בוא לקק אותי / אודיה רוזנק
מרום תרבות ישראלית
107 עמודים

אני עוקב אחרי השירים של אודיה רוזנק בפייסבוק כבר תקופה ארוכה מאוד, נראה שמי שהתחיל לגלות את השירה שלה יתקשה מאוד להפסיק לעקוב, אודיה לא משוררת רגילה בעיני, קשה לי לתאר את שירתה מלבד זה שהיא מהפנטת, היא זורקת את הקורא למציאות נשכנית, חזקה ועכשוית, היא זורקת אותו אל תוך חייה עצמה ונראה שאודיה לא באה למכור לנו שירה עטופה בנייר צלופן יפה או חבילה עטופה בפצפצים שחלילה המוצר שהיא אורזת לנו לא ישבר חלילה, היא לוקחת את המוצר, מגישה אותו כמו שהוא, עם כל הפגמים שבו, עם כל השברים, עם כל השריטות.
אני רוצה דווקא להתחיל מהכריכה, יש בחירה מעניינת למכור ספר שירה בכריכה קשה, העיצוב נקי, אדום, מינימליסטי, אותיות זהובות מוטבעות על הכריכה האדומה הקשה, כמעט כמו הספרים של פעם, אותם ספרים שגילית את הכריכה הזו מתחת לעטיפת הספר בדרך כלל וכאן זה העיקר, המינימליזם האדום הבוהק החזק והצועק שנראה כילו שלפו אותו מאיזה בוידעם אבל השירים בפנים הם לא בוידעמים, הם עכשויים, הם חדשניים, הם הכל חוץ ממינימליסטים.
הניגוד הזהבין הכריכה המינימליסטית לשירים כל כך זועקים, כל כך נוקבים כל כך חשופים מייצרים מוצר שהוא שונה בנוף של השירה היום, כל המוצר הזה הוא ניגודים.
כבר בשירים הראשונים כמעט שבכיתי, באחד השירים ממש בהתחלה גיליתי את המילים הבאות

"אני רוצה ביוגרפיה חדשה שכוללת
אמא בריח שאנל נמבר פייב
היא מתבגרת יפה, יש לה קמטים שלצחוק
בעור הבהיר מסביב לעיניים. השיער שלה צהוב
דק וחלק והיא חופפת בשמפו בניחוח יסמין לשיער עדין.
היא בכלל לא דומה לאמא שהיתה לי בביוגרפיה הקודמת
שנולדה בבתים והיתה עירקית והיו לה גושים בשדיים
ושיער עבה. ושחור."

כשקראתי את המילים האלו מתוך השיר "נתוני הפתיחה" הרגשתי באמת שנקרע לי הלב, אני גדלתי בבת ים, אני איבדתי אמא מסרטן השד ואני ייחלתי לביוגרפיה שונה, החיבור אל המשוררת ומילותיה קרעו לי את הלב.
בהמשך השירים הם קורעי לב לא פחות, הם חושפניים ואודיה לא רק מתפשטת מולנו בשיריה, אודיה רוזנק מסירה את העור, היא לוקחת סכין ומקלפת את העור כדי שכולנו נחזה בפגמים, בחולשות, ברגעים מכמירי לב ונוגעים, אודיה משוררת אמיצה וכנה, השירים שלה נועדו לפצוע ולרפא בו זמנית, הדימויים שלה כל כך אותנטיים וכל כך פשוטים לכאורה שזה מייצר שירה כל כך עמוקה וחודרת.
דרוש אומץ כדי לכתוב ספר שירה כל כך מיוחד, כל כך פוצע ומרפא בו זמנית, כל כך רך ודוקרני, כולו ניגודים בדיוק כמו הניגוד בין הכריכה הקשה והמינימליסטית לשירים שבתוכו.

הבחירה בצבע האדום החזק הוא לא מקרי, אדום, דם, אדם, האדום הוא צבע של תשוקה, מיניות, יצרים כל מה שיש בשירה של אודיה רוזנק ועוד הרבה ממנו.
קראו את הספר הזה, הוא יפצע אתכם וירפא אתכם ואתם תתאהבו באודיה כמוני.