הספר הזה ראה אור בשנתת 1515, לכאורה זמן רב עבר מאז הוצאתו לאור אבל אם נסתכל על המאה ה21 אנחנו רואים שהדת לא התקדמה ולו בקצת מבחינת הנאורות שלה, קבלת האחר או שנאת האחר ולמרות שהספר הזה הוא ספר סאטירי הוא בעצם ממחיש מבחינתי דברים שמתרחשים גם כיום והתבטאויות של אנשי דת בנושאים שונים שמראים את החושך ואת חוסר היכולת להכיל דעות ומחשבות אחרות שסותרות את האמונה הבסיסית של אותה דת אם זה כאן בפרובינציה שלנו ואם זה במחוזות אחרים ברחבי העולם ובדתות אחרות.
הספר הזה מכיל סדרת מכתבים בדיוניים שכתבו הומניסטים נאורים על מנת ללעוג על אנשי הכנסיה ולהעמיד אותם באור מביך במיוחד.
בספר הזה המכתבים מכילים אנטישמיות רבה ומראים את היחס ליהודית והזלזול בדת היהודית כמו גם הפחד מהיהודי או חוסר היכולת לקבל יהודי אפילו אם התנצר כמו שאלה שעלתה האם עורלתו של היהודי המתנצר תצמח בחזרה.
הנה דוגמא מתוך מכתב אחד
"לא מזמן הייתי ביריד פרנקפורט, ןבשעה שהלכתי ברחוב עם בוגר אוניברסיטה כלשהו נתקלנו בשני אנשים שנראו הגונים למדי. הם לבשו גלימות שחורות וברדסים רחבים שקפליהם גולשים. ואני אלוהים עדי חשבתי שהם שני מגיסטרים משלנו, ולכן חלקתי להם כבוד בהסירי בפניהם את כובעי. מייד טפח בוגר האוניברסיטה על גבי ואמר: "בשם אלוהים! מה אתה עושה? הטיפוסים האלה יהודים ואתה הסרת את כובעך בפניהם!" נחרדתי כל כך למשמע דבריו כאילו ראיתי את השטן ואמרתי: " אדוני הבוגר יסלח לי האל כי עשיתי זאת מתוך בורות"
עמ' 23 מכתב מס' 2
אבל הספר אינו עוסק אך ורק ביחס ליהודים אלא על היחס של אנשי הכנסיה לנשים, לחילוניות, ובכלל היחס לנשים מלא בתביעות כי למרות הביקורת של אנשי הכנסיה כביכול הם עצמם חוטאים בניאוף וחיים בצביעות.
המכתסים לא פוסחים על שחיתות ולמעשה כל המכתבים שחלקם מצחיקים וחלקם מעוררי בחילה כפי שסאטירה לפעמים אמורה לגרום מראים לנו שהדת כדת ולא משנה איזו דת נשארת תמיד במקום ולא מסוגלת לקבל את השונה ממנה.
בעיני זהו ספר חשוב ומעניין ואיוריה המקסימים של מירה פרידמן שמלווים את הספר מוסיפים לו חן ואיכות.
התרגום נהדר וההקדמות של נתן רון המתרגם ושל מירי אליאב פלדון מוסיפים ושופכים לנו אור על התקופה.
כמו גם אחרית הדבר של הלנה רימון.
ספר מעניין מאוד.