עוד שעה אחת / נגיב מחפוז

עוד שעה אחת / נגיב מחפוז
הוצאת מחברות לספרות
174 עמודים
מערבית: ברוריה הורביץ

הספר הזה של נגיב מחפוז פורסם בשנת 1982, שנים ספורות לאחר הסכם השלום עם מצרים ולמעשה הוא מסתיים בנקודה הזו, נקודת מפנה במצרים ובישראל.
ישראל נוכחת מאוד בספר הזה של מחפוז וזה מעניין לראות דווקא את הסכסוך הישראלי ערבי מנקודת המבט של סופר מצרי ושל העם המצרי דרך ההתמודדויות של העם המצרי דרך השינויים שחלו בה ועד העשור המורכב של שנות השבעים של מלחמה אחת קשה, מבצעים צבאיים ולבסוף הגעת סאדאת לישראל.
אבל דווקא ישראל היא לא האישיו בספר של מחפוז אלא העם המצרי ומשפחה אחת וכמה דורות, למעשה כמעט חמישים שנה ב 174 עמודים.
זה מזכיר במידה רבה את הטרילוגיה הקהירית שלו שהביאה למחפוז את התהילה שלו כסופר אך הסיפור כאן מרוכז יותר ומתומצת יותר כאשר הדגש הוא על השינויים שחלו במצרים ועל השינויים שחלו במשפחה המצרית.
במוקד הספר נמצא בית אחד ומאבקים בין שמרנות לקדמה.
הבית והמשפחה בה הדור השלישי דוחק בסב למכור את הנכס כדי לדאוג לעתידת ובמקביל לטלנובלה הביתית של המשפחה נמצאים השינויים שחלים במצרים, שינויים פוליטיים, עליית נאצר, מותו של נאצר, עליית סאדאת ולבסוף ההסכם עם ישראל.
למלחמות יש כאן מקום נכבד, לסכסוך.
הטראומה של העם המצרי בעקבות מלחמת ששת הימים, פציעת בן המשפחה במלחמת יום כיפור שממנו הוא חוזר קטוע איברים והקונפליקט בתוך העם המצרי לגבי ישראל מתבטא היטב באותה משפחה.
נגיב מחפוז נוגע בדברים שקשורים לעם ולמקום בו הוא חי ומנסה בכתיבתו הנהדרת לבטא את המצוקות והקשריים וכן את הרפורמות והשינויים שחלים בעם המצרי ובדורות הבאים.
ההבנה גם במצרים שאולי מוטב להניח לכאב ולשכול ולנסות לפתוח דלת לעתיד טוב יותר הוא בעצם המפתח להבנת הספר הזה ולעלילה שלו.
ספר טוב, קריא ומרתק של אחד הסופרים החשובים במאה העשרים לדעתי.

מחשבה אחת על “עוד שעה אחת / נגיב מחפוז

  1. קריא בהחלט. סמבולי-אלגורי בוודאי, חברתי-ביקורתי בוודאי.
    עם זאת לא מתפתחת איזו מסקנה ברורה – האם לטפח את הבית, על אף העובדה שהנכד שילם עבור תחזוקתו, או להורסו ולבנות גורד שחקים במקומו. אגב, ברחוב שבו אני גר, בעיר הקטנה ליד המטרופולין, בתים נהרסים ונבנים בניני מידות במקומם. הפיתוי אדיר.
    עם זאת, הקול המספר, הכל יודע שמחקה "היסטוריון" או אפילו "עיתונאי של כרונולוגיות" בשפה כמעט ריקה מהגזמה, גימויים חזקים או אמצעים רטוריים שמטרתם ל"רגש" לטעמי יכל לשחרר עצמו קצת. ברכט, התיאורטיקן של ה"ניכור" [ומחפוז, בטח בנובלה הזו מושפע ממנו, כמו מהספרות הצרפתית של אמצע המאה העשרים] ידע שללא מלודרמה אין "אומנות" ממשית, שלמה. נדמה לי, שמחפוז קצתך הרחיק לכת עם המרחק הקיצוני של ה"מחבר" מה"מספר" ובוודאי מהדמויות. לענ"ד, אירועי החיים אותם הוא מתאר בשפה של סוציולוג אמורים לתת את היסוד הרגשי, את אותו קתרזיס מקומי או כללי.
    אבל בהחלט ספר מרתק וגם מלמד את הנרטיב האחר למלחמת ששת הימים, לשלטון נאצר ולביקור של סאדאת בארץ.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s