כשהשמש ברא צל / ורדה אליעזר
הוצאת ג'וקר
89 עמודים

כשאני סוקר ספרי שירה אני באופן קבוע מתייחס לכריכה כי בעיני הכריכה עוזרת לי להבין את המשמעויות של השירים ומתייחסת אליהם, טוב… לא תמיד זה ככה ולא תמיד המשורר נותן חשיבות לכריכה אבל אני נעזר בזה וכשאני מתבונן בכריכה הזו אני רואה דווקא את מה שאין ולא את מה שיש כי מה שיש זה ספסל בודד על רקע קיר בהיר כשמאחוריו צל של עץ, הצל הוא דו מימדי והוא בעצם מיצג את מה שאנחנו לא רואים, את העומק והרב מימדיות של העץ שנסתר מאיתנו ברגע זה.
הספסל הריק מייתג איזו מן בדידות, איזה חוסר והצל נותן לי תחושה של הגנה מפני השמש כמו העץ הגדול שהצל שייך לו.
כך גם השירים של המשוררת, מתמודדים עם החוסר ועם הקיים, אוהבים את מה שקיים ואין יגון על החוסר אלא השלמה איתו במובן מסוים.
הגעגוע לאבא, התחושה המורכבת לגבי זה שאין ילדים וממשיכי דרך.
ישנו הגעגוע העמוק למה שהיה ונעלם מחייה וישנה ההשלמה עם האין וקבלת מה שטוב ויפה בחייה.
ספר נוגע מאוד.

"יד מושטת אל האור
לא רואה את הנסתר
לא יודעת שהוא בא
לתעתע בה."

"הבוקר נסענו אל מחוץ לעיר,
לראשונה מאז נטמנת באדמתה.

לפתע הציפה אותי תוגת הידיעה –
מחלף התקווה עכשיו הוא ביתך,

ואני תקוותי חלפה לה
כשאבדה לך תקוותך."