בעל חיים / רון דהן
בלה לונה
87 עמודים

אני אוהב את ספריו של רון דהן, הסיבה העיקרית שאני אוהב אותם כי רון דהן לא מנסה למצוא חן, לא מנסה לשדר משהו שהוא לא, הוא שופך את הקרביים שלו על הנייר, שוחט כל מה שאפשר לשחוט ומפזר את האיברים מסביב כאילו זועק, "זה אני" אני יודע שהדימוי הזה עלול להיות בעייתי אבל זה מה שעלה לי לראש.
דהן קרא לנובלה הקצרה הזו בעל חיים ומבחינתי יש לבחירה זו כמה משמעויות, קודם כל כי דהן הוא אדם שמעורב מאוד בשנים האחרונות למען זכויות בעלי החיים ושנית הספר שבעצם נכתב על עצמו או על כל בן אנוש אחר אומר שהיצר הטבעי שלנו לא שונה משאר היונקים, מהו האדם אם לא בעל חיים בעצם.
משורר נשוי בעל משפחה נוסע לפסטיבל שירה בליטא, יוצא מהמקום המוכר והנוח והוא לבדו, ללא מגבלות, ללא גבולות חם ומלא יצרים ומעבר לכל השירה והאמנות המשורר מחפש את עצמו דרך התעסקות במיניות, בבגידה, בתשוקה, בחיפוש עצמי, חיפוש זהות ויצר, יצר אנושי? חייתי? אולי זה אותו הדבר בעצם.
דהן לא חוסך בשפה, לא מתייפייף, שופך על הנייר את הדימויים הכי בוטים ואותנטיים, כמו כתיבה חסרת מעצורים, זרם תודעה של מחשבות ותחושות, כתיבה זועמת ונוקבת מלאת אנרגיות.
אין לקורא מושג מהו בדיון ומהי המציאות, דהן מערבב הכל ומותיר את הפרשנות לקורא, איפה הגבול בין תשוקותיו של המשורר למשפחתו שמחכה מעבר לים, בין המקום הבטוח שלו למקום החייתי היצרי והבוטה מלא הפיתויים והכאב.
המשורר השאיר משהו מאחוריו והוא כרגע אדם חדש בפסטיבל, ישות אחרת, מנותקת מגופה ומנפש, מחפשת משהו אחר.
אני אוהב כתיבה כזו, היא פשוט לא מתחנפת ואני מעריך אנשים שלא מתחנפים, בוטים, אמיתיים.
מאוד התחברתי לנובלה הקצרה אך הנוקבת הזו.