דבר שמתחפש לאהבה / גליה עוז
כנרת זמורה
107 עמודים

התלבטתי הרבה אם ומתי לקרוא את הספר הזה, חשבתי שכדאי לתת לרוחות ולפולמוס ברשת להירגע ואז להתייחס אליו אבל הסקרנות הרגה את החתול וגם גרמה לי לרכוש ולקרוא את הספר מוקדם מהצפוי. אני מנתק את הביקורת שלי מכל הפולמוס ומכל הימין ושמאל ומתרכז נטו במה אני חושב על הספר, כשקראתי את הדיונים עליו התחושה היתה שמדובר בלא פחות ממפלצת וכשקראתי את הספר זה זרק אותי לילדותי בקיבוץ, התיאורים של גליה עוז על אביה ייתכן ומזעזעים מי שלא הכיר את החיים בקיבוץ המשותף בשנות השבעים והשמונים אבל הייתי שם, בחלק מהזמן בעיקר כשהגעתי לקיבוץ הראשון בו הייתי אחרי שהתייתמתי מאימי ואני ואחותי הגענו לקיבוץ הראשון שם חיינו באומנה ( המשפחה השניה כבר היתה חוויה חיובית הרבה יותר ) סבלתי מההורים האפוטרופוסים בצורה שמאוד הזכירה לי את החוויות של גליה עוז אבל אני הכרתי ילדים רבים בקיבוץ שמערכת היחסים בינם לבין ההורים היתה מינימלית וכשהיתה היתה איומה ומנכרת.
חיפשתי את המפלצת ולא מצאתי ומה שכן מצאתי היה אב מנכר שלא אהב את בתו כפי שהוא היה אמור וכפי שילד רוצה שיאהבו אותו, מעטים הטקסטים בספר שמדברים על אלימות פיזית של ממש ובעיקר המחברת מתמקדת בניכור ובשיח שלטענתה היה יומיומי של חוסר אהבה, קללות וגידופים.
בשיחותי עם ילדים אחרים שגדלו בקיבוץ הם סיפרו לי על חוויות דומות שאני מתאר כאן בסקירה.
הסיפור האישי של המחברת לא טלטל אותי, הוא אינו יוצא דופן בעיני אבל כן דורש אומץ מסוים כדי לכתוב אותו ולהתמודד עם ההשלכות של הוצאתו לאור אבל לספר הזה יש ערכים אחרים בעיני, הערך הראשון הוא שאין דבר כזה פרות קדושות ויש משהו בניפוץ המיתוס העמוס עוזי של יפה הבלורית והתואר בעל הערכים המושלמים, זה פשוט לא קיים יותר ולכל אדם יש שדים שהוא מסתיר ותדמית לשמור עליה, ההתפכחות של אותם אלו שראו בעמוס עוז מגדלור חשובה להמשך השיח.
הערך השני של הספר הוא לאו דווקא בממואר עצמו בו לא מצאתי שום דבר חדש או מזעזע במיוחד אלא בחיבור בין הממואר לבין המסר שבספר, המסר הוא שאנחנו לא חייבים לשמור בבטן את הכאב שלנו מהילדות ואם גליה יכלה להתמודד עם עוז אז כל אחד יכול לפתוח את הכאב.
בעיני יש קצת סלט שלא היה מספיק ברור לי בין בציטוטים של המחברת מספרות עיונית שעוסקת בטראומות ילדות, הורות מרעילה ופמיניזם, מצד אחד משגל של אנדריאה דבורקין ומצד שני טראומה והחלמה של ג'ודית לואיס הרמן נראה שעוז ניסתה לעבות את הספר בחיבור שבין העיוני לממואר ולרוב זה הרגיש לי מאולץ.
אני אפילו לא נכנס לשאלת האני מאמין או לא מאמין, אין לי ספק שגליה עוז מתארת את מה שקרה ומה שהיא חוותה ואני מאמין לה לחלוטין וזו אפילו לא שאלה שצריכה להשאל אני לא חש זעזוע או לא ראיתי בעמוס עוז את המפלצת שהוא הפך להיות ברשת בשבוע האחרון, יש כאן אב מנכר שלא יודע להעניק אהבה לבתו, בעל חסכים רגשיים אבל אלימות יוצאת דופן לא ראיתי כאן.
העדות המתוארת בספר אינה חריגה ואני כרגע מדבר גם מנקודת מבטי כילד שעבר דבר או שניים בחיי בחברה הקיבוצית המורכבת והמנתקת בין הילד להורה ובין ההורה לילד ולא נתנה כלים להורים להתמודד עם המורכבות הזו.
בסך הכל זהו ספר מעניין ואני חושב שהוא ראוי לקריאה, עוז כותבת מצוין, כותבת מהלב ומורגשת החשיבות של כתיבת ספר זה עבורה אבל הוא לא זעזע אותי, אני מצטער.
כדאי לקרוא.