פתחתי דלת, ועמדת שם / אהרן שבתאי
הוצאת עם עובד
58 עמודים

התחלתי לקרוא שירה ברצינות רק בשנים האחרונות כשהתחלתי להיות בלוגר, גיליתי כמה שירה איכותית ומעניינת פספסתי, בעיקר קראתי בשנים האחרונות משוררים בתחילת דרכם, כאלו שיוצאים רק לדרך וכותבים ממקום אחר, צעירים יותר, פחות מגוונים סגנונית.
אהרן שבתאי נותן לי כאן חוויה קצת שונה, זה ספר על אהבה מאוחרת, ספר על זקנה וספר על החיים בשלב מתקדם יותר בוגר יותר, שבתאי חושף אותנו לעולמו הפנימי, עולם של גילוי מחדש, גילוי האהבה מחדש, גילוי העצמי מחדש, אישה חדשה, ומה זה אומר על חוויית הזקנה, חווית הכתיבה, ההשראה והיצירתיות.

החלק הראשון מוקדש כולו לדגנית שוקן
ככל הנראה מושא אהבתו והשראתו של המשורר.

"לא אנסה לכתוב לך במילים משלי
אשאל את מה שמצוי כדי להתקרב,
לאשה כמוך יכולתי לגשת כספר או כלי,
כמושב אסלה שחש את בשרה הערב."

בחלק הזה הוא רומנטי, נחשף, רגיש ומלא נוסטלגיה, זכרונות מציפים אותו, הוא מדבר על השירה והבשר, הרוחניות והגשמיות בשפה אחת.

"כולך בגוף אחד שבו אני אוהב
כל חלק, את אפך, עיניך, שערך,
את אחוריך, זה משמאל שחש כאב,
וזה מימין, ובך אני עורך"

עם הזקנה עולים שאלות כמו המוות והחיים על כף המאזניים, למה שווה לחיות, מהו האושר, מהי ההשראה אל מול איבר מין רופף.

"מה מתסכל יותר, שאין עוד השראה
לכתוב שירים, או שהזין לא עומד?
כתבתי די, אני חושב, זו לא שואה
לתת בשקט למבט להצמד"

בחלק השני של הספר אהרן כותב על אהרן,
על המוות, על עצמו, על הבדידות, על היומיום והפחדים, אהרן נחשף וכותב על עצמו

"אם יש אלוהים
יש לשבח אותו

שעשה אהרן
אחראי לעצמו

להיות מתוך עצמו
רע או חולה

לעשות שגיאות
ולא להספיק

וכל החיים
לפול מהנומך,
ולהתנמך עוד ועוד"

אהרן שבתאי נחשף, חושף, אהבה, זקנה, בדידות והחיים עצמם, החייים של אהרן שבתאי.