בחיי עוז בכל הטקסטים שנכתבו עליו בשנה האחרונה.
הספר הזה כמו הקודם זרקו אותי לילדות בקיבוץ ולחוויות טובות יותר ומורכבות יותר ואולי דרך הספר של נורית גרץ אני מקבל תמונה יותר מלאה על חיי עוז וגם במידה מסוימת על חיי ועל ישראל בתקופות שונות שחייו של עוז משיקות בה.
ספר מומלץ.