סרוטונין / מישל וולבק
הוצאת בבל
316 עמודים
מצרפתית: עמית רוטברד

אני אוהב את וולבק, אני מתחבר לשפה שלו, אני מתחבר לביקורת החברתית הנוקבת שלו ואפילו מקבל את השפה הבוטה והלא מתחסדת שלו, אני חושב שבעידן של היום וולבק מביא את החברה ואת הביקורתיות בצורה שקשה להתעלם ממנה, הוא גס, בוטה אבל הוא מראה את פניה של החברה מבלי להתייפייף, לפעמים נדמה שהוא משתמש בשפה נמוכה יומיומית והוא מראה את פניה של חברה ללא עתיד טוב מדי, חברה מנוכרת ומפורקת שמכורה לתרופות אנטי דכאוניות ואנטי חרדתיות.
הספר הוא על אגרונום עשיר שמחליט יום אחד לעזוב את הכל ואת החברה היפנית הבוגדנית שלו ולנסוע עם רכב היוקרה שלו בין ספרד לצרפת במטרה לפגוש חבר כשבדרך הוא נזכר באהבות שהיו לו וביחסים שהתפרקו ומעביר ביקורת על החברה החקלאית קפיטליסטית שהיא בעיני משל להתפרקות העולם המתועש המוכר לנו.
נראה שהכל אינסטנט, קשה לתחזק דברים לאורך זמן.
וולבק מדכא לפעמים, הכתיבה שלו מלנכולית ועצובה בעיקר בספרים האחרונים הכמו נבואיים פסימיסטים ועם זאת זהו ספר זורם להפליא, מהנה וקריא והתרגום שלו נפלא בעיני.
אני מאוד אהבתי את הכריכה שמראה מן קולאז' של מבחר גבינות קממבר ומשדרת עולם חקלאי שמעורר נוסטלגיה ותום.
הכדורים נוגדי הדכאון חשובים במסר של הספר הזה וגם שמו קשור לכך ונראה שהם האסקפיזם מהתחושה שאנחנו חיים בעולם כאוטי שמתפרק לאיטו.
ספר מהנה עם כל הביקורות על וולבק כי לפעמים נראה שעולם הקוראים מתחלק ל2, אלו שמתים על וולבק וקוראים כל ספר שלו בשקיקה ואלו שמתעבים אותו ממש.
אני נהניתי.