88 / סיון שיקאנג'י

88 / סיון שיקאנג'י
הוצאת לוקוס

ההכרות שלי עם סיון שיקאנג'י התחילה לא מזמן למעשה כשנשלחה אלי הנובלה הגרפית המעולה שלה "אורב" נובלה כה ייחודית ומעוררת מחשבה שהבנתי שכן לפני נמצאת סופרת שהיא אדם בעל חשיבה ייחודית, הטקסקטים של שיקאנג'י לא משאירים אותך אדיש, משהו בהם מעורר בקורא חוסר נחת.
באורב הויזואל של האיורים המדהימים עזרו לקורא להבין אבל ב88 הסיפור הוא שונה.
בואו נתחיל באסוציאציות, 88, הספרה 8 היא אינסופיות, אתה נוסע וחוזר במסלול מפותל למקום שהיית קודם, אתה נע ונפגש בנקודות שאתה זוכר שביקרת ובעצם החיים שלנו הם לופ נצחי, הספרה 8 היא זרימה, היא תנועה, היא החיים עצמם.
הבחירה ב88 מילים לסיפור מעוררת תהיות אצלי לפחות למה סיון בחרה דווקא את המספר הזה? האם האסוציאציות שלה היו שונות משלי?
האתגר כאן הוא עצום ושיקאנג'י עומדת בו ולא רק שעומדת בו אלא בעיני זהו אחד מהספרים המקוריים שקראתי, מצד אחד אתה אומר לעצמך הרי להגביל את עצמך ל88 מילים בדיוק זו הצבת גבול מאוד ברור אבל תרגיל הכתיבה כאן הוא נפלא, כמעט סטודנטיאלי כתרגיל בהגבלת מילים אבל הסיפורים אינם סטודנטיאלים, הם מתוכננים, הם מאורגנים והם מדויקים ובתוך הגבול הזה, בתוך המגבלה הזו שיקאנג'י פורחת, מייצרת חופש אומנותי נפלא.
בתוך המסגרת הברורה הזו שיקאנג'י היא ג'קסון פולוק ורותקו של המילים.
חלק מהסיפורים קיומיים ממש, מעוררי מחשבה והרהורים על העולם שסביבנו, חלק נעים בין פרוזה זעירה להגות ואפילו משולבים ביחד.
סיון מביאה את עולמה הפנימי ושופכת אותו על הנייר, מייצרת משהו חדש ומלהיב עבור הקוראים.
בעיני הספר הזה דורש רמת אינטיליגנציה מסוימת וחיבור לספרות גבוהה יותר כי האניגמה כאן היא מסתורית יותר, חשופה ונסתרת בו זמנית, קלילה וקודרת, מעוררת מחשבה וחולפת על פנינו, ניגודים וחיבורים.
88 מילים בכל סיפור, 88 סיפורים ועולם אינסופי אחד.
ספר נפלא ביותר.

תאומות הקרח / ס"ק טרמיין

תאומות הקרח / ס"ק טרמיין
הוצאת כתר והוצאת עברית
283 עמודים
מאנגלית: דפנה ברעם

את ספר המתח המרתק הזה סיימתי די מהר, הוא לא רק מעניין וכתוב טוב אלא גם מצמרר מאוד.
נושא התאומות הזהות לחלוטין תמיד נע בין מתיקות לאימה, יש משהו מאוד מלחיץ בעובדה שאתה לא תמיד יכול לזהות מי שו מי ולפעמים גם ההורים עצמם מתקשים.
אנגוס ושרה ההורים מגדלים את התאומות הזהות קריסטי ולידיה, תאונה אכזרית גורמת למותה של לידיה, מוות שמטלטל את כולם ויוצר קרע וכאב גדול, תקופה קצרה לאחר המוות מחליטה המשפחה לעזוב את לונדון ולעבור להתגורר באי סמוך לסקוטלנד בבית עתיק ושם לנסות לשקל את חייהם.
אבל קורים דברים משונים שמקשים על התאקלמות ונסיונות השיקום.
קריסטי טוענת שהיא בכלל לידיה וזו קריסטי שנפטרה מה שמטלטל את האם יותר, בנוסף סודות אפלים צפים ועולים והעניינים מסתבכים.
איך ממשיכים מכאן ואיך פותרים את התעלומה מי התאומה שנשארה בחיים ואולי מי גרם למותה ומעבר לזה לא אוכל לגלות אבל אומר שמדובר במותחן מרתק מאוד.
מומלץ.

דוניא / עודה בשאראת

דוניא / עודה בשאראת
הוצאת עם עובד
297 עמודים
מערבית: מיכל סלע

מי שמחליט לתפוס צד פוליטי מסוים הספר הזה לא יהיה קל עבורו אבל מי שבא עם ראש פתוח הספר הזה מעורר מחשבה ואי נוחות מסוימת ואני אוהב שספרות מעוררת בי מחשבות ואי נוחות.
אני חושב שחלק ממטרת הספרות גם בפרוזה היא לעורר אצלי תחושות ואולי גם לערער את השקפת העולם שלי, ספרות טובה אמורה לעשות זאת.
דוניא הוא ספר מתעתע קצת כי הדמות הראשית בספר, אותה אישה צעירה בשם דוניא (העולם) שחיה בכפר ערבי אי שם ברחבי ארצנו ויום אחד נעלמת היא בסך הכל טריגר לסיפור המרכזי של הספר והוא ערביי ישראל והטרגדיה של המגזר הזה מקום המדינה.
דמותה של דוניא מופיעה לזמן קצר בספר בתחילתו ובסופו ומן הסתם לא אספר מה עלה בגורלה אבל האישיו הוא הדמויות שבאות ומופיעות בספר ובעצם מספרות את סיפור הגירוש מהכפרים, ההתמודדויות עם המצוקות והקשיים של ערביי ישראל והקושי הגדול להתמודד עם עבר מורכב ועצוב בחלקו.
דוניא היא לא רק טריגר לדברים שעולים וצפים אלא סימבול לאותו כאב וקושי ועודה בשאראת מעביר את סיפורם של אותם אנשים ומשפחות בצורה כביכול שקטה אבל חודרת ונוקבת.
מצד שני, נותרתי עם תחושה שהפאזל לא הושלם, שכאילו משהו לא מסתדר לי עד הסוף בספר ומשהו חסר לי.
אני התקשיתי קצת עם העובדה שיש כאן איזה מן תעתוע על הקורא מבחינת הדמות המרכזית שבעצם כמעט ולא קיימת ורציתי יותר ממנה.
מדובר בספר שבא לתאר את גורלן של ערביי ישראל לאורך כמה דורות דרך סיפורם של אנשים בודדים ואני חיפשתי את דוניא.
ספר מעניין בסך הכל שמעלה נושאים חשובים ולא קל לקריאה בעיקר מבחינת תוכנו.

סימני חיים / גידי קורן

סימני חיים / גידי קורן
כנרת זמורה
188 עמודים

לא באמת הכרתי את גידי קורן לפני הספר הזה אבל מסתבר שהאיש הוא רב פעלים בתחום הכתיבה, חבר בלהקת האחים והאחיות, מלחין פורה, רופא ילדים ומה לא וזה גם לא הספר הראשון שלו.
גידי קורן מביא בספר הזה מבחר סיפורים קצרים שמתארים סיפורים מבית החולים, מחוויות בחדר המיון לילדים, במחלקת הילדים וגם סיפורים קצרים מגוונים בנושאים שונים.
יש בשנים האחרונות לא מעט ספרים שעוסקים בחוויות של רופאים בחדרי מיון ובבתי חולים ודווקא הספר המקומי הזה פחות תפס אותי, כן, רוב הסיפורים חביבים וחלקם מלאי הומור אבל יש לי תחושה שגידי קורן קצת התפזר.
הסיפורים שלא קשורים לחוויות בית החולים מרגישים קצת לא שייכים, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות אך נראה שהם פחות עובדים ברצף של הספר וקצת מנותקים ממנו.
חוויות בית חולים תמיד משעשעות ומלאות חמלה אם הם כתובות היטב ובסך הכל בחלק הזה קורן בסדר.
קורן דואג גם להכניס אותנו לתפיסת עולמו הפוליטית בסוף הספר מנקודת מבטו של רופא, יש כאלה שפחות יתחברו ובעיני יש כאן אמירה חשובה.
בסך הכל ספר חביב ביותר.

רמי, ילד של אף אחד / הקטור מאלו

רמי, ילד של אף אחד / הקטור מאלו
הוצאת אריה ניר
533 עמודים
מצרפתית: מריאנה קאן
איורים: א' ביאר

הספר הזה של הקטור מאלו מהמאה  ה19 היה הספר שפרסם אותו ובישראל הוא תורגם כמה פעמים בעבר בשני חלקים ונקרא "באין משפחה" אני מתקשה להבין למה נתנו לו את השם החדש שנתנו לו ובנוסף גם בספר בתרגום החדש ובאיחוד שני החלקים של הסיפור השאירו את השם כמו של הסרט.
אני מודה שאני מתקשה עם זה כי מדובר בעיני ביצירה מרתקת ולמרות מה שנראה ולמרות שהסרט מיועד לכל המשפחה כביכול הספר המקורי אינו נכתב לילדים, הקטור מאלו כתב יצירה קצת דיקנסית על ילד אסופי שמוצא את עצמו נודד ממקום למקום ומחפש את גורלו ומשפחה שתסכים לקבל אותו.
רמי, שגדל עד גיל שמונה אצל אמא ברברן נמצא כתינוק על ידי בעלה של ברברן כשהוא עטוף בחיתול יוקרתי, האיש חשב שיום אחד הילד הזה יהיה עבורם מקור פרנסה לכשמשפחתו האמיתית תימצא ונתן אותו לאמא ברברן לגידול בעוד הוא עובד רחוק מהבית.
בגיל שמונה חל המפנה בחייו של רמי שחשב שהוא גדל אצל אימו האמיתית כאשר האבא שחזר לביתו מעוניין למסור את הילד לבית יתומים כי הוא עול, רמי מוצא את עצמו בסופו של דבר נמכר לסניור ויטאליס, איטלקי שבבעלותו קרקס נודד קטן עם כמה כלבים וקוף, משם מתחיל מסעו הארוך והמפותל של רמי לעבר המקום הטוב והמשפחה שתסכים לקבלו.
באין משפחה הוא ספר מרתק שהתרגום החדש עושה עמו חסד והוא קריא ומעניין לכל אורכו, הוא נקרא בעניין רב וסיפורו של רמי האסופי ותלאותיו מרתקות.
מעבר לשינוי השם שאותי קצת הרגיז מדובר בספר שכדאי לקרוא ואולי לפני שבכלל רואים את הסרט כי הוא עמוק ומורכב יותר מסרט דחוס של שעה וחצי.
sremiyeled

חלומות שהתכווצו בכביסה / שרה מלול

חלומות שהתכווצו בכביסה / שרה מלול
ספרי עיתון 77
71 עמודים

הדבר הראשון שעניין אותי בספר ובדרך כלל בספרי שירה זו הכריכה (באיורו של רוני סומק) וניסיתי לתהות על קנקנה ועל החיבור שלה לשירי שרה מלול, שועל, כתמי צבע וברקע עין גדולה משקיפה, מן קולאז' של דימויים ואז נכנסתי לשירים וגיליתי עולם מופלא לא פחות של דימויים, קולאז' של חיים שלמים, של זכרונות ילדות, של עשייה, של חיים במדבר, של ילדות עם תקוות קטנות אבל הספר הזה מראה שחלומות נועדו להתגשם.

אָז מָה אִם הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי פַּעַם
הִתְכַּוְּצוּ בַּכְּבִיסָה בִּגְלַל שִׁמּוּשׁ יֶתֶר
בְּטֶמְפֶּרָטוּרָה לֹא נְכוֹנָה. הָיִיתִי צְרִיכָה
לִקְרֹא אֶת הַהוֹרָאוֹת אֲבָל אָז טֶרֶם יָדַעְתִּי
צוּרַת אוֹת.

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי הַתִּקְוָה שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי,
וְהַסְּמַרְטוּט שֶׁל הַשְּׁכֵנָה
לִכְלוּכִית וּקְרוּעָה
סִיּוּט לְאִמָּא שֶׁלִּי.

שרה מלול כותבת יפה,, שירים ארוכים וקצרים, דימויים שונים, שירים תוך כדי תנועה, הרבה רגש וזכרונות והרבה חיים בשירה שלה.

"נופלת
כמו וילון ישן
אזעקה של מכונית
נפרצת
אור גרעיני מציף
את חלונות הבית

אנחנו לא יושבים לאכול"

ספר ביכורים שכתוב היטב ומעביר את תחושותיה של המשוררת ואת חייה.

הדיאלוג המגמגם עם העולם / נבו שפיר

הדיאלוג המגמגם עם העולם / נבו שפיר
הוצאה עצמית
65 עמודים

לכאורה הכריכה של הספר הזה מטעה, לכאורה יש בה משהו קצת ילדותי וישיר מדי, איור של גבר ככל הנראה בשירותים עם תחתונים מופשלים.
יבוא הקורא ויאמר לעצמו, אני מחפש שירה רצינית ונוגעת, מה לי ולטקסט נמוך שכזה, הרי אם הכריכה מראה לי דבר כזה הרי תוכנו של הספר ילדותי באותה המידה.
אבל יבוא הקורא האינטיליגנטי ויאמר לעצמו, רגע, הרי לתוכן ולויזואל משמעויות רבות וחלקן נסתרות וחלקן גלויות ואולי בפנים מסתתר כאב גדול, ואולי בעצם בתוך החשיפה של התחתונים המופשלים נמצא אותו לב מופשל ואותו כאב נסתר שיוצא החוצה ומשתחרר דרך הכתיבה.
מה מסמלים התחתונים המופשלים ומה מסתתר מאחורי חוויות של חשיפה והפשלת הרגש, שחרורו, התחושה היא שכתיבה כמו הפשלת תחתונים היא בעצם חשיפה של משהו שחרור משהו שכלוא ונתינת פתח לאויר שנכנס ותחילה של משהו חדש.
שיריו של נבו שפיר, בחור בן 24 בסך הכל לא מכוונים לאליטה של האליטה של השירה העברית ולא לשם הוא כיוון, שיריו של נבו שפיר הן שירים לקריאה גם בשירותים, ולא רק בגלל השפה אלא גם בגלל שבמקומות כמו שירותים אנחנו נמצאים בסיטואציה הכי אינטימית ומבוישת ושם המקום לשחרר ולהפתח.
ונבו משתף בשיריו ילדות כאובה, חוויות מתקנות, אהבה, רגש וגם רגעים בנאליים ועושה זאת בכתיבה טובה מאוד מלאת סרקזם, מלאת הומור מפולפל ברצינות וכאב ועם המון עומק.
האיורים והויזואל בספר שבין חלק וחלק מוסיפים לספר עומק אחר ומיוחד.
בהחלט מדובר בספר שירה שונה ומעניין,

"בתולתו החלודה יולדת יזע
ונחלצת לחמוקיה באנחות קטנות
נו, אחת שכדאי באמת לרצות
והוא, רוצח אשמות רכות במילים קצרות

המציץ בחור המנעול שנהיה
בלילות שהקדיש לחקר הראה,
בעור שיניו קרע חבלי לידה.
זה מאוד מתאים למזל בתולה.

למה היא תמיד לובשת שמלה?"

"מאיפה את יודעת כמה פעמים אמרו לי לא?
מאיפה את יודעת?
לא
הנה
נרגעתי
דברי.

הנה נרגעתי
דברי."

ספר שירה מומלץ, שונה ומיוחד.

הקול והזעם / ויליאם פוקנר

הקול והזעם / ויליאם פוקנר
הוצאת פן
349 עמודים
מאנגלית: שרון פרמינגר

הקול והזעם הוא יצירת מופת קשה מאוד לקריאה, אולי היצירה הכי מורכבת וקשה של פוקנר ממה שאני קראתי עד כה, כמה היא קשה, ככה היא מינימליסטית ותעיד על זה הכריכה המעולה שמלווה את הקו העיצובי של כל הסדרה עד כה.
פרק נובל המסמל התפרקותה של משפחת קומפסון.
קשה, קשה לצלוח את הספר הזה והוא מיועד בעיני ואני אשתמש במושג המתנשא שמתאים לקולינריה וספרות אבל אין דרך אחרת להשתמש בו, הוא מיועד לאניני טעם.
כן, הוא לא ספר זורם, הוא חידתי, חלק מהתהליך הוא לחזור קצת אחורה, להבין מה קרה עוד פעם ועוד פעם, לנסות להרכיב את הפאזל בראש דרך הסיפורים השונים של בני המשפחה ולאט לאט להבין את הסיפור המורכב והקצת עצוב הזה.
זהו סיפורה של משפחה דרומית שמרנית שלאט לאט מבינה שהעידן שלה תם והעולם צועד לעבר קידמה ושינוי וההתפרקות האידאולוגית, חברתית, תרבותית ונפשית שלה הוא תהליך שמובא דרך כמה בני משפחה .
שלושת האחים, בנג'מין האוטיסט בתפקוד נמוך, קוונטין הסטודנט מהרוורד וג'ייסון תאב הבצע.
וישנו את החלק של עוזרת הבית השחורה דילסי, החלק הברור והמובן מכל בעיני שמסדר לנו את כל חלקי הפאזל.
התפרקות הערכים הישנים, שינוי במעמד השחורים, תפיסות עולם ישנות שחלפו מן העולם אל מול הקידמה והמודרניזציה וחירות האדם, המון נושאים פוקנר מעלה בספר החשוב והמרתק הזה שהוא באמת לא קל לקריאה, באמת מאתגר ובאמת לא מיועד לכל אחד וזה משהו שחשוב לומר.
ועם כל זאת מדובר בפוקנר, מגדולי הסופרים אי פעם ואמן כתיבה מפעים.
יצירת מופת מורכבת.

שלג / רונית מטלון

שלג / רונית מטלון
הוצאת עם עובד
184 עמודים

לא יודע למה אבל הספר הלא גמור הזה של רונית מטלון הזכיר לי פתאום את השיר מרת'ה של טום ווייטס.
שיר על אהבה מוחמצת, לא ממומשת, שיר עצוב שכתוב ברגישות גדולה, כמו הספר הזה של רונית מטלון שיש בו משהו שמסמל כמעט איזו אנדרטה לזכרה של הסופרת הדגולה הזו שהלכה לעולמה בטרם עת וכתב היד של שלג בכמה ורסיות נשאר במגירתה עד שבעזרת עריכה בסופו של דבר יצא לאור.
אבל כמו במרת'ה, כמו בספר הלא גמור ממגירתה של מטלון גם כאן יש תחושה שיש כאן סיפור לא גמור, משהו לא שלם.
אני אוהב חוסר שלמות, אני אוהב להשלים לבד, אני אוהב לנסות לדמיין סיטואציות ואני אוהב שהכותב משאיר לקורא את המקום להתפתח יחד עם הספר או אחרי סיומו וכך הקורא לא באמת סוגר את העמודים אלא בדימוי הוא ממשיך אותו.
אני לא יודע אם לזה התכוונה מטלון, אולי היא כן רצתה להמשיך אותו אבל מותה קטע את זה ואולי זה נשאר בגדר נובלה אניגמטית ולא גמורה שמתארת מפגש מחודש בין אוהבים לשעבר.
דינה ורמי הם גיבורי הספר, אהובי ילדות וביניהם אביה הדומיננטי של דינה, מוריס שמו והמשולש הזה מזין את הספר ומתאר את ההתאהבות של דינה ועמי עד השלב שבו דרכיהם נפרדות.
דינה גרה בניו יורק עם בן זוגה ועמי גר בישראל ובכל זאת דינה יוצרת קשר אחרי שנים עם עמי ומבקשת להיפגש.
הסיפור הזה מקסים בעיני אם כי התחושה הכללית שמשהו בו לא שלם לגמרי ולא ברמת הסיפור אלא ברמת הכתיבה או הגימור שלה.
רונית מטלון כותבת מדהים ובשפה גבוהה ועשירה אך נראה לי לפחות שהדמויות לא מספיק עמוקות עדיין והתחושה היא שהיה אפשר לקחת את זה רמה או שתיים קדימה.
בגדול מאוד ריגש אותי לקרוא טקסט של מטלון שיצא לאחר מותה, זכרון, אנדרטה, סיפור לא גמור כמו חייה ומותה של מטלון.
כדאי לקרוא.

מנרגה / ולדימיר סורוקין

מנרגה / ולדימיר סורוקין
הוצאת לוקוס
285 עמודים
מרוסית: פולינה ברוקמן

לקרוא את סורוקין הזכיר לי במידה מסויימת שפה אוונגרדית באמנות המודרנית במוזיאון, כאילו מיצג של מרינה אברמוביץ או משהו שמותיר את הקהל חסר מושג לגבי מה שהוא ראה כרגע.
זה נורא שונה מאמנות שהיא נוחה כמו ציור יפה של מונה או ציור מטלטל של דלקרואה שכולנו יודעים מה מתרחש והכל ברור ועם זאת נעים לשבת ולצפות בה שעות.
ספרות כמו של סורוקין לא קלה לעיכול עבור רוב האנשים וגם לא עבורי, מסוג הספרים שלא מעט פעמים עצרתי להבין מה הוא רוצה ממני ומה קורה כאן והספיקה לי רגע של חוסר ריכוז כדי לנסות לחזור כמה עמודים אחורה ולהבין מה פספסתי כאן. כזה הוא סורוקיןף משרה על הקורא חוסר נוחות, קצת בלבול קצת תסכול.
משהו בספרות שלו מטלטלת והספר הזה אם הוא הזכיר לי את פרנהייט 451 זה לא במקרה.
בעולם שלנו היום אנשים קוראים ספרים בקינדל וצורכים חדשות באינטרנט והדבר העיקרי שעדיין מודפס הוא הכסף ובעידן של סורוקין בספר שהוא העתיד הלא ממש רחוק הפסיקו להדפיס ספרים ובעולם כזה צומחות מחתרות מוזרות ומעניינות ואחת מן המחתרות היא book','grill
שבה שפים מכינים ארוחות גורמה על גבי גריל שבתוכן נשרפים קלאסיקות. ויש חשיבות לנייר שבהם הודפסה הקלאסיקה, לעובי הספר ואפילו לתכנים שבו כדי שהארוחה תצליח.
הספרים משמשים כפחמים.
וזהו סיפורו של גזה שנודד ממקום למקום ומממש את תשוקתו לספרים נשרפים בגריל ועל הדרך גם קורא אותם.
העלילה מתפתחת לכיוונים מעניינים ומרתקים אך לא קלים לקריאה ובכלל זהו ספר מאוד לא קל לקריאה וסורוקין מאתגר את הקורא גם מחשבתית על עולם דיסוטופי די הזוי וכמו שאמרתי, אם הוא מזכיר לכם ספרות דיסוטופית אחרת זה לא בכדי וגם ספר שהוא לא ספרות עממית לכל.
סורוקין בהומור מיוחד ובספרות מתוחכמת מנסה לייצר כאן משהו אחר, שונה ומאתגר, בשפה, בסגנון ובאופי שיש לספריו.
מיוחד ומאתגר.