וריאציות על מחאה / גיא עינת
הוצאה עצמית
27 עמודים

אני חייב לומר שאני מאוד אוהב את האבולוציה הגרפית והאבולוציה המו"לית שעוברת הוצאה עצמית, יש בה מגמת בתפתחות שהיא מעבר לשירה צעירה, היא לוקחת את הבחירות בתכנים שהיא מוציאה כמה צעדים קדימה ובוחרת תכנים ומשוררים של שירה מניפסטית, שירת מחאה, טקסטים, עולם המחזות ועולם האקטיביזם הספרותי ונראה שהם לאט לאט מרחיבים את המנעד הספרותי והלירי ואני אוהב את זה.
אני גם אוהב את ההתפתחות בשפה הגרפית, נראה שיש כאן המון העזה ובחירות אמנותיות בעיצובי הכריכה, כריכות טיפוגרפיות, יותר נקיון עיצובי, יותר מינימליזם ואני נהנה לראות זאת.
הספר שאני כותב עליו כרגע הוא דוגמא קלאסית לאותה התפתחות אבולוציונית ספרותית בשתי הנקודות שהעליתי בתחילת הסקירה, הספרון הזה של גיא עינת בא כחלק ממארז של שני ספרים,שהוא מארז גרפי מרשים ומעוצב עם המון מחשבה ולא רק בכריכה אלא גם בטיפוגרפיה הפנימית של הספר.
אין שפה טיפוגרפית אחידה, יש טקסטים מסודרים מאוד ויש צפיפים מאוד ויש כאלו שנראים כמו תפזורת ויש כאלו שנראים כמו פשקוויל, אני לא יודע אם אני מת על הגיוון הזה אבל אני חושב שהוא נותן לספר המון אופי, היתה לי את האפשרות לכתוב על כל המארז של שני הספרים שנראים באים ביחד ואפילו עם חובק מעוצב אבל בחרתי לכתוב על כל אחד בנפרד.
אין שפה אחידה בספר לא רק טיפוגרפית אלא גם טקסטואלית וגיא עינת לא באמת כותב כאן שירה הוא כותב מדם ליבו על מצב החברה, הטקסטים שלו קשים, חלקם ישירים ובוטים עד כדי כאב ממשי של הקורא וחלקם אניגמטיים, אין כמעט עוולה חברתית שלא מוזכרת בספר הזה, מגזענות ועד פדופיליה, גיא עינת שופך את הקרביים שלו בטקסטים האלו שהם לא נוחים לקריאה ולא בטעות, הם מאלצים את הקורא להתאמץ להבין אותם, להיות חלק מהטקסט טלא להיות רגוע ושליו, זה לא ספר שירה שקוראים עם כוס תה ביד ומוזיקת ג'אז ברקע, זה ספר שלא נותן מנוח.
הבחירה בכריכה מינימליסטית טיפוגרפית של טקסט אדום על נייר לבן היא מעניינת, החספוס של הכריכה גם היא מחושבת ומדויקת ואני לא יודע אם הייתי קורא לספר הזה ספר שירה, אלו טקסטים על מחאה, חלקם פואטיים חלקם פחות אבל אלו טקסטים נוקבים ועוצמתיים.
כדאי לקרוא אבל תתכוננו לזעזוע.