"הנה בוקר חלף
ערב גם יחלף ביעף.
צאו וקנו, צאו וקנו:
ענבים הישר מגפן,
רימונים מלאים לפקוע,
דבש תמרים ואגסים,
שזיפים בשלל צבעים,
פרי העץ ופרי השיח,
רק לטעום וחיש לבלוע!
דמדמניות תפארת
גרגירים כאש בוערת,
תאנים שיש לטעם,
אתרוגים מן הדרום
חך ועין יענגו-
צאו וקנו, צאו וקנו!"

ערב אחד מתפתה לורה לטעום בעוד ליזי מסרבת להאזין להם והפירות סוחבים את לורה התמימה והבתולה אל מחוזות אחרים ומתנתקת מעולמה, קמלה ומזדקנת עד שאחותה שמסרבת לתת לה להיעלם למחוזות הסבל והפיתוי, של הגובלינים הולכת להצילה וכמעט נאנסת על ידיהם כאשר הם בכח מנסים לתת לה לאכול מן הפירות.
הקטע הזה שמתורגם נפלא הוא קטע אלים אך כה פיוטי.

"אחד יוביל הסוס למים,
עשרים לא יאנסוה שתות.
ככל שצריה חבטו והיכו בה,
קלסו ועלבו בה,
שדלו דחקו בה,
שרטו והשחירו עורה בצביטות,
בעטו בה, נגחו בה,
נשכו ודקרו בה,
במילה לא ענתה להם זאת.
שפה אל שפה הידקה היטב,
פן לתוך פיה הפרי יתחב;
אך שחוק בליבה כל עת תרטב
בעסיס הנדבק אל לחיה,
וזולג בגומות סנטרה,
ונמרח על גרונה הרוטט כמקפא."

אחוות האחיות, האהבה והעזרה ההדדית הצליחו וחילצו את האחות השבויה ומכלאה המטאפורי והנפשי אבל הפיתוי היה גדול.
קשה להתעלם מכל המסרים הדתיים בפואמה, החזרתיות על העובדה שהן היו בתולות, האלימות המינית, הטוב והרע ועוד.
אפשר לכתוב עוד רבות ולנתח את זה אבל זו סקירה ולא מאמר ואני רוצה להתייחס גם לאיורים המעולים של עפרה עמית.
הבחירה בשחור לבן עם נגיעות אדום היא מעניינת אפלה וגותית, יש כאן מן בריחה מהאיורים הפרה רפאליטים וניסיון לתת תחושה גותית מאוד ואפלה. בתוך השחור לבן נגיעות האדום חזקות מאוד, מדממות וקשות ואלו איורים סופר מעולים שנותנות לספר הזה אוירה קודרת וקשה.
זהו לא ספר ילדים ולא פואמה שמתאימה לילדים לא בשפה ולא במסר.
זוהי יצירה מורכבת ועמוקה.
מומלץ בחום רב.