מעט תקווה / אדוארד סנט אובין
ספרית פועלים
139 עמודים
מאנגלית: דבי אילון

אני שומר מקום של כבוד בספריה הביתית שלי לסדרת פטריק מלרוז, בעיני אחת מסדרות הספרים המשובחות ביותר שקראתי בשנים האחרונות, סדרה שמעוררת בך בו בזמן חיוכים רבים מההומור העוקצני והסאטירה החברתית הנושכת של סנט אובין ומצד שני רגעים מכמירי לב וקורעי נשמה מחייו של פטריק מלרוז ומה שהוא עבר וההתמודדות עם טראומות הילדות שלו.
הספר הראשון והשני היו מעולים שבמעולים ואני לא מצפה שכל הסדרה תמשיך ברמה הזו ואכן הספר השלישי לא עומד בציפיות וברף של שני הספרים הראשונים ועדיין מדובר בספר טוב מאוד שמתנהל בקצב קצת אחר, הרבה יותר דיאלוגים ושיחות סלון וביקורת חברתית על המעמד הגבוה בבריטניה ועל הפלצנות שלה.
רוב הספר מתרחש באותה מסיבה נוצצת של המעמד העליון בהם גם הנסיכה מרגרט והדיאלוגים המשעממים והמרדימים שלהם ולמעשה הספר מתנהל בקצב מאוד איטי עד שפטריק מלרוז נכנס שוב לתמונה והוא אולי הדמות היחידה בספר הזה שיש בה עומק ועניין ונראה כי פטריק שכבר נקי מסמים ומאלכוהול ופטריק גם מקבל החלטה, הוא הולך לשתף לראשונה את חברו במה שקרה לו בילדותו, הוא לראשונה מנסה לעשות איזה תיקון לנפש ולשחרר את הטראומה, את ההתעללות ואת מה שהוא עבר כילד.
אני הרגשתי שהכל כאן מכוון, שיחות הסלון והרכילויות האיומות, העבשות והרדידות שבשעמום הפלצני הבריטי בארוחות מהסוג הזה ומצד שני את התחבטויות הנפש של פטריק מלרוז ואת הרצון שלו סוף סוף לשתף ולנסות לפתוח משהו חדש בחייו.
הספר הזה כמו שאמרתי נופל מקודמיו בסדרה אבל קודם כל הוא ראוי לקריאה כי הוא חלק מסדרת מופת בעיני ודבר שני כי הוא טוב ומעניין אבל זה לא ספר שעומד בפני עצמו, מי שמעוניין לקרוא את זה צריך לקרוא את שאר ספרי הסדרה ולהתחיל מהראשון כי יש המשכיות ויש עלילה שמתפתחת.
תענוג של סדרה וכך אני מתייחס לספר הזה כאל חלק מסדרה.
מומלץ.