חוה / איגי דיין
הוצאת עם עובד
276 עמודים

האמת היא שהופתעתי לטובה, הופתעתי לטובה כי יש אנשים שאתה באמת מופתע שהוציאו ספר ואתה מגלה עוד טפח באישיות שלהם ועוד כשרון חבוי ואולי אמן הוא אמן ולא משנה מה הוא עושה.
איגי דיין המתופף המצוין של משינה מתגלה כאן כסופר לא רע בכלל עם המון פוטנציאל והמון ניצוצות של כשרון.
האיש מודה שהוא כמעט לא קורא, הוא כתב את הספר כולו (כך הוא טוען) בסמארטפון שזה נראה לי כמו משימה קשה ביותר לכתוב ספר במכשיר סלולרי קטן עם כל הפוטנציאל לטעויות הקלדה שפחות קיימות במחשב נייד או נייח ובכל זאת מתגלה כאן כשרון כתיבה כי דיין משלב בספר הזה שפה גבוהה ונמוכה בצורה מאוד מוצלחת, הוא מצד אחד מביא את שפת הרחוב ומצד שני כותב בשפה ספרותית די מרשימה ומצליח לשלב ביניהם כך שזה לא ייראה מאולץ או מלאכותי מדי.
איגי דיין מביא את סיפורם של האנשים, ממקומום קטנים, לכל אחד סיפור חיים, חלומות, שאיפות, יש את דוני שבורח ללונדון לסצנת הפאנק, אולי מן בן דמותו של דיין? אולי.
יש את מיכה ויש את שרה ואת נל, ויש מכנה משותף ביניהם וקשר.
ויש סיפור שלטעמי קצת מתפספס כאן כי אם אתה לרגע מאבד ריכוז אתה קצת מאבד את הדמויות, לטעמי העלילה לא מספיק חזקה ולא מספיק מסודרת ואולי זה חלק מהקסם של הספר אבל גם חולשתו.
יש כאן את אידי דיין הצנוע והשקט שפתאום מתגלה ככישרון כתיבה ואתה אומר לעצמך אם זה מה שאדם יודע לעשות כשהוא כמעט לא קורא ומקליד מהסמארטפון אתה מצפה לראות מה יקרה בספר הבא ולאן הוא יתפתח אבולוציונית כסופר.
איגי דיין הוא פוטנציאל ספרותי שכאן לטעמי עדיין קצת בוסרי אבל בעיני יש לספר הזה פוטנציאל והוא מעניין ושווה לקרוא אותו.
מחכה להמשך.