שלג / רונית מטלון
הוצאת עם עובד
184 עמודים

לא יודע למה אבל הספר הלא גמור הזה של רונית מטלון הזכיר לי פתאום את השיר מרת'ה של טום ווייטס.
שיר על אהבה מוחמצת, לא ממומשת, שיר עצוב שכתוב ברגישות גדולה, כמו הספר הזה של רונית מטלון שיש בו משהו שמסמל כמעט איזו אנדרטה לזכרה של הסופרת הדגולה הזו שהלכה לעולמה בטרם עת וכתב היד של שלג בכמה ורסיות נשאר במגירתה עד שבעזרת עריכה בסופו של דבר יצא לאור.
אבל כמו במרת'ה, כמו בספר הלא גמור ממגירתה של מטלון גם כאן יש תחושה שיש כאן סיפור לא גמור, משהו לא שלם.
אני אוהב חוסר שלמות, אני אוהב להשלים לבד, אני אוהב לנסות לדמיין סיטואציות ואני אוהב שהכותב משאיר לקורא את המקום להתפתח יחד עם הספר או אחרי סיומו וכך הקורא לא באמת סוגר את העמודים אלא בדימוי הוא ממשיך אותו.
אני לא יודע אם לזה התכוונה מטלון, אולי היא כן רצתה להמשיך אותו אבל מותה קטע את זה ואולי זה נשאר בגדר נובלה אניגמטית ולא גמורה שמתארת מפגש מחודש בין אוהבים לשעבר.
דינה ורמי הם גיבורי הספר, אהובי ילדות וביניהם אביה הדומיננטי של דינה, מוריס שמו והמשולש הזה מזין את הספר ומתאר את ההתאהבות של דינה ועמי עד השלב שבו דרכיהם נפרדות.
דינה גרה בניו יורק עם בן זוגה ועמי גר בישראל ובכל זאת דינה יוצרת קשר אחרי שנים עם עמי ומבקשת להיפגש.
הסיפור הזה מקסים בעיני אם כי התחושה הכללית שמשהו בו לא שלם לגמרי ולא ברמת הסיפור אלא ברמת הכתיבה או הגימור שלה.
רונית מטלון כותבת מדהים ובשפה גבוהה ועשירה אך נראה לי לפחות שהדמויות לא מספיק עמוקות עדיין והתחושה היא שהיה אפשר לקחת את זה רמה או שתיים קדימה.
בגדול מאוד ריגש אותי לקרוא טקסט של מטלון שיצא לאחר מותה, זכרון, אנדרטה, סיפור לא גמור כמו חייה ומותה של מטלון.
כדאי לקרוא.