בבטן הזאב / נדיה עדינה רוז
הוצאת אפיק
84 עמודים

אני תמיד אומר שאני לא מבין גדול בשירה והנה אני כותב סקירותצ על ספרי שירה מבלי לנתח אותם אלא משתף בחוויה האישית שלי מהקריאה, מביא את נקודת המבט הייחודית שלי כאדם, כמישהו שקורא טקסט והוא נוגע בו, כמישהו שחווה משהו שמזכיר לו משהו מעברו.
לאחרונה אני קורא כמה ספרי שירה שמדברים על הקשר בין אם לבת ועל אובדן וכאב, זכרון ילדות ומועקה שנשארת בתוכך וזה זורק אותי לאובדן שלי שבטח גם אכתוב עליו בסקירה הבאה שעוסקת במערכת היחסים הזו ובתהליך הפרידה ואולי מכל מה שהספר הזה עשה לי או גרם לי לחוות אז זו הנקודה המשמעותית ביותר, השירים שבה המשוררת מדברת על הפרידה מהאם, על הגעגוע, על החיבור הזה הרגשי, המיוחד הנוגע אלו הטקסטים שהכו נגעו בי.
נדיה עדינה רוז היא אמנית חזותית וככל הנראה גם אמנית מילולית, האמנות היא חלק ממנה והיא מתבטאת ביצירות שלה שפזורות לאורך הספר בשחור לבן שהמוטיב שלהם הוא מצעים, כריות, סדינית והם לבנים וביניהם ענפים דוקרנים, חדים, נעוצים בחלקם באותו רוך לבן ומשתפך והניגוד הזה הוא הניגוד שאנחנו חווים ברגעים שבין החיים למוות שבין הזכרון להווה, בין הילדות לזקנה ובין מה שנשכח לבין מה שאנחנו נוצרים בתוכנו.
ועל זה הספר הזה עוסק, בזה הדימויים נוגעים, בזכרון, באובדן, בגעגוע.
אני אוהב את הספר הזה, הוא מחבר אותי לעצמי במובנים רבים.
"במהירות 130 קמ"ש אני
מדברת אתך
בלי לשים לב לחוקים, עוקפת
את שתים עשרה השנים
מאז מותך"

כדאי לקרוא.