לילית, יומן חוף הגלות / רזיה מזרחי
הוצאה עצמית
79 עמודים

אני אוהב כרגיל להתייחס לכריכות של ספרי שירה כי לכריכות יש משמעות לתוכן, הכריכה כאן היא עם רקע של קיר מתקלף ועל הקיר תמונה במסגרת בצד שמאל כשבתמונה ישנה ציפור בודדה הולכת לה, לאן בעצם? הציפור נראית קצת עצובה, האם זו האוירה של הספר?
אני קיבתי תחושה שהשירים בספר נעים בין אותה ציפור שרוצה לצאת מהתמונה ולחפש את החופש שלה לבין הציפור שמרגישה שהתמונה סוגרת אותה במסגרת שלא מתאימה לה.
שיריה של רזיה מאוד לא אחידים בחיפוש העצמי שלה אבל דווקא בפיזור הזה רזיה מזרחי בחרה לארגן לנו אותם לפי הא-ב כאילו בתוך הכאוס יש סדר מאורגן, בתוך המסגרת יש חופש מוחלט והמסגרת נותנת לנו איזה סדר וארגון אבל הנפש, היא מחפשת חופש.
השירים שלה

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת סְדָקִים בַּמְּצִיאוּת.
הוֹלֶכֶת עַל הַקַּוִּים, וְאָז
פּוֹרֶצֶת מֻחְלָט, טוֹרֶפֶת מַה שֶּׁזָּז.
לוֹקַחַת כָּל מַה
שֶּׁיְּרַוֵּחַ אֶת הַשְּׁכָבוֹת,
שֶׁיָּעִיף אוֹתִי
לְמָקוֹם
בּוֹ אוּכַל לִהְיוֹת אֲנִי.

יְצַרְתֶּם אוֹתִי
בֹּרֶג טוֹב. אֲמִינָה
אֲבָל לֹא מִסְתּוֹבֶבֶת עַד הַסּוֹף.
אֵין סַרְגֵּל שֶׁיִּמְדֹּד אוֹתִי,
נְשָׁמָה לֹא תּוּכְלוּ לִקְנוֹת.

מִי מַחֲזִיק אֶת הַקְּלָפִים?
מִי מַחֲלִיט עַל מְנַצֵּחַ אוֹ מַפְסִיד
פֶּתִי מַאֲמִין, וַאֲנַחְנוּ פְּתָיִים.
מִלִּים פִּתּוּנִי
לִשְׁלֹל הִגָּיוֹן פֹּה.

אֲנִי צְרִיכָה סְדָקִים
לִבְנוֹת בַּיִת.
—————–
אֲנַחְנוּ רְעֵבִים
וְאֵין דָּבָר שֶׁיַּשְׂבִּיעֵנוּ.
לֹא תַּרְבּוּת,
מִשְׁפָּחָה,
צַרְכָנוּת,
הִתְמַכְּרוּת –
זֶה לֹא מְסַפֵּק עוֹד.

מִתַּחַת לְאַלְפֵי מִזְרָנִים יֶשְׁנָהּ עֲדָשָׁה
בָּהּ לֹא נוּכַל לָגַעַת,
הִיא קוֹדַחַת תַּחַת גַּבֵּנוּ הַנֶּאֱנָק בַּלֵּילוֹת
וְהוֹפֶכֶת לַחֲלוֹם מַטְרִיד.
עֵינֵינוּ טְרוּטוֹת וַאֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים
דֶּרֶךְ, לָגַעַת בְּמֻשָּׂא תְּשׁוּקָתֵנוּ
וַאֲנַחְנוּ לֹא מְסֻפָּקִים, לְא מְרֻצִּים –
מְיֹאָשִׁים.
אֲנַחְנוּ יְבֵשִׁים כְּעַנְפֵי חֹרֶשׁ בִּשְׁרַב סְתָו,
מִתְלַקְּחִים מִגֵּץ מִלִּים שֶׁל רֵטוֹרִיקָן תּוֹרָן
שֶׁיִּגְאַל אוֹתָנוּ מֵהַצְּבִיעוּת
בִּהְיוֹת אָדָם.

הספר שירה הזה יעורר בכם מחשבות רבות, הוא בועט ויש לו נוכחות.
כדאי להחשף אליו.
מומלץ.