הוצאת אפיק, ספרות ישראלית
96 עמודים
אין ספק שכשאתה פותח את הספר ההגותי/פואטי הזה של נורית זרחי אתה מבין שמדובר בטקסט מאוד אישי של הכותבת הנהדרת והחשובה הזו.
שלושה חיבורים שונים זה מזה שנוגעים בחייה של נורית זרחי כמן אוטוביוגרפיה מצומצמת מאוד שמתמקדת בנושאים שונים בחיים עכשיו ובעברה של זרחי.
החיבור הראשון "פיהוק או שיעול" לי נגע הכי הרבה כי במקום מסוים מאוד התחברתי אליו, אני נמצא במקום שונה בחיי מהמחברת אך החיבור שלי לנושא הבדידות וכפי שאני חש אותו הוא בעוצמות חזקות מאוד.
בחלק זה זרחי מדברת על הבדידות ועל הספרות כמקור כח עבורה ואנרגיות, זרחי נעה מהפנים לחו. מבדידות לחיבור, לזכרון למקור כוח ולמקומות בהן הבדידות נפתרת, היא מדברת על סבתא שלה ועל זכרונות ועל בתים שהיא עברה והמשמעויות של כל בית עבורה. מרגש.
החלק השני "מחשבות על כתיבה" עוסק כמו שהוא נשמע, על עולם הכתיבה, המשמעויות של כתיבה עבורה ועבור אחרים, האם יש בסיפור אלמנט מרפא?
"אני לא אוהבת סיפורים נטולי סוף, אבל – האם הדמיון יגרור אותי לעבר האמת הבלתי מודעת?
האם באמצעות הסיפור התוודע המספר לעצמ, לאכזבת הקורא? הוא יודע כי יש בכותב הרבה יותר ממה שיש במספר."
עמ' 58
החלק האחרון "המלך ליר" היה עבורי הכי קשה להבנה וחיבור ובטח אצטרך לחזור אליו כדי להבינו יותר לעומק.
נראה כי זרחי לקחה את המחזה הזה של שייקספיר אל חייה ומחברת אותו למותו של אביה.
זרחי כותבת נפלא, מאתגר ומעניין, היא מביאה כאן מחשבות פנימיות עמוקות וכתיבה רציונלית ומהורהרת שכיף להכנס אליו וקריאה נוספת בטח תחדד נקודות שפספסתי.
מומלץ.
הספרים ואני 