כשהייתי אני לא הייתי / אידו גרוסמן
הוצאת רימונים
158 עמודים
קראתי בשנים האחרונות לא מעט ספרים שכתבו דתל"שים ועל המעבר החד שלהם או ההדרגתי שלהם מעולם הדת לעולם החילון, כאן זהו ספר שירה ששירה בעיני היא תמצות של רגשות ותחושות לכדי שורות בודדות שמחזיקות בתוכן עומק רב והפעם הנושא של השירים אינו רק הדתל"שיות של המשורר אלא גם היותו הומו והוא מדבר על זה, השירים מדברים על זה, על השוני, על המקורות שלו שהן חלק ממנו ונראה דרך השירים שכאביו של אידו, תחושותיו ורגשותיו צפים דרך השירים, דרך המילים והם מלווים בטקסטים מהמקורות שלא נשכח מאיפה המשורר מגיע.
הכתיבה של אידו נוגעת ומחברת אותנו לעולמו הפנימי ועולמו החיצוני. הכריכה גם היא מחברת אותנו לניגודיות של עולמו והתוצאה היא ספר שירה רגיש ומיוחד.
"תבוא אלי עייף מעל שנים,
בעצב שתי עיניך הריקות,
חגור מילים וסער של שתיקות
חיוך אפל פרוש על הפנים.
תבוא אלי לקול קריאות תנים
וארפא פצעיך לנשיקות,
ואל נא, אל תתנני לחכות,
לשים אותי לך תחנונים."
הספרים ואני 
לא אהבתי את השיר. לצערי יש בו הרבה התיפיפות. אולי השורה האותנטית היחידה היא: לשים אותי לך תחנונים., וגם זה משחק על תחתונים, כלומר בישראלית גסה מאוד – תן לי לזיין אותך.
אהבתיאהבתי