הוצאה עצמית
49 עמודים
יש שני סוגים של משוררים נון קונפורמיסטים, כאלו שמתאמצים בכח להראות שהם מיוחדים ושונים וכאלו שהם באמת כאלו, אותנטיים, פשוט מביאים את מי שהם וכרם יעקב לדעתי שייכת לסוג השני, הסוג שמראה בסופו של דבר את פנימיותו ומנסה לשדר זאת דרך השירה.
כרם יעקב מתעדת פה מסע, מסע של חיים, מסע של חיפוש, מסע של זהות אישית, מגדרית, רגשית, היא מדברת בכמה קולות, מתנהלת בכמה גופים, ראשון, שלישי, לפעמים נראה כאילו בשירתה היא מדברת על עצמה לעצמה.
"כרם כותבת
כי כרם אוהבת
כי כרם צריכה לאהוב
אם לא את עצמה
אז לפחות איזה אחד בדמותה."
מסע של חיפוש עצמי דרך הכאב, הבדידות, השחרור הוא מסע של משוררים רבים בתחילת דרכם, מסע של דרך לא ישרה וסלולה ושל ניסיון לחפש את הקו הנכון עבורה.
יש כאן ניסיון להיות עצמאית, לא תלויה, לא מתחנפת, לא לרצות אף אחד ואני גם מניח שהביקורת הזו לא ממש חשובה לה כי ביקורות לטוב ולרע לא ישנו את מהותה כמשוררת, כאמנית. זה מה שהיא קודם כל, אמנית.
אֲנִי לֹא מְשׁוֹרֶרֶת פֵמִינִיסְטִית
אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב
״זַיִן וְכּוּס״
וַאֲתָאֵר לָכֶם אֵיךְ אֲנִי אִשָּׁה עַצְמָאִית וַחֲזָקָה
דֶּרֶךְ הָרַגְלַיִם הַפְּתוּחוֹת שֶׁלִּי
הַלֹּא מְגֻלָּחוֹת שֶׁלִּי…"
(קטע מתוך השיר "לא קיבלו אותי לערס פואטיקה")
הרישומים הנפלאים שמלווים את הספר גם הם חיפוש, חיפוש של קו, חיפוש של כתם, חיפוש אחר הרגש, יש קו לא בטוח, מזגזג, רועד, השטחים המלאים לא מלאים עד הסוף, האם זה לבן ממלא את השחור או שחור ממלא את הלבן?
כך בדיוק השירה שלה, כמו הרישומים, אותה שפה ואותו המסר.
דוקר, חסר מנוחה, חסר ביטחון, מדבר בשפות שונות אבל מדבר קודם כל אל המשוררת, הוא יומן אישי שהופך לאוניברסלי במובן מסוים.
למרות שחלק מהטקסטים קצת בוסריים השפה והייחוד מטשטש את התחושה הזו ואנחנו מקבלים ספר שירה שהוא כניסה לחדרי חדריה של כרם יעקב.
מיוחד ויש למה לצפות ממנה בהמשך.
הספרים ואני 