צילום מסך / ג'ייסון דנינו הולט
ספרית פועלים
160 עמודים
צריך לומר את האמת, הספר הזה לא מתאים לכל אחד, הישירות שלו והבוטות שלו הן בועטות בבטן ובמוסכמות, נראה שזה מן ממואר שנע בין זמנים ותקופות שנעות קדימה ואחורה ומתארות חיים הרסניים של נער צעיר שמגלה את המיניות ההומוסקסואלית שלו בגיל צעיר ונסחף ממקום למקום מגבר לגבר ממיטה למיטה.
"אני ילד יפה ואני בן שמונה" ככה מתחיל הספר והאני הזה חוזר לאורך כל הספר במן רשת של אסוציאציות וזכרונות.
תאווה גדולה לסקס, לסמים, לצריכה הרסנית של חוויות מרסקות נפש או בונות נפש, תלוי בנפש אני מניח.
נראה שבעידן המי טו ובעידן בו אנחנו שומעים על סיפורים של הטרדות וטראומות מיניות בילדות וחוויות מרסקות שאנחנו לוקחים איתנו לבגרות ולפעמים אותם רגעים ואותם חוויות הן החוק שמושך אותנו לחיים שהם מסכת ארוכה של ריסוק בנפש דרך מין וסמים וכאן דרך החוויות ההומוסקסואליות של גיבור הספר אנחנו למדים גם על העולם הזה בצורה הכי פרובוקטיבית וכנה.
כן זה ספר כנה מאוד, פרובוקטיבי ופרוורטי ולכן לא מתאים למי שמין לא עושה לו את זה ועם זאת דווקא בגלל שהוא כנה להחריד הוא מייצר אצלי את המקום של הסקרנות, אפילו המציצנות ולראות לאן המסע הזה יוביל את הגיבור שלנו ולאן הממואר הזה יוביל את הקורא.
צילום מסך הוא ספר מרתק, מן יומן של קטעים קצרים, בלוג של זכרונות שחלקם לעולם לא יוצא מהמגירה וכאן הוא יוצא בספר שלם ונוגע שמעבר למיניות ולסמים יש כאן חוויות משפחתיות והמון רגש.
מרתק וכמו שאמרתי לא לכל אחד.
הספרים ואני 
קראתי והתאכזבתי מאוד.
הוא מתאים לי, כמי שעבר את יותם ראובני, הפרוטוטיפ של הולט, מבחינת כתיבה "וידויית", [ראה בעד ההזייה, בטח הסיפור על פייר פאולו פזוליני]. בכלל כל טקסט בגוף ראשון הוא סוג של "וידוי", והתבנית הרפיטטיבית שחוזרת לאורכה של כל הנובלה, כשצריך ושכלא צריך מדגישה את זה היטב.
החלק השלישי ":גברים" הוא תמצית האכזבה. מטקסט נרגש, שופע עוצמות וידויות הוא הפך לטקסט נורמטיבי, ריאלחיסטי בעל רצף מובהק,] מספר מודע לעצמו אך לא מצליח להיות אירוני או מתוחכם. סתם, לי זה נשמע כמו עוד שיחת רחוב או שיחה לפני סקס עם איזה מישהו שמצאת ברחוב.
אהבתיאהבתי
כן, זה עניין של טעם אני מניח
אהבתיLiked by 1 person
לא בהכרח. טעם הוא ענין סובייקטיבי, הערכת איכות של טקסט מורכבת הרבה יותר מענין ה”טעם” האישי. כך אני חושב לפחות.
אהבתיאהבתי