כשהחוטים נפרמים / יונית קורן גרינברג
הוצאה עצמית
48 עמודים

כבר אמרתי בעבר שבספרי שירה מאוד מעניינים אותי הכריכות, יש בכריכות איזה משהו שמכניס אותך עמוק לתוך השירה ולפעמים הכריכה היא תמצית השירה עצמה ואצל יונית קורן גרינברג זה בולט כי כשאתה מתבונן בכריכה ואז מתבונן בשירה אתה בעצם מבין הכל.
האיור שבכריכה היא מן דמות שנמצאת במן תנועה עם ידיה למעלה, כמו מן תנועת ריקוד שכזו, החוטים אמנם דקים מאוד, לא יציבים, נראה כאילו ניתן בקלות לחתוך אותם ולהפר את האיזון שהדמות מנסה ליצור, מן איזון ויציבות מצד אחד ומצד שני שבריריות רבה, עדינות רבה והרבה כאב, הדמות בכריכה מחוברת מאוד לעצמה, מחוברת לנפש, לפנימיות, יש בה המון רכות וכנות אבל תפר אותה, תמתח חוט אחד יותר מדי וזה עלול להתפורר לרסיסים.
לכאורה נראה שאני מנתח את האיור ולא את הספר אבל זה בדיוק זה, אני מנתח את הספר, אני מתחבר לשירים דרך אותה דמות קוית אפילו קצת פיקסואית.
גרינברג עוסקת בנושאים של בניה מתוך הריסה, של יופי פנימי ושל חיבור לטבע, יש המון עיסוק בזכרון ובעצב או אולי באבל וגעגוע ויש המון מוטיבים של טבע והתחדשות ונראה שגרינברג לוקחת את חייה ודרך יכולת הכתיבה וההתבטאות שלה היא מכניסה אותנו לתוך נשמתה.
זהו ספר שירה קטן אבל המון רגש ועוצמות יש בשירים שבו.
המון כנות והמון אומץ.

"יסודות הבניה קלים לפירוק
ברגע שמגלה האדמה את המבנה.
השבירה מובנת מאליה,
יש רק להחליט להשבר יחדיו.
ואולי אין זו החלטה.
לאהוב אינה החלטה,
אילו רק היתה…"

"הליבה שלי רועדת כמו היתה מחוצה לי,
ואינה מבחינה בין יציב ורעוע.
אני לא יכולה לעצור את הנפילה.
נמהרת, רודפת אחרי הארנב הלבן
ועדיין מאחרת להבין מדוע
נפשי אינה יכולה לנוח,
והתשובה סביבי-הפנים כמו החוץ."