מיומנה של אישה מתה / גואל פינטו
הוצאת כנרת זמורה
192 עמודים

קשה לתמצת ספר כזה בסקירה קצרה שכן למרות מספר העמודים הלא רב שלו מדובר בספר עמוק מאוד ולא קל לקריאה.
אתחיל דווקא מהכריכה ואז אעבור לשפה ולתוכן.
קודם כל הבחירה בכרירה קשה היא נכונה עבור ספר כזה, שנית העיצוב שלו מאוד מזמין ובעידן של שבלוניות ספר כזה מושך את העין ומעודד אותך לשלוף אותו מערימת הספרים.
עכשיו לשפה, גואל פינטו מייצר כאן ספרות תלת לשונית די וירטואוזית לטעמי שמייצרת איזו אותנטיות בכתיבה שכן היא מתארת את הדמות כפי שהיא חיה ואיפה שהיא חיה והסביבה בה היא היתה חיה וגם כשהדמות הראשית כרגע מתה ומתבוננת על כל הסיטואציה מלמעלה עדיין בליל השפות נשאר והוא מייצר את האותנטיות הזו אבל גם הופך את הכתיבה למאתגרת יותר.
הספר מתאר את נקודת מבטה של אישה שנפטרה ובעצם משקיפה על הכל מלמעלה, מומון היא אישה צרפתיה יהודיה ממוצא אלג'יראי והספר מלווה את הקוראים בהרהוריה של מומון בתקופת השבעה בוא היא רואה הכל ונזכרת בחייה ומתחרטת על דברים.
אל מומון מתלווה חברתה הערביה ראידה שמתה לפניה ועכשיו הן שוב יכולות לתקשר.
מומון מתבוננת על ילדיה ועל חייה במבט מלא הומור וציניות אך גם עם המון כאב.
למרות שהספר הזה לא קל לקריאה, הוא דורש ריכוז, דורש חיבור, הוא בהחלט ספר ראוי ומצוין שכן גואל פינטו מפגין שליטה בכתיבה, שליטה בשפות, מחבר אותנו בין הומור לכאב והמוות הופך כאן למשהו אחר.
בכלל החיבור הזה המיסטי בין המוות לחיים נותן לספר הזה עוד עומק ועוד עניין להתעסק בו.
מדובר בנובלה מקסימה, מלאת חן ומלאת אותנטיות.
מומלץ מאוד.