שאגי ביין / דגלאס סטיוארט
הוצאת לסה
616 עמודים
מאנגלית: שי סנדיק

ספר לא קל לעיכול שאגי ביין אבל המציאות שההספר הזה מתאר מעוררת מחשבה רבה.
סקוטלנד, תמיד חלמתי לבקר שם, מדינה עם מוזיקה משגעת, הסטוריה מפוארת ונופים עוצרי נשימה אבל בספר הזה הדברים האלו כמעט ולא נוכחים, בתחילה כשקראתי את התקציר זה זרק אותי משום מה לסרט בילי אליוט, אותו סרט על ילד בעיירת כורים בריטית בתקופת השביתה הגדולה פחות אות יותר באותה התקופה בה מתוארת עלילת שאגי ביין. ההמחשה של החיים האומללים בעיירת כורים כזו, התסכול, העוני, ההשרדות היומיומית, הניכור והחספוס הם משהו שליוו אותי ומתוארים היטב בסרט אך גם מתוארים היטב בספר זה.
המחבר עשה כאן בהקשר זה עבודה טובה בתיאור אומללות החיים, העוני והתחושה שאין באמת לאן לברוח.
שאגי הוא ילד צעיר במשפחה בת שלושה ילדים, אימם אגנס ובעלה שאג, נהג מונית אלים ומתוסכל והם חיים בגלאזגו האפורה ומוכת האבטלה.
כששאג מבטיח להם עתיד טוב יותר הם מחליטים לעזוב את גלאזגו ולעבור לעיירת כורים מבודדת ולצאת מגלאזגו אך דווקא שם שאג נוטש את אגנס ואצת הילדים ואגנס מבינה שהיא לכודה במקום ללא עתיד, אגנס שוקעת לדיכאון ולאלכוהול.
בזמן ששאר הילדים נוטשים לאט לאט את העיירה הזו בחיפוש אחר עתיד טוב יותר שאגי נשאר עם אימו ומנסה להיות שם לצידה, שאגי ילד טוב שמנסה להסתדר והמציאות טופחת על פניו גם מבחינת החברה והילדים שם וגם מבחינת החיים לצד אימו הקורסת.
הספר ארוך אך בעיני לא משעמם לרגע, הכתיבה טובה וריאליסטית וזורקת את הקורא למציאות המורכבת של שאגי ואימו והנסיון שלהם לקום מהרגליים, מהעוני ומהחיים במקום האפור והמדכא הזה ולנסות להצליח למרות הכל.
הספר הזה זכה בפרס בוקר לשנת 2020 והוא בעיני ספר לא קל לקריאה לא מבחינת השפה אלא דווקא מבחינת תכניו והריאליזם שבו.
מעניינת הסיטואציה שקראתי אותו בסיור מנהרות מתחת לאדמה וזה נתן לי תחושה ריאליסטית בהרבה