לה אסקואליטה / אליסיה פרטנוי
הוצאת רעב
120 עמודים
תרגמו לעברית: יעל דקל וערן צלגוב

גדלתי במשפחה ארגנטינאית בקיבוץ ואיפשהו אני מרגיש חיבור לסיפורים שסופרו על השלטון הצבאי המדכא שהיה בארגנטינה ובמדינות נוספות בדרום אמריקה, למרות שבדמי לא זורם דם ארגנטינאי כאחד שגדל במשפחה כזו אני מרגיש שייך.
אליסיה פרטנוי, חוותה את אותה דיקטטורה חסרת רחמים שחטפה אנשים מבתיהם ולקחה אותם למחנות, חלק מהחטופים נעלמו ולא חזרו לעולם וחלק חזרו אחרים משנכנסו.
המשטר הדיקטטורי הצבאי בארגנטינה חטף את מי שרצה ומתי שרצה בטענות שונות ולקח אותם למחנות חינוך מחדש כך הוא קרא להם "לה אסקואליטה" והתיאור של אליסיה פרטנוי הוא תיאור של חיי השגרה במחנה הזה, בניגוד להרבה ספרים שעוסקים במחנות ריכוז או במחנות שבויים אולי סטייל ספרי עדות מהשואה שזה התחום החזק בז'אנר ספרי העדות הקשים בספר הזה דווקא הצליחו לעלות לי פה ושם איזה חיוך קטן, אני חושב שבדרכה הייחודית אליסיה פרטנוי מצליחה להראות שגם ברגעים הקשים הומור ואופטימיות משאירים אותנו אנושיים.
הספר בנוי כמן יומן עם פרקים קצרים כאשר כל פרק מתאר חוויה אחרת מאותה שהות בלה אסקואליטה עם הבלחות לעבר ולרגעים שלפני החטיפה, המחשבות על בתה התינוקת שנשארה מאחור וחזרה לשגרה הקשה והמדכאת של המחנות האלו.
אבל המסר של פרטנוי, יהודיה שהיא בת למהגרים אוקראינים שיש לה גם חיבור טבעי לשואת היהודים ולמחנות ההשמדה והגטאות כיהודיה וכבת למהגרים אירופאים שברחו מאירופה לדרום אמריקה כמו אגב הרבה יהודים בתקופה של אחרי מלחמת העולם השניה, המסר של פרטנוי הוא חזק ועוצמתי בעיני הרבה יותר, המסר הוא שלקיחת חירות האדם אינה תלוית תקופה אלא רלוונטית לכל מקום ולכל תקופה ומתרחשת גם בזמננו ופרטנוי לא חוסכת מהקורא את דעותיה הפוליטיות ואת השקפתה גם לגבי העוולות שמתרחשות כאן אצלנו.
דיכוי מתרחש כל הזמן ומתרחש כמעט בכל מקום והספר הזה הוא איזה מסר של פרטנוי לכל מי שקורא, אל תעצמו עין, זה קורה גם קרוב לבית שלכם.
אני אהבתי את עיצוב הספר ואת הבחירה הקונספטואלית שלו לייצר תחושה שאני מחזיק ביד מחברת פשוטה, מלוכלכת, לא אסתטית, חשיבה עיצובית קונספטואלית שנותנת לקורא תחושה שהוא מחזיק ביד מוצר אותנטי חי ולא מוצר תעשייתי שבלוני ומשעמם.
ספר חשוב.