57 עמודים
כשאני קורא שירה חשובים לי כמה דברים, הראשון הוא שהשירה תיגע בי, תכנס עמוק לתוכי, לתוך הקרביים שלי, תעורר בי משהו אחר, תחריב ותשקם חדרים בליבי ממש כך.
הדבר השני הוא שאני לא מחפש שירה נוחה וקלה, פשוטה ועממית, אני מחפש שירה שתגרום לי להבין מה רוצים ממני וכך לחזור ולקרוא בה שוב ושוב עד שאבין.
שירה צריכה להיות כמו יצירת אמנות, כמו ציור בגלריה שגורמת לך לחשוב מה מתרחש כאן.
שירתה של שירה כהן משולה עבורי לציורים של ג'קסון פולוק, דה קונינג ודומיהם,עבודות שאתה מתבונן בהם אבת אתה נעצר אתה לא מבין מה באמת קורה שם בציור, יש תחושת בלבול וחוסר נוחות או תחושה של אדם שהוציא את נשמתו ויישותו אל תוך הקנווס, ציור שאפשר לשבת ולהתבונן בו שוב ושוב ושוב.
שירתה של שירה כהן מאתגרת, לא נוחה, לא נעימה, לא מסבירת פנים, היא דוקרת, היא גורמת לך להתבונן בחייך, להסתכל פנימה.
דרך מבטה של שירה כהן על עולמה אנחנו לומדים משהו על עצמנו.
שירתה ארוכה ונעה בין דימויים ואסוציאציות שנראים אינטואיטיביים אבל מחושבים מאוד. הם באים מבפנים והם חודרים ודוקרים.
שירה כהן מרבה לשוטט במרחבים שבחייה, המרחבים הפנימיים כגון זכרונות, משפחה, קולות לבין המרחב החיצוני העירוני של חייה.
חיפה נוכחת מאוד בכתיבתה של שירה כהן, עיר מורכבת, מזדקנת, מזוהמת אבל יפה ומרתקת.
שירה כהן מחוברת לחי, כותבת עליו ונוגעת בספר זה בהמון נושאים שמרכיבים את חייה האישיים אך כמה שכתיבתה אישית היא גם מחברת אותנו אל עצמנו.
"לצייר עד שייכתב –
עד שהעט כמעט מרחף
יעצור פתאום את עצמו
פתק; תודה, אני בסדר גמור
פתק; נכון, ידעתי מראש
פתק; אני כבר כמעט מוכנה
רק להביט בקומקום החשמלי
(זו חיבה לחפצים שיש בהם רעש)
לפני שיתגלה שלא חם ולא קר
ולהמשיך עוד לכמה דקות
ולחזור לשרבט על הדף
וכבר לדחות את זה
למחר"
"רק ההריון מדומה
כל השאר
נושר אל הארץ"
ספר קשה, לא מתחנף וחודר.
הספרים ואני 