אני כותבת לך מטהראן / דלפין מינואי
אחוזת בית
358 עמודים
מצרפתית: מנחם כרמי
איראן היא מדינה שעברה תהליכים ושינויים רבים. משלטון מושחת לשלטון דתי פונדמנטליסטי שמונע זכויות אזרח וזכויות נשים וכופה דרך חיים מאוד מסויימת על כל אזרחיה.
דלפין מינואי עיתונאית צרפתיה מוערכת בת לאב ממוצא איראני מוצאת את עצמה קופצת לביקור קצר באיראן ונשארת שם כעשור.
היא מחליטה להשאר שם ולעבוד כעיתונאית פרילנסרית ולנסות להבין את המורכבות של החיים באיראן.
מינואי הגיעה לאיראן בשנת 1998 כשנה לאחר בחירתו של חתאמי, ששידר ליברליות ונתן תחושה שאיראן הולכת להשתנות, שיהיו יותר זכויות אזרח ויותר חופש.
העם האיראני אותו מינואי הכירה מבפנים הוא עם צמא לרפורמות שייטיבו איתו, בחוץ הוא מיישר קו עם משמרות המהפיכה ובבתים שומעים רוקנרוטל, מעשנים ושותים, מנסים להרגיש קצת חיים, קצת מערביים, קצת מודרניים, מנסים למצוא את הדרך לחירות פנימית לעומת הכפייה הדתית הקיצונית במדינה המורכבת הזו.
דרך האזרחים, דרך החוויות, המפגשים, העבודה שלה אנחנו זוכים להכיר את איראן שעליה פחות שומעים בחדשות, איראן של התושבים ולא של המנהיגים שמשדרים דברים אחרים לחלוטין.
מינואי כותבת את הספר הזה כמכתבים לסבה המנוח איש רוח איראני ובעצם מספרת לו שהכיר את איראן טוב מכולם את איראן כפי שהיא משתקפת בעיניים שלה.
איראן מציגה פנים אחרות לחלוטין.
ישנה בדיחה שמסופרת בספר שבתקופת השאה התפללו בבית וחגגו בחוץ ובתקופת המהפיכה מתפללים בחוץ וחוגגים בבית ואולי כך איראן נראית היום.
הרבה מהאזרחים בעיקר הצעירים צמאים לחירות, צמאים לרפורמות וצמאים לשינוי וזה לא פשוט במדינה כזו שזכויות אזרח נרמסות.
ואולי טוב לקרוא ספר זה לקראת חג החירות כדי להראות שלהשיג חירות אפשר בדרכים רבות ולבטא חופש פנימי אפשר בדרכים רבות ושום כפייה לא תמנע מאזרחים להשיג זאת.
זהו ספר שכתוב ומתורגם היטב, דרך אחרת לראות את איראן ולהיחשף למדינה זו שספרים רבים נכתבו אליה. האופוריה בתקופת חתאמי מהר מאוד נעלמה כשאחמדיניג'אד מונה לנשיא והיתה לאזרחים תחושה שהקיצוניות שוב נוטלת את המושכות לכיוונה.
מינואי רואה את התהפוכות הפוליטיות דרך משקפיים אחרות לחלוטין ומביאה את זה דרך כתיבה שהיא מצד אחד מאוד עיתונאית ומצד שני מאוד אישית.
נהניתי מאוד לקרוא את הספר הזה.
אחוזת בית
358 עמודים
מצרפתית: מנחם כרמי
איראן היא מדינה שעברה תהליכים ושינויים רבים. משלטון מושחת לשלטון דתי פונדמנטליסטי שמונע זכויות אזרח וזכויות נשים וכופה דרך חיים מאוד מסויימת על כל אזרחיה.
דלפין מינואי עיתונאית צרפתיה מוערכת בת לאב ממוצא איראני מוצאת את עצמה קופצת לביקור קצר באיראן ונשארת שם כעשור.
היא מחליטה להשאר שם ולעבוד כעיתונאית פרילנסרית ולנסות להבין את המורכבות של החיים באיראן.
מינואי הגיעה לאיראן בשנת 1998 כשנה לאחר בחירתו של חתאמי, ששידר ליברליות ונתן תחושה שאיראן הולכת להשתנות, שיהיו יותר זכויות אזרח ויותר חופש.
העם האיראני אותו מינואי הכירה מבפנים הוא עם צמא לרפורמות שייטיבו איתו, בחוץ הוא מיישר קו עם משמרות המהפיכה ובבתים שומעים רוקנרוטל, מעשנים ושותים, מנסים להרגיש קצת חיים, קצת מערביים, קצת מודרניים, מנסים למצוא את הדרך לחירות פנימית לעומת הכפייה הדתית הקיצונית במדינה המורכבת הזו.
דרך האזרחים, דרך החוויות, המפגשים, העבודה שלה אנחנו זוכים להכיר את איראן שעליה פחות שומעים בחדשות, איראן של התושבים ולא של המנהיגים שמשדרים דברים אחרים לחלוטין.
מינואי כותבת את הספר הזה כמכתבים לסבה המנוח איש רוח איראני ובעצם מספרת לו שהכיר את איראן טוב מכולם את איראן כפי שהיא משתקפת בעיניים שלה.
איראן מציגה פנים אחרות לחלוטין.
ישנה בדיחה שמסופרת בספר שבתקופת השאה התפללו בבית וחגגו בחוץ ובתקופת המהפיכה מתפללים בחוץ וחוגגים בבית ואולי כך איראן נראית היום.
הרבה מהאזרחים בעיקר הצעירים צמאים לחירות, צמאים לרפורמות וצמאים לשינוי וזה לא פשוט במדינה כזו שזכויות אזרח נרמסות.
ואולי טוב לקרוא ספר זה לקראת חג החירות כדי להראות שלהשיג חירות אפשר בדרכים רבות ולבטא חופש פנימי אפשר בדרכים רבות ושום כפייה לא תמנע מאזרחים להשיג זאת.
זהו ספר שכתוב ומתורגם היטב, דרך אחרת לראות את איראן ולהיחשף למדינה זו שספרים רבים נכתבו אליה. האופוריה בתקופת חתאמי מהר מאוד נעלמה כשאחמדיניג'אד מונה לנשיא והיתה לאזרחים תחושה שהקיצוניות שוב נוטלת את המושכות לכיוונה.
מינואי רואה את התהפוכות הפוליטיות דרך משקפיים אחרות לחלוטין ומביאה את זה דרך כתיבה שהיא מצד אחד מאוד עיתונאית ומצד שני מאוד אישית.
נהניתי מאוד לקרוא את הספר הזה.
הספרים ואני 