ממטר / נועם נגרי
הוצאת עיתון 77
71 עמודים

יש לי חיבה לנדנדות, הן משל לחיים, רוב הזמן אתה לבד בנדנדה שנעה למעלה ולמטה, במציאות זה מאוד דומה, אנחנו נעים בין נפילה לנסיקה ובדרך כלל לבד, נתמודדים עם העולם, לפעמים צריך לעצור, לרדת מהנדנוד הזה, מהקוטביות הזו, לעצור ולחשוב.
הכריכה היפה של הספר היפה הזה ממחישה את השירים שבו, את האמירה החזקה שבו, דמות אחת של ילד מוחשית, חיה במציאות והיא לבד, מכופפת, גם אין מי שינדנד אותה או נותן תנופה, זה הוא וכוחו ככל שניתן לו.
מלמטה בבואה של ילדה, כשהילד עולה גבוה הבבואה נעלמת ונשארת רק שלולית, כשהילד מתקרב לקרקע הדמות חוזרת ומופיעה וכמו כל יציר דמיוננו זה מתרחש גם בשירים שנועם נגרי בונה, אותו עולם של ילד בודד, בן יחיד שאיבד את הוריו ומייצר לעצמו דמות דמיונית של ילדה, אחות, ברקע הן עוברים חוויות משותפות, לרגע יש משפחה, לרגע יש זכרון.
וברקע, זכרון, הורים, משפחה, מבליחים הזכרונות וההבזקים שבאים לכדי שירים יפים ונוגעים.
בנוסף לחלק היפה הראשון גם הפואמה היפה "ברחם" וגם החלק האחרון " נהר וטיפה" נוגעים בבריאה, ביצירה, באמהות שאליה המשורר מכוון ומשתוקק.

"אני כותב אותך
אבל אינני מדמה
באותיות פנים או גוף;
נקודות השקה ביני לבינך,
דמיון חטוף.
השער שלך מתפזר
בחומר או ברוח, נעמה?
העיניים שלך, ים או אדמה?
במעבר של הבשר בסופר – את יודעת
להצביע על האזור שאליו ניקוה הדם?
מה נותר מהלב המפזז על מגש מתכת או השט
באי הכספית שהוא הגוף?"

מומלץ.